כשגבר ואישה עוברים באותו רחוב, באותו שעה, באותו יום

כשגבר ואישה עוברים ברחוב, באותו רחוב, באותה עיר, באותה שעה ביום – כל אחד מהם עושה את זה במציאות אחרת, ביקום מקביל. הגבר נושא אתו את הנסיבות הלגמרי אישיות שלו באותה הליכה ברחוב. האישה – ולא משנה מה גילה, איך היא נראית, מה עיסוקה ומה לבשה באותו יום – נושאת איתה עוד מטען, תקראו לזה זיכרון קולקטיבי, את התחושה הברורה שהיא חשופה לא רק למבטים הסוקרים את אבריה אלא גם להערות, הצעות, שריקות, צפצופים, קולות מציצה וביטויים גסים ואלימים. רובנו למדנו להתעלם מכל אלה (למרות הבחילה) אלא שההתעלמות שלנו לא הביאה לשינוי.

האתר "הכצעקתה" (http://attcoil.wordpress.com) מנסה לחולל את השינוי הזה באמצעות תיעוד עקבי, יומיומי, ברשת של חוויות אישיות של נשים החוות אלימות-רחוב. "אנחנו כאן כדי לשבור את המיתוס לפיו צעקות, שריקות, שליחת ידיים וצורות אחרות של תקיפה מינית "קלה" הן נורמה חברתית ומחיר רגיל שעל נשים לשלם כשהן במרחב הציבורי", כותבות נשות האתר, המשתייכות לתנועה עולמות בשם Hollaback  (סלנג אנגלי מקובל ל"לצעוק בחזרה"). לשם כך הן מאפשרות לכל אישה להעלות את סיפורה האישי, וכאלה, מסתבר, יש בלי סוף.

במכתב פתוח שכתבה אחת הגולשות (המכונה "בוהן סגולה") היא פונה לבחור במכונית הירוקה, לזה שנשען על הברזלים או סתם מעשן סיגריה בכיכר ציון או מחכה עם הקטנוע ברמזור, ומספרת לו על הכיווץ הלא רצוני בכל פעם שהיא מסחינה במכונית מאטה ברחוב או מחכה לחברה בפתח חנות, משום שהיא יודעת שמישהו כמותו עלול לצעוק את דעתו על אבריה האינטימיים. "חבר טוב הסביר לי שזו פשוט מחמאה, ושמבחינתך זו הייתה האמ-אמא של המחמאות, אבל רגע, זה קרה לך פעם?…בוא אני אגלה לך סוד – זה לא מחמיא לנו. זה מפחיד. זה גורם לנו להרגיש נורא ומגעיל ודוחה. זאת חדירה מגעילה לפרטיות שלנו. זה אונס לאור היום מבלי שאפילו יצאת מהאוטו".

המפעילות והכותבות ב"הכצעקתה" מנסות לחולל שינוי. שינוי תפישתי שיפסיק לראות באלימות מילולית מהסוג הזה מעשה פעוט, שובבי, חביב ומחמיא ויפסיק לדרוש מנשים הנפגעות מהערות כאלה להתעלם בקלילות. הן מציינות את מה שכל אישה מבינה גם בלי מילים, שכל עוד נשים נדרשות להדוף הערות חודרניות ופוגעות, מתכננות את לבושן ומסלול ההליכה שלהן כדי להימנע מפגיעות כאלה וממשיכות לסבול מפריצות כאלה לפרטיותן ללא כל הזמנה – החברה שבה אנו חיים הרבה פחות חופשית ופלורליסטית מכפי שאנחנו רוצים להאמין. האתר "הכצעקתה" נולד בין השאר כדי לשבור את השתיקה. במקום ללמד נשים להתעלם, לא ליצור קשר עין, להדחיק – הן יכולות לספר את מה שקרה וקורה להן, ובאותה הזדמנות גם ללמד גברים שזה לא בסדר, לא מקובל ושהם ורק הם אחראים למעשיהם במקרים האלה.

נעמי וינר, ממקימות "הכצעקתה" אומרת שלא מעט קוראים גברים כותבים בתגובה לסיפורים באתר, שהם נכנסו לשם על מנת לצחוק וללעוג לנשים "שמתבכיינות כשמנסים להתחיל איתן ברחוב". כשקראו מה מרגישות נשים מול משפטים כמו "תגידי, את לא לובשת חזייה?" או וואו איך הייתי מזיין עכשיו מישהי" וכשנהג חוסם להן את הדרך כדי למצמץ בשפתיים וגבר אחר, ברחוב, קורא "כלבה" ו"לא הייתי עושה לך את הטובה" למישהי שמתעלמת ממבטיו – הם מזדעזעים. "הם קולטים שמדובר בבעיה חברתית גדולה", אומרת וינר.

הם לא שמעו מנשים בסביבתן על מקרים כאלה?

"הם שמעו, אבל חשבו שזה חד פעמי, שהיא מגזימה, שזה בטח לא מאוד נפוץ. גילינו שגם הגברים הכי חמודים ומתחשבים בסביבה שלנו לא יודעים בכלל שאנחנו חיות במציאות כזאת, מכיוון שלא מקובל לדבר על הנושא, ולא מקובל להתלונן ולימדו אותנו להתעלם ולבלוע את זה. כשהם נחשפים באתר לכל כך הרבה דיווחים הם פוערים פה, הם לא מאמינים שזה יכול להיות, הם חוטפים בחילה. לא מעט גברים כותבים לנו שנפקחו להם העיניים, שלא היה להם מושג שאנחנו בכלל לא מתייחסות לזה כאל "מישהו שמתחיל איתנו".

התנועה העולמית ((http://www.ihollaback.org נולדה, כצפוי, בניו יורק, לפני למעלה מחמש שנים. היא עושה שימוש בטכנולוגיה כדי למגר את ההטרדות ברחוב על רקע מיני ומגדרי, כדי לאפשר לנשים לחוש בטוחות בכל מקום. בחו"ל מקובל גם לצלם מטרידים וצועקים למיניהם במצלמות של הטלפון הסלולארי, ולפרסם את התמונות באתר. בארץ, לדברי וינר, עדיין לא מעלים תמונות מסיבות משפטיות, אבל זה לא מקטין מעוצמת הדיווח. הצטברות הדיווחים מצביעה, היא מסבירה, על היקף התופעה ובעיקר מאפשרת לנשים להבהיר שיש הבדל ענק בין הרצון להחמיא לאישה לבין אמירות אלימות שאינן גורמות לאישה להרגיש בנוח אלא מאיימות עליה או גורמות לה אי נוחות. איך כותבת "בוהן סגולה" במכתב הגלוי שלה? " במבחן התוצאה, עוד לא נתקלתי בבחורה שגבר צעק אחריה ברחוב שהפטמות שלה עושות לו חשק והיא מיד ידעה שזו אהבת אמת".

 

****שיהיו לכולנו יום אישה שמח, וחברה שיש בה יותר כבוד למרחבים אישיים ****

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • שולמית אפפל  On מרץ 8, 2011 at 8:04 am

    דפנה'לה , מרחבים אהבה אדמה ושמים
    ולב להכיל רק טוב
    וים, ברור!

  • עידו לם  On מרץ 8, 2011 at 9:33 am

    אפשר לכתוב את הטור הזה על שחורים ויהודים באותה מידה שסבלוהרבה יותר מנשים לאורך ההיסטוריה.

    • Morin  On מרץ 8, 2011 at 3:47 pm

      להיפך, נשים הרבה יותר. נשים סובלות מזה גם אם הן יהודיות, ערביות, שחורות, שחומות או לבנות, וגם אם הן ממעמד בינוני וגם נמוך וגם גבוה, וכמה שהן מאוכלוסיה יותר מודרת – הן סובלות יותר. כמו נשים הומלסיות שפוחדות ללכת למקלטים כי יש שם אונס והטרדה, ונשים לא-נורא-עניות שנוסעות באוטובוסים וגברים נצמדים אליהן. כל הנשים, שהן דווקא לא מיעוט מדוכא אלא רוב מדוכא, נתקלות בזה. כשמיעוט מדוכא, הנשים בו סובלות סבל כפול. והפעם לא דיברנו על אלימות דומסטית ועל זה שכ-85% ממקרי האונס הם על ידי אדם מוכר. אז אולי אפשר, לפעמים, לשלב את המאבק הזה במקום לומר שהנשים יכולות לחכות עד שלכל הגברים יהיה טוב? אולי אפשר לוותר על ההפרד-ומשול בין נשים שחורות ונשים יהודיות ונשים מקבוצות שונות, ולנסות לתמוך, לפחות קצת, בעוד מאבק צודק?

  • רונית  On מרץ 8, 2011 at 10:35 am

    הו, כבר הגבתי אי שם לאתר הזה ולחלק מהבלוגים המתפרסמים בו ולא הייתי רוצה סתם למשוך אש.
    אבל משהו באתר ובאופן בו מוצגים הסיפורים צובעים את הכל באור פמיניסטי לוחמני, וכרגיל, לא מצליח לשים את האצבע על הגבול, שהוא מאד אישי ומשתנה וחמקמק.
    בעייתן העיקרית מבחינתי הוא חוסר הומור. להגיד שאם מישהו שורק לי זהו אונס לאור היום עושה עוול לי, לשורק ולאונס.
    כדי לאזן וכדי לתת לנשים חומר למחשבה (כי לא מזיק לצחוק ולהיות כנות עם עצמינו)
    הנה לינק לסרט מעולה:

    • רוני  On מרץ 8, 2011 at 11:11 am

      בצער רב אני מסכימה עם רונית. יש סיפורים מאוד מקוממים וקשים באתר, וחלקם בהחלט צריכים להיות מטופלים על ידי המשטרה ומערכת בתי המשפט. אבל להגיד ששריקה היא אונס זה זילות של אונס. נדרשת גם איזו מידתיות, שקצת אבדה לנו בדרך.

      • ג'ו כלום  On מרץ 8, 2011 at 2:23 pm

        אוי נו.
        אף אחד לא אומר ששריקה היא אונס, אבל היא בהחלט הטרדה. הטרדה היא אמנם דבר פחות נוראי מאונס, אבל זה לא עושה אותה נעימה, סימפטית, או תקינה.

        זכות של אשה לא להיות מוטרדת ברחוב לא פחות מזכותה לא להאנס.

    • קרן  On מרץ 9, 2011 at 3:48 pm

      "אור פמיניסטי לוחמני". מה מפחיד אותך כל כך בזה?
      לא ראיתי שמישהי השוותה שם שריקה לאונס, אבל יש מקום לספר את הסיפורים (לי יש כאלה שאני סוחבת איתי שנים) ששנים אומרים לנו שאנחנו חסרות הומור מפני שהם מפריעים לנו. לא מוצא חן בעיניך? לפחות אל תפריעי, אפשר לחשוב שיש המון במות כאלה שנותנות פה לנשים ולהטרדות שעברו.

  • ריקי כהן  On מרץ 8, 2011 at 10:36 am

    תודה, כתוב מעולה.

  • רונית שניר  On מרץ 8, 2011 at 11:53 am

    תודה! מעניין מאד מאד.

    יחד עם זה מה שעלה בדעתי הוא שהמקום הניתן לנשים לשתף אודות סיפוריהן האישיים פונה, משרת ומקבל תמיכה מקהילת הנשים. שם, יש מרחב מאד אוהד ומחבק, פלטפורמה הכי נכונה לנשים, אבל כדי שזה ייפסק חייבים לבייש ולחשוף את גועל הזה באופן מרתיע. למשל להוסיף צילומים, הקלטות דרך הסלולרי, קטעי וידיאו ועוד שירתיעו כל גבר שמרשה לעצמו פן יבולע לו ממש.

    לא ככה?

    שנשים תהיינה סוג של פפראצי לאירועים כאלה או לפחות אלה שמוכנות להירתם לזה בזמן אמיתי….

    ברכות לנו ליום האישה הבינלאומית כי אין כמונו!!!!

  • רונית  On מרץ 8, 2011 at 4:30 pm

    בסגנון עדות האוי נו, אענה ואומר שזכותו של גבר לשרוק.
    די עם הצדקנות, אני שותפה לדעות פמיניסטיות רבות וגם אותי מעצבן חפצון של נשים ומעמדינו הבעייתי בחברה האנושית, אבל השימוש בשפה המכלילה הזאת הוא טרחני ומעיק, ומעודד שנאת גברים ופחד מהם בדיוק כמו מיזוגנים בצד השני.
    קיבלתי כמה שריקות בחיי שהיו מאד נעימות וסימפטיות, ואפילו יש לי הכנות והאומץ להודות שככל שאני מזדקנת הן חסרות לי. אין כמו פלירטוט קטן לעשות לי את היום, והגבול בין פלירטוט להטרדה יכול להיות לעתים עניין של מי נמצא מולך.
    חברה אמרה לי לפני כמה שנים שאחרי גיל 40 אין הטרדות, יש רק מחמאות…
    וסיפור מהימים האחרונים:
    שמתי לב שלמישהי שאני עובדת איתה לפעמים גדל החזה. היא לבשה חולצה שכנראה הבליטה את זה ואמרתי לה בחיוך משהו כמו "תגידי, יש מצב שגדלו לך הציצים?". היא שמחה לאללה ששמתי לב וסיפרה שכנראה בגלל גלולות חדשות או משהו כזה, ואחר כך אמרה גם שהתבאסה שאפחד אחר לא שם לב. עד שסופסופ יש לה ציצים.. אמרתי לה שמן הסתם כולם שמו לב אבל בגלל שהם גברים אסור להם להגיד כלום..

    דקות ספורות אחר כך הערתי לבחור שעבד שם שהחולצה שלו מוכנסת למכנסיים מאחור ויוצאת מלפנים, או משהו כזה.
    ואיך הוא ענה לי? "את יודעת שאילו הייתי אשה והיית גבר זה היה נחשב להטרדה מינית?"
    בלי להתבלבל עניתי לו: ומה גורם לך לחשוב שזה לא?
    בקיצור, אין אמת אחת, כל סיטואציה בין שני בני אדם תלויה בהמו משתנים, ושיהיה לכם יום מלא מחמאות ותחושות טובות עם עצמכם באשר אתם, גברים או נשים.

    • קרן  On מרץ 9, 2011 at 3:57 pm

      "אחרי גיל 40 אין הטרדות, יש רק מחמאות"…נו טוב, עם אמירה כזאת ששוב פוגעת בנשים שהעזו לעבור את הגיל הנורא, מקומך בין השובניסטים, למרות שאת "שותפה לדעות פמיניסטיות רבות…". אלא מה.

      וזה שאת פולשת לפרטיותה של הקולגה שלך, בעיני אין בזה שום גבורה, במקומה לא הייתי רוצה לשמוע הערה כזאת – מאשה או מגבר – וודאי שלא הייתי משמיעה אותה או רוצה לשמוע כמוה במקום העבודה. מה שאמרת לקולגה הגברית אינו בבחינת הטרדה מינית בעיני כי לא הערת הערה שנוגעת למיניותו. זה שהמשכת את הדו-שיח וטענת שכן הטרדת אותו – גם כן לא בדיוק משהו להתגאות בו.

      ממה שאת כותבת כאן את לא בדיוק מופת של טאקט וכיבוד המרחב הפרטי של הזולת. לכן כנראה לא ברור לך מה הבעיה בגבר שורק או מעיר הערות לא לעניין לגופה של אשה.

      ממישהי שמעירה הערות חסרות טאקט כאלה לא הייתי לומדת

      • רונית  On מרץ 9, 2011 at 5:47 pm

        קרן, הנה אני טורחת לענות לך למרות שפתחתי בזה שאין לי כח לתגובות נזעמות וצדקניות כשלך.
        באשר לתגובתך הקודמת אני לא מפחדת מפמיניזם לוחמני. פשוט קצתי בו. בעיקר מעל גלי הבלוגים אני נתקלת יותר ויותר בנשים ממורמרות, כבויות ומדוכאות שמפיצות את האמת הלוחמנית שלהן בכל מקום. זה מעייף, זה מדכא וזה לא תורם לכלום. זה בעיקר משאיר אותן בלופ של עצמן. אני לא אוהבת לוחמנות. אין ספק שעם השנים אני מפתחת חשיבה גברית בכך שאין לי כח לנשים יבבניות.
        אם נמשיך לשרטט קווי אישיות על סמך תגובה עלומה בבלוג, כפי שעשית את – לי את נשמעת כועסת.
        גיל 40, אותו עברתי לא מזמן, הוא גיל מדהים בעיני, וממש לא "הגיל הנורא". לא מעט בזכות המקומות אליהם הגעתי לא מזיז לי לומר את דעותי הלא תקינות. יכול להיות שגם כשהיית בת 24 לא עשו לך עיניים, אבל לי זה קצת חסר בגיל שבו מביטים בי פחות ופחות.
        אני פמיניסטית בכל רמ"ח אברי, ואין לי כל כוונה להתחיל להציג על זה קבלות. ב
        עם תואר אקדמי אחד או שניים את יכולה לכנות את ההתנהגות שלי בתור "פלישה לפרטיות של קולגה". אלוהים אדירים. אני קוראת לזה להחמיא לחברה.
        אני גאה בהיותי חסרת טקט, ועם כל זה צר לי שאותו עידו שמעלי פה חולק איתי חלק מדעותי, כי נשמע לי שהוא קצת בוטה מדי.

        גם אני הוטרדתי מינית יותר מפעם אחת בחיי, נגעו בי ואמרו לי וכפו עלי כל מיני דברים, כמו על מרבית הנשים שאני מכירה. באתר האמור ובדברים שמתפרסמים בו, בעיקר ברוח הדברים, יש לגיטימציה להפוך כמעט כל מילה שגבר אומר לך להטרדה או פלישה מסוג זה או אחר. הן קצת הגזימו בעיני. זה הכל.
        ממליצה לך לראות את הסרט שצירפתי ולהנות קצת. מקווה שזה לא פולש לך למרחב הפרטי.
        דפנה סליחה על הטונים שהבאתי לפה, מעניין מה את חושבת על כל זה. פורשת בזאת. רונית

  • galithatan  On מרץ 8, 2011 at 5:03 pm

    למרבה הצער – אני עם עידו לם ועם רונית.

  • עידו לם  On מרץ 8, 2011 at 5:32 pm

    די עם הבכיינות הנשית המאוסה הזאת, לשרוק לנשים ברחוב זה משהו ממש לא מזיק ונשים פשוט יצטרכו להתמודד עם זה בבגרות ורצוי שיותר מבגרות אופיינית שיש לנשים עם קצת יותר שיקול דעת ופחות היסטריה והתלהמות.

    • הדס  On מרץ 9, 2011 at 10:45 am

      עידו, למה אתה חושב שהתיחסות לאישה כמו לכלב היא מחוייבת המציאות?

      הסיבה שאתה מרשה לעצמך לשרוק לאישה היא כי הסבירות שתיענש על כך היא נמוכה (נשים לא נוטות לתת סנוקרת על כל עלבון). עוד לא שמעתי על גבר הומוסקסואל שנוהג לשרוק לגברים אחרים ברחוב, ומסיבה טובה.

  • שרון  On מרץ 8, 2011 at 8:22 pm

    מקסים ומשמעותי כתמיד.
    מזל טוב

  • תמי ברקאי  On מרץ 8, 2011 at 9:24 pm

    דפנה תודה זה פוסט חשוב.
    כמה עצוב שכל התגובות מתייחובת לשריקה, והופכות אותנו לנשים הסטריות ילדותיות וחסרות הומור, כמובן.

    להעיר למישהו שהחולצה שלו לא במקום זו לא הטרדה מינית כי אין כאן התייחסות פוגעת, או כלשהי, למיניות שלו.
    נשים וגם גברים שמכבדים את עצמם ואת זולתם יודעים להבחין היטב בין "התחלה" ומחמאה לבין הטרדה.

  • רונית  On מרץ 8, 2011 at 9:41 pm

    שוב לא מסכימה: נשים וגברים, כמו פשוט אנשים מתרבות שונה יכולים לפרש בצורה שונה לגמרי "התחלה". אין לי ספק שרבים מהמטרידים, בהמיים ככל שיהיו, חושבים שהם מחמיאים. כמובן שבשוליים יש תמיד התנהגויות חד משמעיות, אבל הרוב בעיני דווקא אפור.
    כמו נהג המונית שצוטט באחד הפוסטים שאמר לבחורה משהו כמו :לא עוצר, מה תעשי לי". האינטונציה, השיחה שקדמה לזה, כל כך הרבה דברים יכולים להפוך את זה מאיום לפלירטוט או להיפך. ולא טענתי שמישהי פה היסטרית או ילדותית. חסרת חוש הומור? בהחלט. לעתים קרובות.

  • עידו לם  On מרץ 8, 2011 at 10:14 pm

    גם להיות קצת אגרסיבי עם נשים זה לא נורא אתן לא עשויות מפל קל תפסיקו לעשות דרמות מכול דבר.

  • תמי ברקאי  On מרץ 9, 2011 at 2:01 am

    אוי סליחה באמת. להיות אגרסיבי עם נשים זה סבבה. להיות בעלת עמדה מול גברים זה חסר חוש הומור והסטרי.
    נו בסדר…אף אחד לא עשוי מפל קל ומה שלא הורג מחשל. מי שלא מחושל כבר יתנו לו כדור בראש אם לא יסתער, כפי שהציע גבר-גבר אחר לאחרונה. זה בערך אותו סוג דיון.

    המדהים הוא שהדיון שדפנה העלתה הוא עקרוני ורחב, אבל תגובות רבות מעדיפות להשאר ברמת ה"אז מישהו שרק לך מה את עושה מזה עניין".
    העניין הוא לא השריקה האחת. הוא לא איזה מקרה היפותטי ונדיר.

    הוא תבניות חברתיות שמתממשות כאן ובכל דיון מהסוג הזה. אולי דוקא גברים חסרי חוש הומור, קסם אישי או אינטיליגנציה רגשית מינימלית וכבוד לעצמם ולזולתם, לא נזקקים לאמירות בוטות ולאגרסיביות, אלא ליצירת קשר (גם מיני) בדרכים שיש בהן כבוד לחיים.

    • רוני  On מרץ 9, 2011 at 10:11 am

      ידעתי שאני חייבת לחזור לכאן. אז הנה הבהרה:
      אני חושבת שהאתר הזה, הכצעקתה, הוא אחד החשובים שקמו כאן. אי אפשר לקרוא אותו ולא להבין את האלימות שכרוכה בחלק מהפניות, והדיון העקרוני והרחב חשוב מאוד.
      עם זאת, יש שם מקרים שאני קוראת ותוהה לגביהם, האם באמת מה שקרה כל כך מזעזע? האם אפשר היה להתעלם? האם לא ברור שמדובר בפניה תמימה?
      ברור שזה מאוד שונה מאשה לאשה, מגבר לגבר. ברור שזה תלוי סיטואציה ואינטונציה, אבל לפעמים זה קצת מבהיל, זה הולך קצת רחוק מדי.
      ברור לי שמנהלי האתר לא יכולים ואסור להם למיין, אבל ברור לי גם שאם הייתי גבר הייתי מרגישה מאוד במגננה, כי ברור שבאקלים הנוכחי היחסים בין גברים לנשים הם שטח מלחמה, וגם מחמאה תמימה יכולה להיתפס כתוקפנות לפעמים.
      ואולי זה לא היה המקום להעיר על זה. אני לא בטוחה לגבי זה.
      (השוואת השריקה לאונס היא לא שלי, ואני עדיין חושבת שיש בה זילות)

      • קרן  On מרץ 9, 2011 at 4:00 pm

        מרגישים במגננה? שירגישו. גם אני מרגישה לא נוח כשמישהו מדבר עם השדיים שלי במקום איתי. גם אני לא מרגישה נוח כשמישהו מתעקש לספר בדיחה על מין בישיבות מקצועיות במשרד כשאני האשה היחידה. אם מישהו חסר רגישות עד כדי כך ולא מבין את ההבדל בין מחמאה לבין הטרדה מינית, באמת עדיף שינקוט משנה זהירות ויידום.

  • r  On מרץ 9, 2011 at 3:42 pm

    עצם העובדה שאנשים כמו עידו קיימים, ועוד באים בציבור, היא בדיוק ההוכחה לנחיצות האתר הזה

    • הדס  On מרץ 9, 2011 at 3:48 pm

      מצטרפת לדברים.

  • דפנה לוי  On מרץ 14, 2011 at 4:39 pm

    היה מעניין להניח לדיון הזה להתנהל לבד. אחרי הכול – אמרתי הרבה על דעתי כשפרסמתי את רשימה, לא? ובכל זאת (ובעיקר כי רונית דרבנה אותי להגיב…:-) אני חושבת שחשוב לדבר גם על הנושא הזה. זאת לא התקטטנות בעיני, כי המרחב הציבורי הוא השתקפות של גישות ועמדות של החברה. קשה לי הדרישה להיות נחמדה ולקחת בסבבה הצקות או גישה כללית מזלזלת – ואני מניחה שזה תלוי בכוחה הנפשי והעמידות של כל אחת מאתנו. כצעקתה הוא אתר חשוב, כי הוא מציף נושא שהיה מקובל לדחוק לשוליים בזמן שאולי אולי אולי אולי דיבור עליו ישנה דברים.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: