טורפת מילים – ראיון עם ענת עינהר

 

צילום: גל חרמוני

ענת עינהר שייכת כנראה לאותם טיפוסים שנובלים בטבע. האמת היא שלא שאלתי אותה אם היא מתרגשת למראה נופים ירוקים רחבי ידיים, אבל בכתיבה שלה, החושפת באיטיות ובהתמדה של ארכיאולוגית מסורה, את שכבות האפר המכסות על האינטראקציות האנושיות בעיר הגדולה, יש משהו המעיד על התמכרות. היא גם אומרת את זה מפורשות. הספר שלה, "טורפים של קיץ" (עם עובד), לא עוסק במקומות שהתחבבו לאחרונה על הספרות הישראלית הצעירה. אין בו קיבוצים או עיירות פיתוח, וגיבוריו יושבים בבתי קפה בלב תל אביב. העיר – אומרת עינהר – היא נושא כל כך עשיר, ועוד רחוק מאוד מלהיות ממוצה.

 

עינהר (לשעבר גרוס) בכלל נולדה בפתח תקווה. בקו אווירי או בקו אוטובוס מדובר במרחק קצר מלב תל אביב, אבל הגשרים המנטליים שיש לחצות בדרך הם, כידוע, יותר מפותלים ומורכבים. היא עברה אותם, כנראה, בקלות. היום היא מתגוררת ממש ממול לבית הקפה המוזכר בנובלה שלה "ומי באש", עובדת כמעצבת בסטודיו של בעלה יואב, ומגדלת שתי בנות (הללי בת 6 וחצי ויערה בת שנה) . ספרה המדובר מאוד "טורפים של קיץ" ראה אור לפני למעלה משנתיים, וזכה זה עתה בפרס ספיר ליצירת ביכורים. הוא זכה גם בפרס וינר לעידוד היצירה הספרותית המקורית, לביקורות מתלהבות עד אקסטטיות ולמפלים מתקתקים של תשומת לב מצד התקשורת ומצד יוצרים אחרים מכל התחומים.

 

וזה למרות ששלוש הנובלות והסיפור הקצר בספרה מאוד לא פשוטים לעיכול. בכולם ישנו איזה זרם דקיק של אלימות שמחלחל בין המילים, ובעיקר בין המעשים שהיא מתארת. מורה שכלבו נהרג בפיגוע והוא מחפש נחמה והבנה אצל תלמידה צעירה, מהגר עבודה המנקה את ביתה של משוררת מזדקנת, ילדה הנאלצת ללבוש מתקן ליישור עקמת הגב שלה ושכן אלכוהוליסט, תימהוני ורדוף זיכרונות – כולם נקשרים באיזה קשר של כאב. הם חיים בתוך מציאות מאוד דחוסה ומאיימת, לאו שונה בהרבה מזו של רובנו, מציאות שיש בה פיגועים ודיווחים מהשטחים הכבושים ואזכורים לשואה. הם מכאיבים זה לזה בדרכים שגם הן, כנראה, נפוצות מאוד ואנושיות מאוד, ורק חדות האוזן והעט של עינהר מעצימות את הווליום לרמה שמחייבת קריאה איטית והפסקות לנשימה.

 

עינהר הייתה ילדה ציירת. זו שידעה לבצע כשפים בעפרונותיה ולשאוב לתוך הצבעים שלה – היא אומרת – את כל הסביבה. היא איירה, היא ציירה קומיקס וידעה שלזה היא נועדה. המעבר לשימוש בשפה חדשה, בכתיבה, התרחש מאוחר יחסית, במסגרת לימודיה במחלקה לתקשורת חזותית ב"בצלאל", שם עודדו את התלמידים לנסות כלי ביטוי חדשים, ואז במשך חמש או שש שנים כתבה מבלי לפרסם,"כמו סוג של התמקצעות. משהו שעשיתי ביני לבין עצמי. כתבתי המון וגנזתי הכול – בביקורת עצמית קשוחה שמאפיינת נשים".

למה דווקא נשים?

"נדמה לי שיש לנו אגו יותר מרוסן. שאנחנו יכולות לכתוב וגם לדעת כשזה לא מספיק טוב".

 

וכשהשלמת את לימודי שפתך החדשה…

"אז פרסמתי סיפורים בכתבי עת, בעיקר ב"קשת החדשה" וקיבלתי הרבה הערכה, מה שנתן לי אמונה עמוקה ביכולת שלי לכתוב וגם העניק לי הצדקה לכתיבה. ביומיום שלי אני צריכה הצדקה מאוד חזקה לכתיבה.אני עובדת, אני צריכה לפרנס, אחר כך הפכתי לאימא ולכתיבה אין בכלל מקום. היא האנדרדוג של היומיום שלי. אני מגרדת את זמן הכתיבה שלי בציפורניים, נאבקת עליו בכוח. יש לי חיים נוחים, אבל גם תחושה שאם אני לא אשמור על הכתיבה היא תתמסמס, ויש לי דרייב פנימי שאומר לי שמגיע לי לעשות את זה כי אני מספיק טובה".

 

הטקסטים הראשונים ההם שכתבה היו, היא אומרת "קצרים ולא מחויבים לשום דבר. בניגוד למה שאני כותבת היום – אני עושה עבודת הכנה, אני חושבת מה אני רוצה לומר ולאן אני רוצה להגיע. אני לא מוציאה את זה מהשרוול. אני חושבת הרבה לפני שאני כותבת".

 

בלי שום אלמנטים מיסטיים של השראה?

"אני לא צינור של איזו ישות שמוסרת את מילותיה דרכי, ואני לא אוהבת את ההתפיטויות האלה סביב כתיבה. בתהליך הלימוד שלי כתבתי מאות עמודים, שקבורים היום בכל מיני מחשבים ישנים שלי. אני חושבת שגנזתי אותם בצדק,והיום היה מביך אותי לקרוא את זה, אבל בדרך גיליתי שאני נהנית מאוד מהכתיבה ושיש בזה משהו, שאני מסוגלת לעשות את זה טוב. "

 

כשאת מסיימת סיפור טוב, את לא חוששת שזהו, שאחריו לא יצא ממך שום דבר בסדר גודל כזה?

"כרגע לא ואני מקווה שתחושות כאלה לא יהיו לי. אני מאוד מתלהבת מהתחלות. ההמשכים כבר מחייבים עבודה יותר קשה. אני מאוד אוהבת לחשוב על רעיונות ולהיכנס להרפתקאות חדשות."

 

את מקבלת פרס על ספר ביכורים, ולמעשה מדובר ביצירה בשלה בהרבה מהצפוי

"כן,  הוצאתי את הספר הראשון שלי בגיל 38, אחרי הרבה עבודה שלי ואחריה כתיבה של חלקים מחדש ביחד עם העורך שלי יובל שמעוני – שאליו הגעתי עם הרבה פתיחות ורצון ללמוד. עד שכתב היד שלי הגיע אליו, כבר קראו אותו והתלהבו הרבה אנשים ובהם עורכים גדולים וסופרים גדולים כמו יהושע קנז ולי הייתה כל הזמן הרגשה שלא יתכן, כי יש בעולם ספרות כל כך דגולה, ואיך יכול להיות שכתבתי משהו טוב".

 

למה למשל את קוראת ספרות דגולה?

"למשל לקנז ושמעוני. הייתה תקופה שאהבתי דברים כבדים ודחוסים כמו פוקנר, למשל. היום הטעם שלי קצת השתנה. קראתי את "הרבה צרות היו לו עם המלחמות" של וולפגנג בורכרט,  סיפורים קצרים עד קצרצרים שהלהיבו אותי מעבר לאיכות שלהם, בכך שלמרות שהם נכתבו לפני יותר משבעים שנה הם מוכיחים שספרות כשהיא במיטבה היא תמיד חזקה וטובה. זאת כמו נקמה. כי הרי ספרות היא דוגמא לדלות החומר, היא משתמשת רק במילים, ולהבדיל מקולנוע, לא מתיישנת כל כך מהר, היא נשארת רעננה כאילו היא בקעה ברגע זה".

 

לא היה לך קשה לעבוד עם עורך,לשכתב מילים שטרחת עליהן?

"למדתי לקבל ביקורת בבצלאל. שהיינו תולים עבודות לביקורת זה היה כמו לצאת לשדה קרב. מאוד אגרסיבי. סוג של מלחמת הישרדות. אני אוהבת את רמת החיכוך הזאת, כי היא מפרה בעיני. כשאני כותבת טקסט הוא עדיין נושם ופתוח בעיני, ואם יש לי עורך קשוב ורציני אני מסוגלת לשנות ולהזיז דברים בלי שום בעיית אגו".

 

עד כמה את משתמשת בחומרים אוטוביוגרפיים?

"הייתה לי עקמת ולבשתי מתקן כמו הילדה בספר, אבל האם היא אני? ממש לא. אין לי כל כך צורך לפרוק ולחלץ מעצמי סיפורים אישיים כדי להיפטר מהשדים שלי. הכול נולד מחוויות שלי ומחשבות שלי ומשיחות שהיו לי. אבל שום דבר לא מבוסס על סיפור אמיתי. כסופרת יש לי חירות להתרחק מעצמי בלי גבול".

 

מאז שהספר ראה אור חזרת לכתוב?

"כן, אני כותבת את הספר הבא. אני סוג של ערפדית הפוכה, שמסוגלת לכתוב רק ביום וברגע שהשמש שוקעת אני כבר לא יכולה לכתוב מילה. יש לי יום בשבוע שבו אני לבד בבית, ואני מסיחה את דעתי בעצמי באמצעות שיחות טלפון וגלישה באינטרנט, אבל חושבת הרבה גם אם אני כותבת מעט יחסית. מה שכתבתי עד כה עומד בסכנת גניזה, אבל אני ממשיכה הלאה".

* הראיון התפרסם הבוקר במוסף הספרים של לאישה.

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • דודו פלמה  On מרץ 28, 2011 at 10:24 am

    יופי של מבוא לראיון וראיון.
    ממש עושה חשק לקרוא את הספר (ואת יודעת שלא אקרא).
    עם זאת אני לא שותף לתחושה שיש עיסוק יתר "במקומות שהתחבבו לאחרונה על הספרות הישראלית הצעירה. אין בו קיבוצים או עיירות פיתוח"…

    אמנם ישנו איזשהו באז סביב "היינו העתיד" והרבה לפניו מ"הביתה" אבל לא הרבה יותר מכך.

    • לימודי ספרות  On מרץ 28, 2011 at 12:40 pm

      ממליצה בחום – תעשי את המאמץ, מדובר בספר מרתק

    • דפנה לוי  On מרץ 30, 2011 at 9:14 am

      ולמה שלא תקרא?
      ולעניין המקומות שהתחבבו וכו' – בעיני טורפים של קיץ שונה מאוד מהרבה ספרי ביכורים ישראליים גם (ולא רק) ביחס שלו למקומות שבהם הסיפורים מתרחשים. והוא מומלץ בהחלט.

  • שולמית אפפל  On מרץ 28, 2011 at 11:25 am

    נציגתך עלי אדמות פירסמה את מאמרך בפייסבוק.

  • רוני  On מרץ 28, 2011 at 3:44 pm

    מרתק, כמו הספר וכמו ענת עצמה.

  • נוי  On מרץ 28, 2011 at 7:05 pm

    הסופרת פלצנית משהו, לא?
    אני חושב שבלי ביצי הזהב שיובל שמעוני עזר לה להטיל – היא לא היתה מגיעה לרמה שיש בספר שלה. הרבה קרדיט מגיע לעורך.

  • נוי  On מרץ 28, 2011 at 7:11 pm

    במילים אחרות: קצת צניעות לא תזיק.

  • עידית פארן  On מרץ 28, 2011 at 9:21 pm

    יש משהו בראיון
    (אולי בשבילי, כי אני כל כך אוהבת את העיר, אבל לא מסוגלת בלי הטבע שמחוץ לבית ומתחת לחלון)
    שמאוד מושך לקרוא את הספר.

    חוץ מזה, ערפדית הפוכה זה מעולה!

  • טלי רוזין  On מרץ 28, 2011 at 10:31 pm

    ואצלי, את יודעת, החוויה היא כפולה: גם לקרוא כתבה שלך, דבר שאני תמיד אוהבת לעשות, וגם, בפעם הראשונה, לפגוש אותה כאן, בבלוג.מוזר.

  • itamarzo71  On מרץ 29, 2011 at 11:19 am

    לא קורא ספרות ישראלית, מתוך עיקרון, אבל גם אני תמהתי לנוכח המשפט "לא עוסק במקומות שהתחבבו לאחרונה על הספרות הישראלית הצעירה. אין בו קיבוצים או עיירות פיתוח" – עמוס עוז וכותבים אחרים התייחסו לקיבוצים בספריהם כבר בשנות ה-60 וה-70, וגם עיירות פיתוח כיכבו בלא מעט ספרים בשנות ה-80 וה-90

    • דפנה לוי  On מרץ 30, 2011 at 9:17 am

      הספרות הישראלית מרגיזה אותך יותר מהטלוויזיה הישראלית?

  • נוי  On מרץ 29, 2011 at 11:43 am

    תגובה לאיתמר – קצת מוזר לא לקרוא ספרות ישראלית "מתוך עיקרון", כמו שכתבת. זה כמו לומר "אני לא נושם מתוך עקרון" – זה פשוט משאיר אותך מת, לפחות מאספקט תרבותי מסוים.

    מצד שני אם אתה רוצה להתחיל במשהו ישראלי, כלומר עברי, בכל זאת – לא הייתי ממליץ לך להתחיל דווקא בספר של עינהר. הוא זכה בפרס ספיר בגלל ביקורת הזויה של אמנון נבות שכתב על ענת עינהר שיש לה "כישרון מבהיל" – ואחר כך כול המבקרים התיישרו לפי הביקורת שלו. (תיכנס לבננות לתראה 300 תגובות באתר של גיורא לשם ז"ל לעניין הזה) ממש מתקתק עד להקיא.
    הספר טוב – אני מודה – אבל לא מגיעים לו כאלה סופרלטיבים. יש רבים המסכימים עם דעתי, אני בטוח.
    תתחיל למשל עם אביגור רותם, עם דרור בורשטיין, אולי תתחבר אליהם.

  • לויט  On מרץ 29, 2011 at 11:48 am

    לאיתמר
    אני הבנתי שהיא אומרת שכתבו הרבה על קיבוצים מושבים אבל עכשיו לא כותבים כ"כ על העיר… לדעתי זו הכוונה .

  • אמיר  On מרץ 29, 2011 at 2:02 pm

    ספר מצוין. לא לחינם היא קיבלה עכשו את פרס ספיר,ללא ספק אחד מספרי הביכורים המפתיעים והמשובחים.

  • נוי  On מרץ 29, 2011 at 6:37 pm

    כשאומרים על ספר שהוא "משובח" ישר עולה לי לראש סחורה שאפשר לממש. אכן סחורה ספרותית, אבל לא יותר. ופרס ספיר הוא לא בדיוק פרס הבוקר – תגיד לי מי יושב בוועדה (בכל ועדה) ואגיד לך מי יזכה בפרס… לא המצאתי את זה.ראה שערוריית אלון וחילו ואחוזת אדג'ני. רחוץ לי וארחוץ לך – אם כי שוב, הספר של עינהר לא רע, אבל גם לא יותר מזה.

  • ריקי כהן  On אפריל 11, 2011 at 9:59 am

    תגידו לי אם המגיב ממליץ לקרוא את אביגור רותם ומכפיש סופרות אחרות על הדרך ואגיד לכם בדיוק מי מסתתר מאחורי המקלדת..

    תודה דפנה, אהבתי את הראיון, גם את הספר אהבתי.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: