השמד לפני השימוש

 

במחזה הנפלא של אלן בנט "הזין של קפקא", פרנץ קפקא וחברו הטוב מקס ברוד מתעוררים לפתע לחיים, ומוצאים את עצמם בביתם של סוכן הביטוח סידני ואשתו לינדה בעיר לידס שבאנגליה.

 קפקא, שעל ערש דווי ציווה על חברו לשרוף את כל כתביו ולוודא שמילה מהם לא תפורסם, נדהם לגלות בספרייתם של סידני ולינדה עשרות ספרים ומכתבים שכתב ושנכתבו על יצירתו.

 "מקס, פרסמת כל מה שאי פעם כתבתי?" הוא שואל בחוסר אמון, פגוע ומגמגם. "אני בטחתי בך".

 "חשבתי שאתה מגזים… כמו תמיד", עונה לו ברוד.

 "אז כשאני אמרתי לך לשרוף את כל כתביי", תוהה קפקא. "חשבת לעצמך שאני מתכוון שרק תחמם אותם קלות?"

 קפקא, שמזער את שם הגיבור שלו לאות אחת "ק." הפך, בניגוד לרצונו לשם גדול בספרות העולמית. וזה לא קרה רק לו. 99 שנה אחרי שמרק טווין הלך לעולמו, התגלו סיפורים נוספים שכתב ולמרות שבשנת 1865 הוא כתב לאחיו "מוטב שתשרוף אותם, אני לא רוצה ששום עיזבון ספרותי מגוחך או מכתבים שלי יתפרסמו אחרי שידחפו אותי לאדמה" הם פורסמו, קודם בכתב עת אמריקאי ואחר כך בספר. והרבה לפניו, ורגיליוס, המשורר הרומי הנודע, ציווה לשרוף עם מותו את ה"איניאידה", האפוס המרשים שלו, שבכתיבת 12 כרכיו השקיע שנים ארוכות אבל הקיסר אוגוסטוס התעלם מבקשתו ומאז פרסומה (בשנת 19 לפני הספירה) היא נחשבת ליצירה קלאסית שתורגמה לכל שפה (מערבית) אפשרית.

 טרומן קפוטה ביקש להשליך לפח את "חציית קיץ" שהיה כנראה הניסיון הראשון שלו לכתוב רומאן וגם היום נקרא כמין סקיצה לרומן הענק שלו "ארוחת בוקר בטיפאני". במשך כחמישים שנה נחשב "חציית קיץ" לספר אבוד, עד שהתברר שאחת השכנות שלו שלפה את כתב היד מהזבל ושמרה אותו אצלה כל אותו זמן. המאבק על ארבע המחברות ו – 62 עמודי ההערות של קפוטה נמשך גם הוא זמן רב, עד שהספר פורסם לבסוף בשנת 2005, ובימים אלה ראה אור גם בעברית (בהוצאת כתר, בתרגום אירס ברעם). עלילת "חציית קיץ" מתרחשת בניו יורק במהלך קיץ 1945.גריידי מקניל בת ה – 17 לא מצטרפת להוריה, לחופשה השנתית שלהם, אותה הם מבלים הפעם בצרפת, ונשארת בעיר לבדה. היא מנהלת רומאן עם שומר בחניון, שמשהו ביניהם החל להתלקח עוד קודם, ודוחה את חיזוריו של צעיר אחר, שלכאורה מתאים לה הרבה יותר מבחינת הרקע המשפחתי והמעמד הכלכלי שלו. הסוף הטראגי מגיע אחרי שהיא מגלה שהיא בהריון. קפוטה, דיווח למו"ל שלו לא אחת על התקדמותו בכתיבה, אבל מעולם לא חשף את "חציית קיץ", וכנראה הניח אותו בצד לטובת הרומאן האחר שלו "קול אחד, חדרים אחרים", שאכן פורסם.

 למרות שמדובר בסיפור שיש בו מאפיינים רבים של הכתיבה הקפוטאית, החל מהיחס האירוני לחברה המעמדית האמריקאית וכלה ביכולת התיאור המופלאה, "חציית קיץ" לא נחשב ליצירת מופת. להפך, קפוטה, ששב והכניס בטקסט שינויים במשך למעלה מעשור ידע כנראה שמדובר בספר שטחי ולא מרגש ביחס ליצירותיו האחרות. העורך שלו בהוצאת "ראנדום האוס", רוברט לינסקוט, טען אחרי שראה את הטיוטה הראשונה שלו, שמדובר בספר טוב, אבל כזה שלא מבטא את קולו האומנותי הייחודי של קפוטה. האחרון, אגב, השמיד עוד מספר מחברות מלאות בקטעי פרוזה שכתב, והיה ידוע כביקורתי במיוחד כלפי עצמו.

איריס מור, העורכת הראשית של "כתר", אומרת שאלמלא הייתה ההוצאה מפרסמת בעבר גם את כתביו הגדולים של קפוטה, "בדם קר" ו"ארוחת בוקר בטיפאני", יכול להיות שלא היו ממהרים להוציא לאור את "חציית קיץ". "אבל עדיין מדובר בספר שכתוב נהדר", מדגישה מור. "כל מי שקורא אותו שואב ממנו הנאה גדולה, ואסור לשכוח שיש בו גם עניין היסטורי, משום שניתן לראות או את ראשית הכתיבה של קפוטה, ואת הניצנים הראשונים של 'טיפאני'".

 כשסופר מבקש שיצירה שלו תושמד, לא צריך לכבד את הבקשה שלו?

 "צלצלה אלי אחת הסופרות שלו, ואמרה לי שבעיניה זה דבר נורא, שאם מישהו מבקש שכתביו יושמדו, צריך להשמיד אותם. אמרתי לה – אם את רוצה שישמידו, תשמידי בעצמך. אחרי שמישהו מתפרסם בזכות יצירות אחרות, אסור לו לסמוך על אחרים, כי אותם תמיד יעניין לראות מה הוא עוד כתב. כקוראת מעניין אותי תמיד לקרוא עוד דברים של סופר שאהבתי. כשאני מתלהבת מספר אני מיד מחפשת עוד ספרים שלו, באנגלית, בעברית, כרכים ישנים, מה שאני יכולה למצוא. יכול להיות שחלק ממה שאני אגלה יהיה פחות מצוין מהספר הכי מפורסם של אותו סופר, אבל זה לא נימוק מספיק חזק, אני עדיין ארצה להכיר את כל מה שהוא כתב".

לא יתכן שהשיקולים העיקריים פה הם כלכליים? ההזדמנות להרוויח עוד קצת משמו של סופר מפורסם?

"במקרה של קפוטה זה לא ככה. לא היו פה ילדים תאוותניים שרצו לקנות דירה חדשה… ההחלטה להוציא לאור את "חציית קיץ" לא נעשתה בקלות דעת. הטקסט עצמו מעניין ומענג מאוד. יכול להיות שהספר פחות מהוקצע מרומאנים אחרים שלו, אבל הוא ספר טוב מאוד. "

 בשנה שעברה ראה אור "לאורה – המקור", שולדימיר נבוקוב כתב ממש עד מותו בשנת 1977 אבל מעולם לא סיים. הוא ביקש שהיצירה תושמד אחרי מותו, אבל בני המשפחה שלו לא מיהרו לממש את בקשתו. בנו, אשתו ושורה של חוקרי ספרות עסקו במשך שנים במה שהם כינו "בדיקה" של הנושא, וכשלבסוף הודיע הבן,דימיטרי נבוקוב, כי החליט להוציא את הספר לאור, החלטתו הוכתרה כאירוע הספרותי החשוב של השנה אך עם זאת הספר עצמו התקבל באכזבה עמוקה על ידי המבקרים. "לאורה- המקור" (ידיעות ספרים, תרגום: רונן סוניס) הנושא גם את כותרת המשנה "כייף למות", הוא ספר מורכב, שנבוקוב החל כנראה לכתוב שלוש שנים לפני מותו. ביומנו הוא ציין שהסיפור מושלם בראשו, אבל הבריאות שלו מדרדרת. הוא הספיק למלא 138 כרטיסיות, שצילומים שלהן מופיעים במהדורה המהודרת שלבסוף ראתה אור.

העלילה של "לאורה – המקור" אינה לינארית וגם לא תמיד ברורה, או כמו שנכתב באחת הביקורות שפורסמו בבריטניה "יש כאן שלד של סיפור, אבל יכול להיות שכל עיטוש קל ימוטט אותו". לאורה, הנקראת גם פלורה, היא מין ילדה אישה שיש לה בעל ומחזר, האחד כותב עליה ספר המתגלגל לידיו של השני, והתוצאה היא סוג של מבוך רגשי וספרותי,שמדי פעם מבליח בתוכו ההומור הנבוקובי החרפרף, אך אין בו דבר מיכולת ההפנוט של ספריו האחרים. הסופר מרטין איימיסף בביקורת מושחזת ב"גארדיאן" כתב על הספר:" כשסופר יורד מהפסים, אתה מצפה לראות סימני בלימה וזכוכיות שבורות, אבל המקרה של נבוקוב התוצאה נראית יותר כמו תקלה בכור אטומי".

אסתי סגל, מבקרת ספרים בגלובס ועורכת המגזין "במחשבה שנייה" (http://2nd-ops.com) אומרת "לנבוקוב עשו עוול, כי זהו ספר ממש רע. לדעתי, אם סופר לא חושב שמה שהוא כתב מספיק טוב לפרסום, מי אנחנו שנחליט לפרסם בכל זאת?"

מה עם טובת הציבור?

"הסופר הוא קודם כל אדם, ולא מכשיר של הציבור. אני מבינה למה סופרים לא מסוגלים להשמיד בעצמם את כתביהם – הם כתבו, השקיעו, חלמו – מאוד קשה לאדם להרוג את יקיריו ובדרך כלל הוא צריך שמישהו אחר יעשה את זה במקומו."

תארי לך שיצירות כמו של קפקא, למשל, לעולם לא היו מתפרסמות…

"קפקא אולי לא ידע עד כמה הוא סופר גדול, משום שבחייו כמעט לא התפרסמו יצירות שלו. קפוטה ונבוקוב ידעו להעריך את הכתיבה שלהם, ואם הם זרקו משהו לפח, צריך היה להאמין להם שהוא לא מספיק טוב…" "חציית קיץ" הוא לא ספר רע "הוא ספר כייפי. קפוטה הוא גאון. הוא נורא חכם וכותב יפה, ויש לו משפטים נהדרים ותיאורים נפלאים של תקופה והתנהגות בורגנית ויחסי גברים ונשים, אבל זה לא ספר משמעותי, זו לא יצירת מופת. זה קצף על פני המים. חוויית קריאה שנעלמת כשהספר נסגר. גם אותי מעניין לראות את תהליכי העבודה של הסופר, את הסקיצות שלו – אבל נדמה לי שכל הצידוקים האלה נועדו לכסות על תאוות הבצע של יורשים והוצאות ספרים".

מאיה בקר, עורכת מדור הספרים של "ידיעות אחרונות" אומרת שהדיון כבר מזמן לא נוגע לרצונו של הסופר. "ממש עכשיו", היא אומרת, "יצאה לאור גרסת קומיקס של "הגלגול" של קפקא. זו אחת היצירות הבודדות שהתפרסמו בחייו, והוא אסר לאייר אותה ואפילו לרמוז על הכריכה איך נראה הייצור עליו הוא כותב. והנה, כל היצירה מצוירת…"

 בקר לא מופתעת מההתרגשות במדורי הספרות בכל פעם שמתגלה בדל סיפור לא מוכר של סאלינג'ר או כשמתפרסמת כתבה נוספת על מאבקי הירושה כל כתביו של סטיג לארסון, סופר שקנה את פרסומו אחרי מותו. "הדיון הופקע מזמן מהתחום האתי", היא אומרת. "הציבור מתעניין, חוקרי הספרות מתעניינים, כולם רוצים לראות את מכלול היצירה של הסופר ולא יוותרו על פרסום כתביו, גם אם זו לא הצוואה שלו".

 אנחנו לא אמורים לכבד את רצונו של הכותב?

"זה דיון שכבר ממש לא רלוונטי. אנחנו חיים בעידן של ריאליטי וסלבס, וברור שמחטטים במגירות של מפורסמים, כי יש כאן שיקולים של שיווק והון ויחסי ציבור, ואנשים די איבדו את הבלעדיות על החיים שלהם. מי שמתפרסם צריך לקחת בחשבון שישעו שימוש בחייו וביצירותיו גם אחרי מותו."

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • שולמית אפפל  On מרץ 14, 2011 at 3:12 pm

    כמה מענג.
    בנט קפקא וקפוטה בפוסט אחד מרהיב ומעשיר!

  • שולמית אפפל  On מרץ 14, 2011 at 3:15 pm

    אותך לפייסבוק, ברור!

  • רוני  On מרץ 14, 2011 at 3:44 pm

    הסיפור בהתחלה כל כך נפלא. קראתי אותו פעמיים וצחקתי כל כך.
    נראה שסופרים גדולים צריכים להיזהר מפרי בטנם וממכריהם, ופשוט לשרוף מה שהם לא רוצים להוציא. אבל נראה שקשה לעשות את זה. ואיכשהו ברור לי בדיוק למה זה קשה.

  • דני ססלר * Danny Sessler  On מרץ 14, 2011 at 5:05 pm

    רצונו של אדם כבודו. אחרי שהוא מת, אין אדם

  • yaelisrael  On מרץ 14, 2011 at 5:34 pm

    מתה על הקפוטה הזה.

  • אסתי  On מרץ 14, 2011 at 10:11 pm

    לא שמעתי מעולם על ההצגה הזו "הזין של קפקא" וכמה מתאים לאלן בנט לכתוב אותה…

    ואני רוצה לחלוק על מאיה בקר. זה לא שהציבור מתעניין ומבקרי הספרות מתעניינים, זה פשוט שם עם הצלחה קופתית מוכחת. זו הסיבה היחידה שכל יום שני וחמישי אנחנו שומעים על ספר חדש של מרק טווין או של סטיינבק שפתאום, אאוט אוף דה בלו מוצאים בגנזכים ומנקים את האסק ומוציאים לאור.
    אגב, האם אני טועה או שזה אופייני מאוד לאמריקאים?
    שהאירופאים לא עושים את זה? שלא התגלה פתאום כרך חדש של בלזק או של הוגו שלמרות בקשותיהם המפורשות הוחלט שחייבים, פשוט חייבים לפרסם?

  • yaffa glass  On מרץ 14, 2011 at 11:55 pm

    The Alan Bennet play you mention is called "The habit of Art" – the Hebrew translation of the name may be cute but not accurate. I saw it in Leeds (Yorkshire) which is the birth place of Bennet.

    .

    • דפנה לוי  On מרץ 15, 2011 at 7:06 am

      המחזה שהזכרת אינו המחזה שעליו כתבתי אלא מחזה הרבה יותר חדש של בנט. הזין של קפקא נקרא באנגלית
      Kafka's dick
      לא הבחנת שהתוכן שונה ?

  • galithatan  On מרץ 16, 2011 at 12:21 am

    אני בעד קפוטה, אבל משפט כמו "אנשים איבדו את הבלעדיות על החיים שלהם", לא ממש מוצא חן בעיניי… (ואולי המציאות שהוא משקף היא מה שלא מוצא חן בעיניי).

  • מרינה גולדשטיין  On מרץ 18, 2011 at 8:27 pm

    אני מה שדני אמר 🙂

  • שרה  On אפריל 5, 2011 at 1:14 pm

    ה"גלגול" של קפקא בגרסת הקומיקס שלו – מעולה פשוט !

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: