לפרוץ את גבולות השכונה

צילום: גל חרמוני

השכונה שעליה כותב עדי ברק בספרו "אל ארץ אחרת מאוד" (זמורה ביתן) היא מקום שקשה מאוד לחיות בו. בניינים מוזנחים, שיכונים שנוצקו באותה תבנית, עזובה ברחובות, אנשים שהקושי היומיומי ניכר בפניהם, בהליכתם, בדיבורם, זימזום קל של אלימות וחרדה באוויר. והיא לא באמת נמצאת בארץ אחרת. כל מי שגדל בפריפריה, בדרום, בצפון, בשולי הערים הגדולות מכיר אותה. היא נמצאת פה, מעבר לפינה, גם אם ברוב הימים אנחנו חולפים לידה כאילו הייתה שקופה.

עדי ברק מכיר על בשרו את הדמויות והמצבים שעליהם הוא כותב. שלמה המלך, המשוגע של השכונה, ההודי השיכור הנואש המנסה למצוא אהבה, האם העולה החדשה המגדלת לבד את בנה המתבגר, הילד היתום הנטוש שהופך לבריון של הכיתה – כולם מבוססים על דמויות שהכיר בשנים שבהן חי במין שכונה כזו, מורכבים בחלקים מדמויות ומצבים שחווה בעצמו, מודבקים ביחד במין דבק של ייאוש ותקווה שהוא למד לזהות כילד, ושנים אחר כך כששב למקום כמבוגר. הוא לוקח את קוראיו לטיול בארץ שהיא גם אחרת מאוד, כפי שקובע שם הספר, וגם נטועה כולה במציאות שבה אנחנו חיים.

ברק, בן 35, נשוי לרוני ואב לנעמי (4) ואוריאל (שנה וחצי),  כותב בימים אלה דוקטורט בעבודה סוציאלית, ומשלים תואר שני בתיאטרון. הוא מלמד באוניברסיטת תל אביב ומנחה קבוצות תיאטרון. לפני שבע שנים זכה בתחרות הסיפור הקצר של "הארץ" עם הסיפור "אלכס ושלמה המלך", שממנו נבט מאוחר יותר הספר, וכשיגמור להתרגש מצאתו לאור, הוא מבטיח להתמסר לכתיבה של רומן שני. יש לו כבר תוכניות לגביו, אבל הוא לא מוכן לחשוף מהן דבר.  הספר הנוכחי, הראשון שלו, תבע ממנו לארגן את החיים כך שיהיו לו שעות ברורות המוקדשות לכתיבה. משהו בער בו, והמשהו הזה נוכח מאוד בסיפור.

הוא נולד בקריית גת. אבא שלו היה קצין בחיל האוויר, ובהתאם לתפקידיו המשפחה נדדה ברחבי הארץ. חלק מהילדות בילה ברעננה, בהוד השרון, בבסיס חיל אוויר, וחלק אחר שוב בקריית גת. "עד היום אני שואל את עצמי מה בדיוק היה שם", אומר ברק. "אני זוכר סביבה מאוד מלוכלכת, מאוד עזובה, מפחידה. בית הספר היה מוקף במבנים נטושים, חלקם שרופים. בשבילי היה משהו לא צפוי שם. הייתי החדש, שצריך היה להסתגל. אפילו לשפה. אני זוכר שהיו מדברים על כדור בלשון נקבה, "כדור עגולה", "כדור טובה", אני זוכר שאמרתי לעצמי ככה אומרים כאן והתחלתי לדבר ככה. פעם יצאתי החוצה וחבורה של ילדים הקיפה אותי, הרביצו לי. לא היה לי מושג מה עשיתי ולמה".

אלה לא החוויות הבסיסיות של ילדות בכל מקום?

"יכול להיות, אבל לא כזה הארד קור. לא המצאתי, באמת היה לי נורא קשה שם. הייתי ילד נורא רגיש. מאלה שיושבים על הספה וקוראים ספרים. בבית הספר היו ילדים שבכיתה ה', כשהמורה עצבנה אותם, הם הקיפו את המבנה וצעקו "ניתן לה במאנוש". הגדרות שם היו פרוצים ובשטח שלו היו מכורים לסמים שמזריקים ומעשנים, היו הרבה ניירות כסף ובקבוקים שבורים שלא ידעתי מה הם, רק ידעתי שזה מסוכן".

היה לך מקור השוואה? ידעת שבמקומות אחרים ילדים לא גדלים ככה?

"זכרתי את כיתה א' ברעננה ואת השנים בבסיס חיל אוויר. כל הילדים היו בחוגי מחוננים וכאלה, וכשעשו לנו יום כיף הטיסו אותנו במטוס לספארי…זה היה שיא התשומת לב, והחזרה משם לעזובה בקריית גת, למגרש הכדורסל המתפורר, הייתה קשה. בגלל שהייתי שונה, חלק גדול מהזמן עשו עלי חרם. בתוך החרם האינסופי הזה היו כמה חברים שלא עזבו אותי, והם דווקא היו מהחזקים בשכבה. היה שם את הילד הכי מפותח בשכבה, ועוד אחד שהיה שובר עפרונות על היד וכולם היו באים לראות, הם הגנו עלי".

ההורים שלך היו מודעים לזה?

"אני חושב שכן. שניהם יצאו מהמעברות של קריית גת, הסבים והסבתות שלי חיו ממש בבוץ שם, וההורים ניסו כל הזמן לחתור קדימה כדי צאת משם. תראי, היו שם גם אנשים איכותיים מאוד. הייתי בחוג סיירות ולשם הגיעו ילדים מאוד איכותיים, וזה היה מין אי כזה, שמחוץ לו אני זוכר שהייתי הולך ונגעל מהלכלוך בסביבה."

בספר אתה מתאר אנשים שאין להם גבולות, או לפחות הם לא עוצרים במקומות שבהם אנשים נורמטיביים לכאורה היו עוצרים

"הדמויות שלי עושות בחירות שלא תמיד נראות הגיוניות, אבל זה מפני שהן סובלות ממיעוט כרוני של אופציות. ככה זה כשחיים בעוני, יש כל כך מעט אפשרויות, שמי שלא מבין את זה יכול לחשוב שמדובר במעשים הזויים, בזמן שלמעשה האנשים האלה, העניים, מנסים לבחור בטוב מתוך שורה של אפשרויות רעות. הדמויות שלי חיות במצוקה גדולה, ולפעמים כל מה שנשאר להן זה לבחור במעשה אלים, או כזה שנראה מטורף, או בלתי מובן לגמרי, אבל זה מפני שהם חייבים לעשות מעשה. החיים במצוקה לא יכולים פשוט להתנהל, הם מחייבים כל הזמן בחירות ומעשים אחרת יקרה משהו נורא. זו הישרדות. את חייבת למצוא איך לשלם שכר דירה, את חייבת למנוע מהבן שלך לרדת למטה כי בחוץ יש אלימות, את לא יכולה לשבת בנחת ולתכנן איך את חוסכת כסף ואז תחליטי מה לעשות בו".

יש לך בספר מגוון של דמויות נואשות אבל צבעוניות מאוד. הן מבוססות על דמויות אמיתיות?

"הן לגמרי ממוצאות, אבל אני מרגיש שהן עשויות ממין פאזל של אנשים שהכרתי. שלמה המלך הוא דמות דמיונית, אבל היה לנו את המשוגעים שלנו בשכונה. ההודי ששובר בקבוקים על הרצפה, מבוסס על אישה שהכרנו שהייתה באה, צועקת ושוברת בקבוקים".

 

אתה לא מזכיר אלימות מינית בסיפור, מה שכמעט מתבקש בשכונה כזו

"כי אני לא זוכר דבר כזה."

כל הילדים בספר מנותקים לגמרי מההורים. יש אימא מתה, אבא שנטש והורים אחרים, שלא מסוגלים לדבר עם הילדים שלהם

"זה מה שהופך אותם לילדים בסיכון. גם למי שיש אימא, היא לא מדברת את השפה שלו. היא לא רוצה לתת לו לצאת מהבית כי היא פוחדת מהשכונה, זה מצב בלתי אפשרי. למשפחות האלה קשה מאוד לתפקד, המון דברים מוקצנים שם ויחד עם זאת כולם מקווים כל הזמן שיקרה להם משהו טוב. אלה לא המשפחות שאנחנו קוראים להן "נורמטיביות", אין לאנשים האלה את הבעיות של הבורגני הנוירוטי שעליו כותבים הרבה, כי הסופר הצעיר, העירוני, מכיר יותר מקרוב".

באמת מפתיע שבארץ כותבים עליהם מעט יחסית…

"כי הפסיכולוגיה שלהם פחות נגישה. מדובר בשוליים שבשוליים שקשה להבין וקשה לכתוב."

בספרות הילדים דווקא היתומים, הנטושים, אלה שהתעללו בהם בילדות צומחים תמיד להיות הגיבורים האולטימטיביים, עם אמות המידה המוסריות המרהיבות וכוחות הנפש האינסופיים, כמו בילבי או הארי פוטר…

"במציאות זאת לא ממש הדרך לגדל ילדים מוצלחים ומאושרים. הילדים שאני מתאר בוחרים בדמיון כאמצעי להימלט מהמציאות שלהם. אלכס וברוך בספר ממציאים עולמות שלמים שפורצים את גבולות השכונה, יש להם פנטזיות שמעידות על זה שיש בהם גרעין של טוב בכל זאת".

 

למרות הזיכרונות הלא קלים שלך, בחרת לעבוד עם נוער בסיכון, עבריינים, נגמלים מסמים

"תוך כדי עבודה הבנתי שאני מגיע לשכונה זהה לזו שבה גדלתי, אבל הפעם אני בא כמדריך, כמחנך, בלי להסתיר את עצמי, בלי להחביא את הספרים שאני לוקח מהספרייה מתחת לחולצה. יכולתי להיות בתפקיד הכפול של שייך ולא שייך, אבל באופן רשמי"

לא חששת לתת למצוקה הזו לחלחל בחזרה לחייך?

"לא, מפני שאני לא רואה שם רק מצוקה. אני רואה אנשים שגם יוצרים וגם מוצאים דרכי ביטוי אחרות, וזה מאוד אופטימי".

כתבת עוד לפני הספר הזה?

"כתבתי וגנזתי. הרגשתי שאני מתאמן, כמו פסנתרן, ועדיין לא מסוגל לעלות לבמה לנגן קונצרט. ואז הרגשתי שאני פשוט מוכרח לכתוב, שאני לא מסוגל להחניק את זה יותר. וכששלחתי את הסיפור להארץ התפללתי שהוא יזכה – לפעמים יש לי כזה דבר, שאני מתפלל שדברים יקרו. הטלפון שבו בישרו לי על הזכייה העיר אותי משנת צהריים. שאלו אותי אם יש לי עוד דברים ולא היו, אז התיישבתי לכתוב".

סליחה, בתוך כל העיסוקים שלך יש לך זמן לישון בצהריים?

"היום כבר לא, וחבל. אני חושב שממעיטים בערכה של שנת צהריים. למעשה, צריך לשלוח פקחים שיכריחו את כולם לישון בצהריים. תאמיני לי, כל המזרח התיכון היה נראה אחרת".

 

** הראיון פורסם במוסף הספרים של לאישה

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • יעלילה  On ספטמבר 4, 2010 at 10:18 am

    הוא מקסים ונראה לפי הראיון שהספר מאד טוב. אני לא יודעת אם הייתי רוצה לקרוא כי באתי משכונה שהיתה אמנם לא לגמרי כזו, אבל לא רחוקה משם. עד היום לנסוע בעיר בה גדלתי מעורר בי חרדה ומעלה תחושות פוסט טראומטיות. אני חושבת גם – איזה מזל שיש אנשים כמו עדי שיכולים לבוא לשכונות האלו ולעזור ולתת וכמה שזה חשוב.

  • עוד יעל אחת  On ספטמבר 4, 2010 at 2:52 pm

    מענין איך הבית שבתצלום יכול היה להיות ממוקם בכל כך הרבה מקומות בארץ – הבניה הזריזה והמכוערת של שנות החמישים, ששום תוספת מרפסות, מגיני כביסה וצבעים "עליזים" לא יכולה להסתיר או להפחית מכיעורה.
    נשמע כמו ספר שכדאי לקרוא, ואקרא.

    • דפנה לוי  On ספטמבר 5, 2010 at 9:35 pm

      רק פור דה רקורד: הצילום נעשה באמת בקריית גת. גל, צלמנו המחונן, משקיע.

  • שוֹעִי  On ספטמבר 4, 2010 at 9:09 pm

    הי דפנה,
    תודה, אני לא בטוח אם הייתי שומע על היוצר ועל ספרו עם לו הייתי מגיע הנה.
    נשמע מעניין (ילדוּת מעט דומה לשלי), וגם השילוב בין עבודה סוציאלית ובין תיאטרון מעניין וממש לא מובן מאליו. הייתי שואל אותו על "האדם המשחק" של יוהאן הוידזינגה שרואה את החברה האנושית כרצף של משחקים וריטואלים החל באמנות וכלה בהיבטים הפוליטיים והחברתיים.ובעצם רואה בטקסי-ריטואלי מאפיין ההולך עם האנושות לכל פניה וגווניה.

  • galithatan  On ספטמבר 5, 2010 at 11:15 am

    ראיון מרתק. למרות שהימים שלי בנתניה היו יותר קלים מהימים של עדי ברק בקרית גת, עדיין הרגשתי שאני לגמרי מבינה על מה מדובר…

    אז תודה 🙂

    • דפנה לוי  On ספטמבר 5, 2010 at 9:34 pm

      גדלתי באשקלון, בתנאי שמנת, אבל נדמה לי – ובגלל זה הספר ריתק אותי – שהניסיון האינסופי הזה להשתלב הוא חוויה בסיסית של ילדות. בנתניה שלך, בקריית גת שלו, בטח גם על הירח.

  • neta  On אוקטובר 20, 2013 at 12:22 pm

    מעניין מאוד..תודה. איך ניתן ליצור קשר עם הסופר? האם יש בידייך כתובת מייל/פייסבוק שלו שתוכלי לכתוב לי? רב תודות!

    • דפנה לוי  On אוקטובר 20, 2013 at 12:37 pm

      הראיון התקיים לפני למעלה משלוש שנים. אין לי פרטים שלו, ואני מציעה שתפני להוצאת זמורה ביתן, להם בוודאי יש.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: