ומה אם שתינו לא היינו מטורשות?

 

צילום: גל חרמוני

לפרק בספרה של אפרת שטיגליץ המתאר את ההתקרבות הראשונה שלה לרוני, החברה הקרובה האמיתית שמצאה שם, במרפאה לחולי הטרשת הנפוצה, קוראים "אני בסדר". מזכיר קצת את שם הספר, "הכול בסדר", אבל בניגוד לשאיפת האוויר העמוקה, חישוק השפתיים ואגרוף האצבעות שאפשר לחוש לאורך כל הספר, הפרק ההוא דווקא משרה איזה רוגע. כאילו שברגע שבו השתיים נהיו חברות, הן יכלו לדומם מנוע, להנמיך את הווליום של המאבקים היומיומיים, לנוח. לא כאילו. ממש.

"הכל בסדר" הוא ספרה השלישי של שטיגליץ. לפניו היא עסקה בעיתונות (בין השאר כתבה ב"העיר", "לאישה" ומוסף "הארץ"), כתבה סיפורים קצרים, פרסמה את הקובץ "סיפור אמריקאי" (עם עובד) ואת הרומאן "רציתי שתשמח בי" (ידיעות אחרונות). 12 שנה חלפו מאז, ושיטגליץ, היום בת 50, עברה בהן לא מעט. הספר מלווה את הגיבורה, ששטיגליץ –  נתנה לה את שמה, ומאפיינים רבים אחרים מהביוגרפיה הפרטית שלה כמו הילדות בביתם של ניצולי שואה והמגורים בפרבר שממנו נמלטה לא מזמן בחזרה לתל אביב – בהתמודדות עם מות אימה מסרטן, גירושים, גידולם של שני בני עשרה ולבסוף גם עם האבחנה המבהילה לפיה היא חולה בטרשת נפוצה. הכותרת "הכול סדר" מבטאת תהליך מפתיע של העצמה שעבר עליה בדרך הזו, שחלק ממנו היה הגילוי שבניגוד למה שחשה רוב חייה, היא לא באמת לבד.

הפגישה עם שטיגליץ מתקיימת בביתה. דירה משופצת ברחוב לואי מרשל, בשכונה שלה, שבה גדלה ואליה חזרה והיא מככבת בספר. המכולת, הגינה, הדירה של סבתא, השכנים. אפילו הכלבים שלהם. כולם קיבלו שמות בדויים, אבל ניכר שהנוכחות שלהם בחייה עושה לה טוב. ככה גם רוני, או ליתר דיוק רותם בירון, בת 35, נשואה ואם לשתי בנות קטנות, מתגוררת ברמת השרון. הן נפגשו, כאמור, במרפאה שבה שתיהן מטופלות. רותם מאובחנת מגיל 23, אפרת מאובחנת טרייה, באחד מהימים האלה שבהן כל אחת גררה עמוד של אינפוזיה וחיכתה שהסטרואידים יפלסו את דרכם אל תוך הווריד. מאחר שלכאורה נדמה שכל אחת מהן מגיעה מחיים אחרים לגמרי, מפתה לשאול אם המחלה היא שחיברה ביניהן, אם החרדות והכאבים שאולי מרחיקים אותן מאנשים אחרים, בריאים, הם שמקרבים אותן זו לזו. אלא שאחרי שתי דקות של שיחה ברור שמדובר בדבר האמיתי. בחברות הנפש הזו שנשים מאוד בנות מזל מכירות מקרוב. שהגיל, המצב המשפחתי, חוויות החיים עד כה לא ממש משנות, ושהמחלה הייתה אולי רק דרכו של הגורל להפגיש אותן, ולשאוב – לפחות את שטיגליץ – מתוך הבדידות הגדולה שעולה מתוך כל מה שכתבה על עצמה עד לאותו רגע.

"הכל בסדר" (הוצאת מודן, בעריכת מיכל חרותי) הוא, אגב, לא ספר על מחלה. היא נוכחת בו, כפי שהיא נוכחת מאוד בחייה של שטיגליץ, אבל נוכחים בו גם דברים אחרים: הניסיונות שלה להבין את יחסיה עם חברות ילדותה, הרצון לפענח זיכרונות ילדות בבית שבו התנהלו יחסים לא קלים בין ההורים על רקע סיפורי שואה קשים ובעיקר הגילוי שבגיל 50 היא מסוגלת לבחור לעצמה דרך חיים חדשה. שטיגליץ, שבעבר למדה קולנוע בבית צבי ופיתוח אמצעי למידה באוניברסיטת תל אביב, נישאה בגיל 24 והפסיקה ללמוד שנה לאחר מכן, כשנולדו ילדיה (מאיה היום בת 22 ואורי בן 17). היום היא מלמדת בבית הספר לאומנויות "מנשר" ומנה בהתנדבות סדנת כתיבה לאוטיסטים. היא גם יודעת שהיא תשוב לכתוב והפעם לא יעברו 12 שנה עד לספר הבא. למעשה, יש לה מחברת שכותרתה "לספר", שבה היא רושמת, חצי ברצינות וחצי בצחוק, משפטים וסיפורונים וישנם כמובן עשרות עמודים שכתבה במשך השנים שבהן גיבשה את כתב היד הזה, ואולי יהפכו יום אחד לספר אחר.

הטרשת, אגב, נכנסה לספר בשלב מאוחר יחסית, ושיטגליץ מדגישה שכל הפרטים הנוגעים למחלה, מרגע הגילוי, דרך הבדיקות, הצורך לספר לאחרים וההתמודדות האישית, מדויקים. "זה היה כמו להגיד 'זה שלי'", היא מספרת על ההחלטה לכתוב על זה. "אני יכולה לכתוב על זה מה שאני רוצה, ואף אחד לא יפגע ממה שאכתוב ולא יוכל לבוא בטענות למה גילית ולמה סיפרת, כי זה שלי".

ובאופן מפתיע, המחלה גם הובילה אותך לחברות הזו עם רותם, שהיא שונה כל כך מכל החברויות האחרות שהיו לך, כפי שאת מתארת בספר

"היה לי כתב יד שבעיני העורכת שלי לא היה מספיק מעניין. ברגע שהיא אמרה לי לכתוב על הטרשת, ואמרתי אני אראה לכם מה זה, משהו בי נפתח והתחלתי לכתוב את עצמי באמת. זה יצר בתוכי איזה סוג של תעוזה, שבזכותה גם כתבתי בכנות מוחלטת וגם התמודדתי עם המציאות ובין השאר, זה מה שהביא אותי בכלל ליזום את השיחות האלה עם רותם בתל השומר. את בטח מתארת לעצמך שפגשתי שם הרבה נשים מצוינות, אבל כשראיתי אותה והתחלתי לדבר איתה, היה שם משהו שהתחבר באמת".

בירון: "שלושה חודשים קודם קראתי את הספר של אפי "רציתי שתשמח בי", והוא פשוט גמר עלי, השאיר בי את הדבר הזה הרגשי שספרים משאירים בך. האישה הבודדה הזו שם טלטלה אותי אז כשהיא הציגה את עצמה התלהבתי כאילו שפגשתי דמות ספרותית".

שטיגליץ: "אני שואלת את עצמי לפעמים מה היה קורה אם לא היינו מטורשות, האם היינו חברות? אני רוצה לחשוב שהגורל היה מפגיש אותנו בסיני או באיזה מטוס. החברות הזו קרתה בזמן המחלה, כי חלק מהתהליך שעבר עלי היה להעז ולהיפתח לבני אדם. לא רק לרותם. גם לאנשים בים, לאנשים בגינת הכלבים, ליציאה מהבדידות. המימוש של החברות שלי עם רותם הביא אותי להבין שאני יכולה לחוות דברים אחרים ממה שחוויתי עד כה בחיי".

זה השפיע על הכתיבה שלך?

"מעבר לזה שרותם קראה הכול והעירה הערות, זה השפיע על האופן שבו אני כתבתי, על האומץ שהיה לי להגיד דברים שאני חושבת ומרגישה ולא העזתי קודם לומר. למשל, להמציא דמות כמו אוסי, חברת הילדות הזו, שהיא כל מיני דברים וכל מיני אנשים ויש בה גם דברים ממני ויכולתי להגיד עליה שהיא לא סוג החברה שאני רוצה. למשל להודות בקול רם שאני מאחלת לעצמי שאחווה אהבה לבן זוג. שיש בחברות שלי עם רותם סוג של אהבה פשוטה וטבעית שלא הכרתי קודם, והייתי רוצה שתהיה לי כזאת גם עם מישהו שיהיה בן זוגי".

העובדה שהחלטת לערבב בספר דברים מאוד אישיים מחייך עם בדיון לא הייתה בשבילך, ככותבת, מאוד מבלבלת?

"זה לא מעניין אותי לכתוב על דברים שלא קרובים אלי. אני מביאה מעצמי את כל המצבים והרגשות והתחושות שעליהם אני כותבת, גם בחלקים שאינם דוקומנטריים. באחד הסיפורים הראשונים שלי , Zoog, כתבתי על משולש רומנטי שמעולם לא הייתי חלק ממנו, ובכל זאת העורך שלי, מוקי רון, היה משוכנע שזה אירוע אמיתי שהייתי בתוכו. זה לא מפתיע אותי כי אני יודעת מאיפה אני ממציאה דמויות ומאיפה אני כותבת מצבים בדיוניים. במהות, במהות הכול, וגם הקול, הוא אני. "

 

בירון, שמגדירה את המפגש שלהן כ"אירוע קוסמי", אומרת שהממשקים בין חייהן רבים. המחלה היא אחד מהם ("כשהיא בהתקף אני יודעת על מה אני מדברת"), האהבה העמוקה לספרות היא פן נוסף. והתמכרות לשפה, למילים. ולמרות הפרשי הגיל, לא תמיד ברור מי פה מטפלת במי אם בכלל. בירון אומרת שיש ביניהן כל הזמן הפריה הדדית ודבר אחד יקר ערך: היכולת לדבר על הכול, כולל המקומות הרגישים, הפגיעים, שבדרך כלל לא קל לחשוף בפני אחרים. שטיגליץ חוזרת ואומרת שהמפגש פתח לה את הצוהר לאפשרות של חברות.

סליחה, אבל איך בכלל הגעת לגיל הנכבד (אז 48) בלי זה?

"זאת שאלה רצינית מאוד. אני מאוד אוהבת בני אדם, אז אני מניחה שלקח לי זמן להשתחרר. יש בדידות רבה גם בלהיות אדם כותב, שעובד לבד, שמנסה להסוות את הדברים שהוא כותב עליהם כדי לא לפגוע באיש והגיע רגע מסוים בחיים שלי שפתאום הייתי מסוגלת לזה. לחברות הזאת וגם לכתיבה הזאת. זה קשור גם לעיתוי. לזה שאני בת חמישים והחלטתי לפתוח דברים, לחוות דברים,  להגיד אותם. יכולתי להחמיץ את זה, כמו שבטח החמצתי דברים ואנשים אחרים בחיי."

זה נשמע נורא, איך אומרים – מעצים…

בירון: "תעזבי את הביטוי הזה, זה באמת קשר מגדיל. שתינו נעשות יותר ויותר טובות אחת בזכות השנייה. איך אפי אומרת? לקחנו פרור, שאפשר היה להתעלם ממנו ולטאטא אותו הצידה, ועשינו ממנו עוגה".

שטיגליץ: "בחיים לא צחקתי כל כך הרבה כמו מיום שאני מכירה את רותם. המפגש איתה אפשר את הספר הזה, ואפשר לי פתאום לחיות את הדברים שעד אז הייתי כנראה מסוגלת רק לכתוב אותם".

*הראיון התפרסם במוסף הספרים הדגול של לאישה

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • Yulie Cohen  On אוקטובר 31, 2010 at 12:06 pm

    דפנה, הגהה קטנה לריאיון מעשיר:
    ומנחה בתהנדבות
    ולא
    ומנה בהתנדבות סדנת כתיבה לאוטיסטים
    ותמחקי את התגובה הזו שלי – לא מצאתי איך כותבים אליך בעמוד הזה.
    יולי

  • רוני  On אוקטובר 31, 2010 at 12:07 pm

    התכווצתי שוב ושוב. היכולת האנושית הזאת לפרוח במקומות הכי גרועים, להצמיח משם יופי, היא פלא.

  • galithatan  On אוקטובר 31, 2010 at 2:02 pm

    קשה לי מדי… הסתפקתי בקריאה פה.

  • אלפונסו המקורי  On נובמבר 1, 2010 at 8:20 pm

    מסתבר שאין כמו חברות חברות ועוד פעם חברות
    ביחסים בין בני אדם

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: