אשתו ה-19

ראיון עם דיוויד אברשוף, שערך את ספריהם של נורמן מיילר, בילי קולינס וטרומן קפוטה (טו-ניים-א-פיו) ובעצמו כותב רומאנים היסטוריים. האחרון בהם מוקדש לאשתו של מנהיג המורמונים, שברחה והקדישה את חייה (ואולי גם את מותה) למלחמה בפוליגמיה:

 

בכלל לא בטוח שאן אלייזה הייתה אשתו ה-19 של בריגהאם יאנג, ממנהיגי הכנסייה המורמונית בארה"ב. לפי חלק מהחישובים, היא הייתה האישה ה – 27 שלו, ואחרים טוענים שהייתה מס' 56. מתברר שהחיים הפוליגמיים מאפשרים גמישות מסוימת בתיאור מעמדן של נשים בחייו של גבר: אלה שמתו נושרות מהספירה, חלק נישאו בטקסים סודיים ואינן מוכרות לסביבה, אחרות, שלא ילדו לו ילדים, לפעמים נספרות ולפעמים וכו'. אן אלייזה לא חיכתה שמישהו יחליט במקומה. השנה הייתה 1875 כשקמה והלכה, עזבה את בעלה, כתבה שתי אוטוביוגרפיות ("אישה מס' 19" ו-"החיים בקרב המורמונים") נודתה מהקהילה שלה ויצאה למלחמה כנגד הפוליגמיה. לא מפתיע שדייוויד אברשוף, שנתקל בדמותה למעלה ממאה שנה לאחר מכן, לא יכול היה שלא להפוך אותה לגיבורה ספרותית.

"האישה ה – 19" ("כתר", מאנגלית: אופירה רהט) הוא הרומאן השלישי של אברשוף. השניים הקודמים("הילדה הדנית", המבוסס על חייה של לילי אלבה, הראשונה שעברה ניתוח לשינוי מין ו"פסאדינה") הביאו לו מבחר פרסים ספרותיים, ציונים לשבח מהניו יורק טיימז ותרגומים למכביר. הוא מלמד כתיבה באוניברסיטאות פרינסטון וקולומביה, ומשמש עורך מוערך בהוצאת "רנדום האוס", שערך בין היתר את ספריהם של נורמן מיילר, טרומן קפוטה, דייוויד מיטשל והמשורר (הנפלא) בילי קולינס, וכדי לכתוב את הרומאן ההיסטורי הנוכחי, על אן אלייזה, נטש זמנית רומאן אחר, פשוט משום שהסיפור נראה לו דרמטי, מלא מסתורין ותהפוכות והגיבורה הייתה מין אישה מלאת סתירות שהוא פשוט לא הצליח לנער מתוך ראשו. "היא נודעה בימי חייה כאישה ה- 19 וכששמעתי על זה בפעם הראשונה", הוא אומר, "רציתי לדעת מה זה אומר, לכל הרוחות, זה נשמע כל כך מוזר, כמו דמות מדע-בדיוני, שלא הצלחתי לדמיין איך היא חיה. ככל שלמדתי יותר על אן אלייזה, הבנתי שהיא דמות דינאמית. היא הייתה אינטליגנטית, ביטאה את עצמה בגלוי, מרדנית, אבל לפעמים גם יהירה, קטנונית, צווחנית וצרת אופקים. הסתירות האלה ריתקו אותי. אחר כך גיליתי שהיא נעלמה בשנת 1908 ושעד היום לאיש אין מושג מה עלה בגורלה. איך יכול להיות שאישה שהייתה כל כך מפורסמת פשוט נעלמה? הייתי מוכרח לגלות מי היא הייתה ומה קרה לה. העניין הזה הפך לאובססיה שלי, ואני מאמין שאובססיות הן תנאי הכרחי לכתיבה של רומאן סוחף".

את מה שלא מצא בכתביה של אן אלייזה, בדיווחי עיתונות של אותם ימים ובמסמכים המעטים שמצא, אברשוף השלים מדמיונו. לקח לו למעלה משנה להחליט לאיזה פורמט הוא רוצה לגבש את כל מה שמצא והמציא. התוצאה היא תערובת של סיפור היסטורי ורומאן מתח, שיש בו מספר קולות, בהם זה של ג'ורדן, בנם של אן אלייזה ובריגהאם יאנג, הנזכר בחיים במתחם הקהילה, אחרי שמבשרים לו שאמו חשודה ברצח אביו. יש בספר מסמכים, מודעות מהעיתונות, עדויות אמיתיות ובדויות, קטעי יומן ועוד. אברשוף אומר שהוא אוהב למצוא סיפורים שיש בהם "חורים בתיעוד ההיסטורי", כהגדרתו, שאותם הוא יכול, כסופר, למלא. "אן אלייזה האמיתית הרבתה לדבר בגלוי על חוויותיה בחיים הפוליגמיים", הוא אומר, "ולמרבה ההפתעה כמעט לא אמרה דבר על משפחתה. בגלל זה הקדשתי חלקים גדולים לאימא שלה, אבא שלה, אחיה והבן שלה. נאלצתי להשלים הכול מדמיוני, מה שיכולתי לעשות רק אחרי קריאה אינטנסיבית. ההמצאות שלי מבוססות על הרבה ידע".

התחקיר שערך אברשוף היה ממושך ומורכב, וכלל גם סיורים בעיירות ביוטה, שבהם מתגוררים מורמונים, וראיונות עם נשים, כאלה שנמלטו מהחיים בבתים מרובי נשים, וכאלה שבחרו להישאר והביעו שביעות רצון מאורח החיים הזה. באחת העיירות האלה, אברשוף מצא את עצמו במעקב של ניידת משטרה שממש גירשה אותו משם. הוא אומר שמבחינתו זה היה אתגר, וככל שהוא העמיק לחקור, כך הוא רצה לדעת עוד ועוד.

אברשוף נחשף, כך הוא מספר, לעדויות על הזנחה והתעללות, דומות לאלה שאן אלייזה חשפה בספריה ובהרצאותיה שלה. הכנסייה המורמונית שיאנג היה ממייסדיה (ישו המשיח של קדושי אחרית הימים) אמנם ביטלה את ריבוי הנשים, אך התופעה לא נעלמה לגמרי מן הדת המורמונית, שנחשבת היום לדת הגדלה בקצב המואץ ביותר בארה"ב. לא ברור מה הייתה חושבת על כך הגיבורה של אברשוף. היא נולדה בשנת 1844 בשם אן אלייזה ווב, ונישאה ליאנג, כשעמד בראש הכנסייה, הוא בן 67 והיא בת 24 בלבד. בשנת 1873 ביקשה להתגרש, בטענה שאינה יכולה לסבול את החיים במתחם, ותבעה חלק מרכושו שאותו אמדה בשווי 8 מיליון דולר. יאנג והכנסייה טענו שהסכום בדיוני, והיא גורשה משם, נישאה לגבר אחר (שלא היה מורמוני), עוררה סערות בכל מקום שאליו הגיעה, כשתבעה מפוליטיקאים ועיתונאים להתגייס לטובת ביטול הפוליגמיה, היו לה מעריצים ושונאים, הכנסייה המורמונית הטיחה בה רפש והיא חייתה עד מותה, שלא ברור איך ומתי התרחש, כשמשפחתה וילדיה מתכחשים לה. אברשוף טווה מכל אלה סיפור מורכב, שלא תמיד ברור בו מי הרעים ומי הטובים.

המשיכה שלך לאן אליזה מובנת מאוד. תוך כדי כתיבה היו דברים שהפתיעו אותך? ששינו את התפישה שלך את הדמות?

"ככל שהתקדמתי בכתיבה בקולה של אן אלייזה, כך התרבו המקומות שבהם ראיתי דברים שהיא לא הייתה מודעת להם. היא הייתה מבקרת תקיפה מאוד של הפוליגמיה ושל בעלה, אבל היא לא הייתה פילוסופית גדולה ולא התמודדה היטב עם מצבים שהייתה בהם עמימות. בריגהאם יאנג היה דמות מורכבת, גבר שהגיע להישגים גדולים, אבל גם נודע לשמצה. אן אלייזה תיארה אותו תמיד בדרכים פשטניות מדי".

איך אתה חושב שהיא הייתה מרגישה לו היו מספרים לה על מעמדה של הדת המורמונית כיום?

"היא הייתה מופתעת לגלות עד כמה הכנסייה הזו צומחת ומצליחה, משום שהיא האמינה שהם לעולם לא יוותרו על הפוליגמיה".

במהלך הראיונות שערכת, נתקלת גם בנשים שתמכו בהמשך הפוליגמיה, לא?

"כן, אבל אלה היו נשים שלא ששו לדבר על הנושא לעומק".

ספרו של אברשוף, שראה אור בארה"ב לפני שנתיים, עורר, כצפוי, תגובות רבות וסוערות. אחת מהן הייתה של אישה מאלסקה, שהיא צאצאית של אן אלייזה, אבל למרבה האכזבה התברר שגם לה אין מושג לאן היא נעלמה ומה בדיוק קרה לה.בנוסף, אברשוף מספר על קוראים מישראל, שפנו אליו על מנת שיחלוק עמם תובנות על הסיפור: "כתבו לי שתי קבוצות של קוראים מישראל, מועדוני קריאה", הוא מסביר. "והזמינו אותי לקחת חלק במפגש שלהם, מה שבאמת עשיתי, באמצעות ה – Skype. שיגרתי את עצמו לחדרי האורחים שלהם בתל אביב, כדי לענות על שאלות שלהם בנוגע לספר, וזה היה כיף גדול. אני מקווה שיהיו לי עוד הרבה הזדמנויות כאלה".

אתה כבר עובד על הרומאן הבא שלך?

"אני עובד עליו כל יום, כל הזמן, ולא יכול לומר לך עליו מילה אחת. אני מקווה שתחזרי אלי עם השאלה הזו בשנה הבאה".

*** פורסם במוסף הספרים של לאישה

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • עידו לם  On יולי 30, 2010 at 7:04 pm

    פשוט פוסט נהדר תודה.

  • אלון  On יולי 30, 2010 at 8:06 pm

    בעילת הפוליגמייה היא לא פשוטה כמו שהרומאן הזה מנסה להציג אותה. אין כאן שחור ולבן. המורמונים שהאמינו בפוליגמיה לא תמיד דיכאו את נשותיהם. חלקן חיו בקומונות עם עוד נשים שסייעו זו לזו בגידול ילדיהן ויצרו סוג של שבט. יש בעיתיות בכל צורת חיים שמבוססת על אמונה באיזה משיח ומצוותיו, אבל במקרה של הפוליגמיה הקשר בינה לבין התעללות או הזנחה כמו שאברשוך מציין לא בהכרח קיים.

    • דפנה לוי  On יולי 31, 2010 at 7:03 am

      אני מודה שאני יודעת מעט מאוד על המורמונים .אברשוף, עומת זאת, טוען שהוא מתבסס על תחקיר וממנו עולה שלפחות בתקופה של אן אלייזה, מדובר היה בכוחניות בלתי רגילה, התעללות והזנחה של הילדים, בסוג של מחול סביב האגו ובפנאטיות גדולה.

  • המדפדפת  On יולי 30, 2010 at 8:08 pm

    לא היה לי מושג שללאשה יש מוסף ספרים.
    דפדפתי לאחרונה בכמה גליונות ולא זכור לי שנתקלתי.
    האם יכול להיות שמישהו גנב לי את המוסף מתוך העיתון עצמו?
    מתי הוא מתפרסם? האם תמיד את כותבת שם ראיונות עם סופרים כאלה?

    • דפנה לוי  On יולי 31, 2010 at 7:02 am

      המוסף אינו נפרד מהעיתון,אלא 16 עמודים בתוכו, אחת לחודש, בדרך כלל בגליון האחרון של אותו חודש. יש מוסף כזה בגליון שעדיין בחנויות עד מחרתיים.

  • מרית בן ישראל  On יולי 30, 2010 at 8:44 pm

    הסיפור והדמות מרתקים, אבל איך הכתיבה, הלשון? (בזמן האחרון אני מתקשה לשרוד ספרים שלא כתובים היטב, כלומר שהלשון לא מדויקת / מוסיקלית וכל מה שביניהם.)

    • דפנה לוי  On יולי 31, 2010 at 7:01 am

      מבינה אותך לגמרי. זה מסוג הספרים שנקראים בשביל תוכנם המעשי, העלילתי. בענייני מוזיקה, קראת םאת קוסמופוליס של דון דלילו? או את אמנית הגוף שלו? לא יודעת איך התרגומים. האנגלית שם נפלאה.

      • מרית בן ישראל  On יולי 31, 2010 at 9:52 am

        המממ… דון דה לילו. איתמר שאלתיאל כתב עליו פוסט לאחרונה
        http://www.hahem.co.il/trueandshocking/?p=1028
        ובינתיים – אני מצטטת מתגובתי:
        את קוסמופוליס התחלתי, וזה היה כמו לפתוח מגירה הפוכה, כשכל הדברים נופלים עליך, רק שהדברים היו מילים. והיתה לי הרגשה שככה זה ימשיך אז הפסקתי. לספרים שהם בעיקר טקסטורה אין חוט שדרה, אז הם כל הזמן מתפרקים עליך וזו צריכה להיות חתכת טקסטורה כדי להחזיק אותי… קצת הצטערתי כי כיף לדבר עליו, להגיד דון דה לילו ככה ואחרת, בגלל השם המגניב שמתחלק על הלשון, כמו שם של גמד של מרים ילן שטקליס.

  • זהרה  On יולי 31, 2010 at 8:36 am

    פשוט מרתק, תודה.
    כמעט מתבקשת השוואה לגואל רצון ולהרמון הפוליגמי שלו,
    שגם הוא קרס בשל אן אלייזה ישראלית שמרדה בו. גם שם, מתברר,
    היו הזנחה והתעללות בילדים ובעיקר בילדות.
    מעניין אותי גם הפדופיליה שמשגשגת איכשהו לצד הפוליגמיה.
    ואם לא פדופיליה ממש, כמו אצל רצון, אז לפחות תשוקה לצעירות שיכלו להיות בתו של החתן. גם בריגאם-יאנג נשא בגיל 67 אישה בת 24.

    • דפנה לוי  On אוגוסט 1, 2010 at 8:02 am

      מה שמעורר מחשבות על דוקטרינות שונות ובעיקר דתיות כאמצעי שליטה (ובחברה שלנו בעיקר של גברים) ואיך יכול להיות שאלפי שנים זה עדיין עובד

  • galithatan  On יולי 31, 2010 at 6:29 pm

    נשמע מעניין מאוד. והמורמונים האלה הזויים לגמרי בעיניי.

  • דפנה לוי  On אוגוסט 1, 2010 at 8:03 am

    לא יודעת אם הם יותר הזויים מהרבה תופעות דתיות לאורך הדורות ומה שנעשה בשמן

  • עוד יעל אחת  On אוגוסט 1, 2010 at 11:27 am

    דפנה, איך את מוצאת את כל הסופרים המעניינים האלה???

    • דפנה לוי  On אוגוסט 1, 2010 at 2:11 pm

      את רואה, החוכמה היא לבחור מקצוע שבו כל המעניינים האלה מוצאים אותך 🙂

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: