שמו אותי בקופסא ומתפלאים מה פתאום יצאתי

 

כמה דקות אחרי תחילת השיחה שלנו, אלי עמיר מקבל שיחת טלפון. לאוזן שנמצאת בצד השני של הקו הוא מסביר שהוא לא יכול לשוחח כרגע, כי הוא מתראיין לעיתון, על אהבה. האהבה היא אכן הגיבורה הראשית של ספרו החדש "מה שנשאר", אלא שהאופן הפשוט שבו עמיר הכריז על כך הפתיע אותי. "מה שנשאר" (עם עובד) הוא סיפורו של דניאל דרור, איש עסקים המתחשבן עם חייו מתוך מיטת בית החולים שבה הוא מאושפז אחרי התקף לב. הוא בוחן מחדש את ההחלטות שקיבל ואת הצעדים שהביאו אותו למקומות שבהם הוא נמצא, גם במישור המקצועי וגם בחיי נישואיו, הוא מקשיב לסיפוריהם של גברים אחרים המאושפזים ביחד אתו, וחולקים את אותה חרדת מוות שהוא חש בחדות, וכמו עמיר, הוא מדבר הרבה על אהבה.

 

אלא שגיבור הספר הרבה פחות בהיר, החלטי ורומנטי מעמיר. הוא אולי מנסה להבין את עצמו ואת הנשים שאיתן חלק את אהבתו –  זו התשוקתית הקפריזית והבלתי מושגת וזו שנישא לה, והתרחקה ממנו לאט ובהתמדה – אבל הוא לא עושה הרבה. ליתר דיוק הוא עושה כל כך מעט, שקשה להאמין לו שהוא הרגיש אי פעם את עוצמתה של האהבה. עד אמצע הספר נדמה שמדובר בגבר כל כך פסיבי, שגם תיאורי המין והכמיהה הגופנית שלו לאהובת נעוריו נדמים תיאורטיים. עמיר, כמובן, לא מסכים.

 

"אני חושב שחינכו אותנו על מאצ'ואיזם. אנחנו חיים במדינת מלחמה שאין לה תרבות של שלום, ולכן הגברים מנסים להיות גיבורים. אני לא קונה את זה. המאצ'ואיזם לא מעיד על גבריות, להפך. החולשה, ההתגברות עליה, מעידה על חוזק. דניאל מחפש את האהבה בכל האמצעים העומדים לרשותו. הוא אדם עדין, והוא יודע את ערכה של האהבה. כשהוא עם אביגיל, שהולכת וחוזרת והולכת וחוזרת, הוא מהרהר לא פעם באפשרות לעזוב אותה, אבל הוא יודע שהאהבה חשובה יותר מהכבוד העצמי, שהוא לא ירוויח שום דבר אם יעזוב אותה. "

 

דניאל נמצא בעמדה שלא הרבה גברים בספרות נמצאים בה. המקום הזה, של הכמיהה לאהבה הלא ממומשת, לאהוב המיתולוגי שמרחף מעל חיי היומיום האפורים, שמורה בדרך כלל לנשים

 

"נדמה לנו בטעות שלגברים אין צורך באהבה ובחום, שהם עושים מה שעושים ויכולים ללכת הביתה. אני מאוד אוהב את הגיבור שלי, בדיוק בגלל שהוא אחר. הוא כל כך זהיר לא לנפץ את האהבה. גם עם אשתו ניצה, הוא עושה מאמצים אדירים לחבב אותה. היה לו פשוט יותר לפרק את החבילה,להגיד שנישואיו גמורים, אבל לבו אינו גס במערכת יחסים שיש בה חום ואנושיות."

 

מה משאיר אותו בבית, עם ניצה, שמאשימה אותו שלא בצדק בעקרות שלהם, ועוזבת את חדר השינה שלהם?

"קשה לי להסביר אותו עד הסוף, אבל אני חושב שהוא סוחב את עול בית הוריו. אנחנו סוחבים עלינו את ההורים, את הדודים, את המסורות שעליהן גדלנו. אמא שלו אומרת לו כל הזמן שלא מתגרשים. חייה עם אביו היו לא טובים וגם הם לא התגרשו, כי התרבות שלהם מקדשת את המשפחה על כל מגרעותיה. זה בעוכריו, והוא יודע שלמרות שהוא איש מצליח, הוא סריס בביתו. כדי למרוד בחינוך צריך כוח אדיר. החיים שלנו קצרים, ולצערנו יש להם מסלולים מתווים, פסיכולוגיים, מעמדיים".

 

גם ההצהרה הזו של עמיר מפתיעה אותי. אחרי הכול, הוא נחשב לאיש שהוכיח שבנחשיות ועבודה קשה אפשר לנוע מעלה בסולמות של החברה הישראלית. עמיר, בן 74, עלה בגיל 12 מעיראק ונשלח להתחנך בקיבוץ משמר העמק. היום הוא מתגורר בשכונת גילֹה בירושלים. הדרך המקצועית שלו עברה במשרות רשמיות רבות: הוא שימש, בין השאר,  יועץ לראש הממשלה לענייני ערבים, היה מנכ"ל משרד הקליטה ושליח הפרדרציה הספרדית הספרדית בארה"ב. ספרו הראשון, "תרנגול כפרות", שראה אור לפני כמעט שלושים שנה, והביא את סיפור התבגרותם של נערים עולים וניסיונותיהם להשתלב בחברה הוותיקה בארץ, זכה בהתפעלות המבקרים בארץ ובעולם, תורגם וזכה בפרסים ונכלל בתוכנית הלימודים בספרות. גם בספריו הבאים ("מפריח היונים", "יסמין") עמיר המשיך לכתוב על נושאים חברתיים, הגירה, קליטה ויחסי יהודים ערבים. הוא מקיים מפגשים עם אינטלקטואלים ערביים וכונה לא אחת "נגיב מחפוז הישראלי". אוניברסיטת בן גוריון ומכון ויצמן העניקו לו תארי דוקטור לשם כבוד, וכשהתפרסמה לראשונה פרשת קצב, היו מי שהציעו למנות את עמיר לנשיא.

 

אתה לא ההוכחה לכך שאדם יכול לצאת מהמסלולים האלה שלכאורה נקבעו לו מראש?

"אנחנו חברת מהגרים שיש בה מגוון, ולכן יש גם מוביליות חברתית, אבל כדי לממש אותה צריך מנוע חזק מאוד. לי היה דרייב חזק מאוד להגיע לאן שהגעתי. את יודעת כמה קשה לכתוב ספרות כשאתה מנכ"ל ועובד 16 שעות ויותר ביממה? כמה כוח צריך? לשמחתי הדרייב הזה היה רציונאלי ומרוסן, ולכן לא הסכמתי לדרוך על אחרים כדי להתקדם ולא לשלוף סכין או להרעיל מישהו בכוס חלב, לא תודה. "

 

למה לא נתת דרייב כזה גם לגיבור שלך?

"רציתי ליצור גבר אחר, גבר שמחפש דברים יפים בכל אדם, גבר שקל לאהוב.  דניאל הוא אדם חיובי מאוד. כשאביגיל מרזה שבעה ק"ג, הוא נטרף, אבל הוא גם אומר לעצמו שזה הגוף שלה והיא תחליט איך היא רוצה להיראות. כשהוא עם ניצה, הוא מנסה בכל כוחו למצוא בה דברים טובים ואהובים".

 

ובכל זאת הקשר ביניהם מתפרק

"כי ניצה בורחת לעבודה שלה. אין לה ילדים ובמקום לדאוג לבעלה כל חייה היו נתונים לטיפול בבעיות נזקקים. החיידק הזה שנדבק בה אחרי שפגשה את בן הרוש מוואדי סליב, הוא חיידק ממאיר שאכל את כל זמנה ותשומת הלב שלה. אני מאמין שיש אהבות שיכולות לשרוד שנים. זה לא שכיח, וזה קורה רק אם משקיעים בקשר, עושים מאמץ למצוא את הדלק המשותף. ילדים הם דבק כזה, כי צריך לדאוג להם ויש אחריות, וכשאין, צריך לחפש תוכן אחר. כדי לשמר אהבה צריך המון קשב פנימי וקשב לזולות, ורובנו חרשים ועיוורים".

 

אתה נשוי כבר 36 שנה. אתה משקיען?

"אני אדם רומנטי ללא תקנה וכנראה גם משקיען.  אני משקיע בכל דבר שעשיתי בחיי, שום דבר לא בא לי בקלות ולא לקחתי שום דבר בקלילות. אפילו ספרים אני קורא עם עט ונייר לידי, אני רוצה ללמוד להתפתח לכבוש עוד שטח שאני לא מכיר."

 

את הראיון אנחנו מקיימים במגדל של חברת הביטוח "אליהו" בתל אביב, שם יש לעמיר משרד קטן, שהעמידו לרשותו הבעלים, לשם הוא מגיע כדי לכתוב. "עד לשנים האחרונות לא היה לי חדר עבודה בבית. שלושה ילדים, כל אחד צריך היה חדר ולא הייתה אפשרות.", מסביר עמיק. "אני כותב מחוץ לבית, אני צריך לברוח מהסביבה הטבעית שלי כי כל דבר מסיט את תשומת לבי. אני צריך שולחן ריק ואצלי בבית, העיניים חושכות, השולחן מבולגן. הוא לא יכול להיות ריק כל צרות החיים ובעיותיהן מונחים עליו: חשבונות, מאמרים, פתקים. זה מעיק עלי, מעמיס עלי. אני מחפש שולחנות ריקים שעליהם אני יכול לפתוח רומן חדש. "

 

אתה נודד עם המחשב הנייד בין שולחנות ריקים?

"השלב הראשוני של הכתיבה תמיד בעיפרון, במחברות גדולות. דף אחד ריק, אחד מלא, אחר כך גם הריק מתמלא במראי מקום וסיפורים כאלה. אני כותב באופן בלתי אמצעי, דרך היד, עם מחק, ואחרי שמישהי מקלידה לי את זה, אני מתחיל לתקן. המקלדת מפריעה לי. גם הצג, שנראה כל כך נקי ויפה. הצג הזה,בגללו כל כך הרבה אנשים כותבים ומפרסמים. הרי יש פה הפגזה בלתי נפסקת של כתיבה. לא רק ספרות. אנשים כותבים זיכרונות, ובגלל שזה כל כך פשוט ונראה על הצג נהדר יוצאים כל כך הרבה ספרים. את החסרונות של מה שכתבת אתה מגלה רק כשאתה אוחז בנייר ומנקר ומנקר. אני פרפקציוניסט אבל כשאני מרגיש שאין לי יותר מה לעשות עם הטקסט, אני אומר לעצמי 'חבר הסתדרות, גמרת, מסור את זה הלאה'.

 

רוב הסיפור ב"מה שנשאר" מתרחש או מועלה באוב מתוך מיטת חוליו של הגיבור, שהתקף הלב שלו מכריח אותו, כצפוי, לסכם את חייו. עמיר אומר שההשראה לא נבעה מתוך אירועים בחייו, אם כי "אדם בגילי, חזקה עליו שיתאשפז לפעמים", אלא מכך שהוא מוצא את סביבת בית החולים מעבדה אנושית מרתקת. "בשעת משבר ופחד מהמוות נלחשים כל מיני סודות. החרדה לאבד את הגוף, דומה בעיני לחרדה לאבד את האהבה".

החולים שלך עסוקים יותר בסיפורי אהבים מבתרופות…

"כי זה מה שנשאר בסופו של דבר. דניאל חולם על אביגיל, נזכר בזוג גליל שמימש את אהבתו אחרי שלושים שנות פירוד, מאזין לאהבה של שמונים-בר-מצווה, הזקן בן ה – 93 שחיפש את אהובתו בהרי אורל ולעס שום כדי שחניכיו יפסיקו לדמם וכשמצא אותה חיבקה אותו, ככה, עם ריח השום והוא ידע שניצל. החיפוש אחר האהבה הראשונה היא בשבילו סוג של תיקון,הוא רוצה לסגור משהו בחייו למרות שהוא יודע, כמוני, שאין בחיים דלתות סגורות באמת".

 

בגלל זה השארת את הסוף די פתוח?

"לפרשה כזאת אי אפשר לתת סוף בפרק אחד. מדובר בתהליכים שצריכים להבשיל. בעיני ברור שעוד יקרה משהו שם… אמרתי לך שאני אדם רומנטי, וככזה אני לא תמיד רציונאלי. אני חולם חלומות וכוחם של אלה באשליה שהם יתגשמו יום אחד. חלומות מיפים את החיים".

 

איזה חלומות היית רוצה להגשים?

"לכתוב יותר. ויש לי עוד חלומות כמוסים. פעם חשבתי שאני רוצה לעסוק בפוליטיקה ואפילו רצתי לכנסת פעם אחת והיו לי כל מיני חלומות גשמים או קרייריסטיים, אבל אלה כבר לא אומרים לי הרבה. למדתי שסוד החיים והאושר לא שם אלא בדברים פשוטים, לאהוב בן אדם, לאהוב ילד, לאהוב נוף וטבע, ליהנות מריח של אגס ומפרוסת לחם שחור. יש בי שאיפה לבטא את עצמי, גם בכתיבה וגם בדיבור, אני אוהב לפגוש קוראים, להיות בקשר עם אנשים, לנגוע בזולת ושיגיבו לחום שאני מקרין. "

 

הפעם לא כתבת על עיראק, אבל אתה עדיין מתגעגע לשם, נכון?

"מאוד. בחדר העבודה שלי יש תמונה שלי עם אחי ואחיותיי ביום שעזבנו את בגדאד. הילד הזה בן ה- 12 עדיין חי בי, ואני מתגעגע לדקלים ולחידקל, לשווקים ולריח הפרחים וגם לערבים פשוטים שחיינו אתם טוב עד שמפעם לפעם היו משתגעים.  אני עדיין מדבר עם עצמי בערבית, במָמה-לושֶן שלי, שהיא תערובת של עברית וערבית וארמית. את כל קטעי הרומנטיקה אני כותב בערבית מתורגמת לעברית".

 

גם את קטעי הסקס הסוערים שמתרחשים כאן, בירושלים?

"ברור. הרי הפן הרומנטי שלי נולד בבגדאד, כששבתה את לבי אהבה של זוג שכנים צעירים וכששמעתי את בעלה של דודתי שר לה. בעברית קשה לכתוב על דברים אינטימיים שבינו לבינה. בכל ספרי אני כותב את הקטעים הרומנטיים כשבלבי אני מאזין לשירי אהבה הערביים מאז".

 

הספר נתקל גם בביקורות מאוד לא מחמיאות. זה משפיע עליך?

"בוודאי. פול אוסטר אמר שביקורת רעה זה כמו רעל לדם. עמוס עוז דיבר על המבקרים והמחסלים. אין לנו פה ביקורת ספרותית כמו פעם. כותבים על רומן של 400 עמודים רשימה של 400 מילים, שחצי ממנה הגיגים וחצי דיבור על מה המבקר היה רוצה שאכתוב, שיכתוב בעצמו. מתחשבנים איתי על שלא כתבתי עוד "תרנגול כפרות" או "מפריח היונים". שמו אותי בקופסא ומתפלאים מה פתאום יצאתי, למה אני לא כותב שוב על בגדד ועל עולים מעיראק. עמוס עוז ליווה את כתיבתי כל השנים ואני מכבד את דעתו ונועץ בו, והוא אמר לי שזה הרומן הטוב ביותר שכתבתי. כתבתי רומן שעיקרו אהבות, החיפוש אחר אהבות, החמצת אהבות והחמצת החיים, כתבתי על חולי ופחד ויחסים בין בני אדם בחדר אשפוז – וכתבתי גם על מקופחים כי אני לא יכול להשתחרר מהם, וגם על השינויים שחלו בחברה משנות השישים ועד ימינו, ועל ירושלים שהפכה מהעיר שאהבתי לתמנון שאני כבר לא מכיר, וכל זה לא הספיק? מה, יש לי חוזה קבלנות עם מישהו, אסור לי להתפתח, לכתוב על דברים אחרים? אני בטוח שאם היו מוחקים את שמי מהספר וכותבים במקומו שם אחר, הביקורות היו אחרות לגמרי".

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • עוד יעל אחת  On פברואר 9, 2011 at 10:59 am

    איזה איש מענין ואיזו חשיבה מקורית.
    איכשהו, כשמדברים על מוות כעל "לאבד את הגוף" זה נשמע פחות מפחיד ולא ידוע.

  • דודו פלמה  On פברואר 9, 2011 at 2:41 pm

    דפנה תודה

  • אורה  On פברואר 9, 2011 at 3:36 pm

    בשעתו, אלי נתן לי לקרוא את הטיוטא של 'מפריח היונים'. הוא כותב עם הרבה נשמה- ואני חושבת שזה הפן החזק שלו, והוא צודק בנוגע למבקרים- הם לא יכולים להכתיב לו מה לכתוב, רוצים, שיכתבו! מצא חן בעיני המשפט הזה.

  • shlomiyosef  On פברואר 9, 2011 at 5:04 pm

    אלי עמיר
    כפרה עליך!!!

  • galithatan  On פברואר 19, 2011 at 12:27 pm

    מקסים גם כשקוראים באיחור.

    היה מעניין לגלות ששלמה אליהו נתן לו חדר עבודה אצלו במשרדים – זו מחווה מאוד יפה בעיניי, לתת חדר עבודה לסופר שאתה אוהב ושיש ביניכם קשר רגשי כלשהו.

    ועוד היה מעניין לקרוא מה שכתב על המבקרים. מהצד שלי יכולה לומר שמתסכל לכתוב טקסט כל כך קצר על ספר, אבל דרישות המדיום מנצחות.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: