צרוב בעור, צרוב בנפש

 

 

"צללים צרובים" הוא רומאן שנפרש על גבי חמש מדינות, לאורכן של שישים שנה. למרות ההיקף העצום הזה, המחברת, קמילה שאמזי, מצליחה ליצור בקוראיה את הרושם שמדובר בספר אישי. היא מכוונת את עדשות תשומת הלב שלהם לפרטים זעירים ולניואנסים דקיקים ומייצרת דמויות מאוד מורכבות מספיק, שהאישיות שלהן מצליחה לזקוף את ראשה מתוך הזרם השוצף של ההיסטוריה כדי לשאוף אוויר.

זה לא ששאמזי מתעלמת מההיסטוריה. להפך. הספר שלה נפתח באירועי היום של הפצצה בנגסאקי, יפן 1945, חולף בהודו ב – 1947, בימיו האחרונים של הראג' טרם הפילוג, מבקר בשדות הקרב בפקיסטן של שנות השמונים, ומגיע עד לניו יורק, אפגניסטן (וכלא גוונטנמו) של 2002 אלא שהיא מצליחה בכתיבה עמוקה, רגישה, פיוטית ויפהפייה לכרוך את כל המאורעות האלה סביב שתי משפחות, שדרכיהן שבות ומצטלבות במרחב ובזמן וליצור דימויים רבי עוצמה, שיש בהם מן הפרטי וההיסטורי גם יחד. למשל הדימוי שממנו לקוח שם הספר. שאמזי קראה דו"ח של עיתונאי בריטי ששהה בהירושימה מיד אחרי פצצת האטום, ונכתב בו על נשים שלבשו קימונו לבן ועליו דוגמא מסורתית שחורה. החום הנורא הוקרן בחזרה מהחלקים הלבנים של הבגד, אך האיורים בשחור ספגו אותו וצרבו את הדוגמאות על גב הנשים. הגיבורה של שאמזי, הירוקו טנקה, נפרדה לשלום מאהובה הגרמני ביום שבו "העולם נעשה לבן". לאורך כל חייה היא נושאת על גופה את צללי העגורים הצרובים. העגורים, שאמורים היו לסמל אהבה ופריון ושמחה הפכו לסמל של שנאה וחורבן ומוות ובידה המאוד מוכשרת של שאמזי גם לביטוי לאופן שבו חיינו כרוכים במאורעות היסטוריים, בין אם מוכרעים על ידם או מצליחים לברוח.

"צללים צרובים" (כתר. מאנגלית: עידית שורר) הוא ספר שאפתני ומרתק. הוא כתוב בלשון לכאורה מאופקת, שההוד והכוח שבהם מתגלים אט אט, ככל שנפרשות המילים והעלילה. זהו הרומאן החמישי של שאמזי, בת 37, שנולדה וגדלה בפקיסטן, למדה בארה"ב (תואר שני בכתיבה יוצרת בתוכנית למשוררים וסופרים) וכעת היא מתגוררת בלונדון. היא כותבת באנגלית, אבל עד כה כתבה בעיקר על עיר הולדתה, קראצ'י, ובעיקר סיפורי אהבה שמנסים להתממש בסבך הפוליטי, מעמדי, חברתי, מגדרי של החברה שם. את הרומאן הראשון שלה "עיר ליד הים" כתבה כשהייתה סטודנטית בת 25, והיא זיכה אותה בשלל מועמדויות לפרסים (כולל ל"אורנג'" הנחשב מאוד). הביקורת אהבה גם את הבאים אחריו ושאמזי נבחרה לאחת מעשרים הסופרים הצעירים הבולטים בבריטניה. שאמזי היא בת לשושלת של נשים כותבות ופועלות בפקיסטן. בטור שהקדישה למשפחתה ב"גארדיאן" (שם היא כותבת טור אישי וגם מבקרת ספרים) היא מתארת את ילדותה, מוקפת באוסף הספרים המופלא של אימא שלה, שאת רובם (באנגלית) קשה היה מאוד להשיג בקראצ'י של שנות השמונים. הייתה לה סבתא שכתבה זיכרונות פוליטיים, דודה של אמא, עטייה חוסיין, פרסמה שני רומאנים, סבתא-רבא, אינם חביבולה,  שהייתה, לדבריה, "הודית מסורתית שחיה בלאקנוף אישה זעירה עם כיסוי ראש שלמרות זאת הייתה פעילה פוליטית וכתבה על מסעותיה בעולם", ואימא שלה, מוניזה שאמזי הייתה עורכת ספרות ועיתונאית. גם אחותה, סאמאן, מלמדת ספרות באוניברסיטה. בגיל 11 כבר כתבה עם חברה "רומאן" ראשון, ואז אבא שלה קנה לה מכונת כתיבה ואימא הסבירה לה שכדאי לה למצוא קול משל עצמה לכתוב בו. "רק מאוחר יותר הבנתי איזה מזל היה לי שגדלתי במשפחה שמייחסת חשיבות גדולה כל כך למילה הכתובה, והייתה מוכנה לפרק את הסטריאוטיפים הנשיים ולשחרר אותנו מתפקידים מסורתיים ומהציפיות שהיו בחברה מיליטריסטית ומדכאת נשים סביבנו".

 

"צללים צרובים" שונה מאוד מהרומאנים הקודמים של שאמזי. אלה, כאמור, התרחשו בתוככי קראצ'י וגיבוריהם נאלצו על פי רוב להתמודד עם הפער בין שאיפותיהם האישיות למסגרות הנוקשות והמוסכמות החברתיות בתוכן פעלו. החל בחסאן בן ה – 11,גיבור רומאן הביכורים שלה, הבודה לעצמו חברים דמיוניים (ובהם דמויות משייקספיר ומההיסטוריה האירופאית) כדי להתמודד עם סדקים הנפערים בעולמו המוגן כשדודו נעצר ומואשם בבגידה וכלה בעסמאני גיבורת "שורות שבורות" (2005) המחפשת את אמה הפמיניסטית ומאהבה שנעלמו או הועלמו בחסות המשטר – שאמזי הקפידה לייצר עבור גיבוריה קונפליקטים שהציגו את קראצ'י ואת החברה הפקיסטנית בתערובת של ביקורת חריפה מפוכחת וחום. הפעם היא הלכה רחוק יותר. "צללים צרובים" הוא ספר אפי, והדמויות הרבות שבו כולן נזילות יותר, לא תמיד ברורות, משתנות כשפוגע בהן גל הדף של אירוע היסטורי, שורדות.

"אני חייבת להודות שכשהתחלתי לכתוב את הספר לא היה לי מושג שאני עומדת להתפרש על פני כל כך הרבה מקומות ותקופות. יש כותבים שמתכננים את העלילות שלהם מראש ואחרים שמתחילים בדימוי או רעיון ונותנים לזה לקחת אותם. אני כזאת. נגסאקי עניינה אותי וחשבתי לכתוב קטע קצר עליה ואז לקפוץ חמישים שנה קדימה לפקיסטן, מיד אחרי הניסויים הגרעיניים שהתקיימו במדינה. התחלתי לכתוב את דמותה של הירוקו, ומיד ידעתי שאני לא יכולה לנטוש אותה בשנת 1945 ולהמשיך בלעדיה. החלטתי לעקוב אחרי כל מיני שלבים קריטיים בחייה, והתוצאה הייתה רומאן גדול ורחב בהרבה ממה שדמיינתי".

למרות שהדברים בספר מתרחשים בכל מיני מקומות וזמנים, נדמה שהמאורעות הכי חשובים הם אלה הפנימיים, אלה שמצביעים על האנושיות של הגיבורים, על האני הפרטי שבדרך כלל נוטים להתעלם ממנו כשמדברים על אירועים דרמטיים בסדר גודל כזה

"כן, בהחלט. "צללים צרובים" הוא סיפור על אנשים שנלכדו במאורעות הנוראיים של ההיסטוריה, אבל עיקר המיקוד הוא עליהם כפרטים. הירוקו, ואחר כך גם הבן שלה, ראזה, הם לב לבו של הרומאן הזה – לא נגסאקי, לא הפצצה ולא המלחמה של המערב בטרור. עניין אותי לבדוק מה קורה בפנים, ליחסים האישיים שלנו, לתחושת האני שלנו, ברגעים של משברים היסטוריים".

כל הדמויות שלך נקרעות מהסביבה הלכאורה טבעית שלהן. זו חוויה שמעניינת אותך במיוחד?

"כתיבת הרומאן הזה גרמה לי להתעניין בחוויה הזו יותר מקודם… או שאולי הרומאן חשף את העניין האישי שלי בנושא, שלא הייתי מודעת לו. לא חשבתי על החיים האישיים שלי, שמעורבים בהם נדודים רבים ותכופים, אבל חשבתי על הסבים והסבתות שלי ששלושה מהם עזבו את בתיהם בהודו בזמן הפילוג ועברו לגור בפקיסטן. הרביעית, סבתי מצד אבי, הייתה גרמניה שהיגרה להודו בשנות העשרים ואז לפקיסטן ב – 1947, והיא שימשה השראה ישירה לכתיבה".

שאמזי כותבת לעתים קרובות על ההבדלים התרבותיים בין מזרח למערב, אם כי היא לא מאמינה שהתנגשות בלתי נמנעת בין התרבויות. היא מתעניינת באופן שבו אנשים נושאים עמם את המטענים ההיסטוריים של המקום שממנו באו, ובמה שהם מבטאים כשהם נפגשים עם מישהו אחר, שונה. אצל חלק מגיבוריה היחסים האישיים מפוגגים דעות קדומות ותפישות מוטעות, ואצל אחרים ההיסטוריה והמסורת מכתיבות באופן טראגי את החיים.

מה מאפשר לגיבורים שלך להסתגל לשינויים בעולמם כדי לשרוד?

"הירוקו היא הדמות המסתגלת מכולם, ובמקרה שלה זה נובע מתחושת אני חזקה מאוד. יש בה תערובת של סקרנות עוצמה להכיר מקומות חדשים שבאה לידי ביטוי בתשוקה העמוקה שלה ללמוד שפות חדשות, ויש לה גם שכנוע עמוק שבזכותו היא לא מתפשרת על דבים עקרוניים כדי להיטמע בסביבה. הבן שלה, ראזה, מסתגל פחות טוב. הוא אמנם לא צריך לעמוד בכל המעברים שאמו עברה, אבל רוצה נואשות להרגיש שייך ולכן ההסתגלות שלו היא בעצם סוג של שקר בנוגע למי שהוא ומה שהוא, וזה מוביל לתוצאות הרות אסון".

לשאמזי עצמה אין ילדים, אבל – היא אומרת: "אני מקווה שהילדים של כולם יהיו מסוגלים לראות מעבר להיסטוריה האישית של המדינה שלהם מה שיאפשר להם להבין גם צדדים אחרים של סיפורים היסטוריים שבתוכם הם חיים".

אחרי שכתבת הרבה מאוד על מולדתך, מה הביא אותך פתאום לכתוב על מקומות רחוקים שבחלקם מעולם לא ביקרת?

"הכתיבה על נגסאקי בשנת 1945 הייתה חוויה מבעיתה וגם מרגשת מאוד, בעיקר אחרי שנים של כתיבה על קראצ'י, מקום שאני מכירה היטב כל חיי. זה חייב אותי לשקוע לגמרי בתחקיר – צילומים, מפות, ספרים, קומיקס וכו' – על מנת להיות מסוגלת לדמיין את העולם שעליו לא ידעתי דבר. הטיוטות הראשונות שלי נכתבו במאמץ גדול, אבל היה שלב מסוים שבו התחלתי ממש לחלום בנגסאקית, והכתיבה הפכה לתענוג גדול".

הפוליטי הוא מאוד אישי בכתיבה שלך. את גם מרגישה ככה, בחייך שלך?

"אני חושבת שקשה להיות פקיסטנית ולהפריד בין הפוליטי לאישי. תמיד ראיתי בהם שני תחומים שקשורים זה בזה".

נראה שהדמויות הנשיות שלך יותר מודעות לזה. את חושבת שאם היינו חיים בעולם שבו נשים היו נשמעות בקול רם יותר, העולם היה נראה אחרת?

"אם חושבים על הפוליטיקאיות של המאה העשרים שהגיעו לעמדות הכי בכירות – בנזיר בוטו, אינדירה גנדי, מרגרט ת'אצ'ר, גולדה מאיר וכו'… התשובה צריכה להיות "לא!". אבל למעשה, מדובר בקומץ נשים שפעלו בתוך סביבה גברית והיו צריכות לשחק על פי הכללים שלהם (מה שאגב, מוכיח שהן היו קשוחות פי כמה מהגברים סביבם). אני חושבת שלו היה מתרחש שינוי גדול יותר, ובפוליטיקה היה ייצוג של לפחות 50% לנשים, היינו יכולות לבחון את השאלה הזו בצורה טובה יותר. לתחושתי – כל אדם שמגיע לעמדת כוח בכירה הופך אט אט לחסר רחמים. זה טיבו של כוח, וזה לא קשור למגדר. "

את חושבת שהעובדה שגדלת בחברה מסורתית בדרום אסיה ואת חיה בין ארה"ב לבריטניה מעניקה לך מבט אחר על אירועים היסטוריים קשים כמו אלה שתיארת?

"אני לא חושבת שהעניין פה הוא ההבדל בין חברה מסורתית לחברה מודרנית. גדלתי בקראצ'י ובמובנים רבים החינוך שלי היה פחות מסורתי משל רבים מחברי האמריקאים שבאו מעיירות קטנות והלכו לכנסייה. עם זאת, אני בטוחה שכמי שחייתה במדינות שונות אני רואה את ההיסטוריה ממספר זוויות שונות".

שאמזי מספרת שאימא שלה הכירה לה את הספרים של רושדי ורות' ואישיגורו ופיטר קארי, אבל הניחה לה להחליט מה היא רוצה להיות כשתגדל. היא בחרה להיות סופרת, וכשהיא מבקרת בקראצ'י, בכל שנה, היא עדיין כותבת בחדר עבודה המופרד רק בפאטיו מזה של אמה והן יכולות להרים את המבט מהמחשב ולראות זו את זו בעבודה.

העבודה שאת חלק משושלת של נשים כותבות, נשים שמבטאות את עצמן בדרכים שונות, הפכה את הכתיבה לקלה יותר עבורך? או אולי לקשה-  בגלל עומס של ציפיות?

"למען האמת, מעולם לא חשבתי על זה עד שאנשים התחילו להעיר לי על זה שיש במשפחה שלי כל כך הרבה כותבות, וזה קרה אחרי שכבר פרסמתי ספר או שניים. ברור שהיה לי טוב לגדול בסביבה שבה העריכו ספרים וכתיבה. "

איפה את מרגישה היום בבית?

"גם בקראצ'י וגם בלונדון. ובחלקים של אמריקה שבהם גרתי ולימדתי או למדתי באוניברסיטה ואני מרגישה בהם נוח ולא ממש אאוטסיידרית".

במה יעסוק הספר הבא שלך?

,אני לא אומרת מילה. התחלתי לכתוב אותו, אבל אני בשלב כל כך מוקדם, שהכל עוד עשוי להשתנות".

 

 *** הראיון עם קמילה שאמזי התפרסם אתמול במוסף הספרים הנהדר של לאישה.

 

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • אסתי  On דצמבר 21, 2010 at 2:08 pm

    בדיוק אתמול נחשפתי לספר הזה כשדניאל באומגרטן כתב עליו ביקורת אצלנו:
    http://2nd-ops.com/daniel/?p=32

    וחשבתי לעצמי שמעניין לקרוא אותו. הוא באמת נראה כפרוייקט שאפתני ביותר (מנגאסקי ועד לתאומים, על פני כל כך הרבה ארצות ויבשות)
    אז תודה על הראיון המרתק ושאלה – איך הוא כתוב סגנונית?
    והאם היית יכולה לשייך את הכתיבה שלה לסוג שנחשפנו אליו אצל הסופרים ההודים המופלאים ארונדהאטי רוי, רוהינטון מיסטרי, אמיטאב גוש ואחרים?

    • דפנה לוי  On דצמבר 23, 2010 at 6:24 pm

      יש לה סגנון משלה לשאמזי, מאוד מיוחד, דחוס, פיוטי ועדין. את קוראת וכל רגע נדמה לך שתכף הפסקה תתפוצץ ברעש גדול, למרות התיאורים השקטים. היא בעיני כותבת משובחת שלא דומה לאיש.

  • דודו פלמה  On דצמבר 21, 2010 at 4:27 pm

    דפנה, נהניתי כאילו קראתי בספר. תודה

  • itamarzo71  On דצמבר 21, 2010 at 4:52 pm

    כתוב יפה. עשית לי חשק לקרוא. תודה

  • benziv  On דצמבר 21, 2010 at 6:15 pm

    אקרא, ויותר חשוב: ברוך שובך.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: