בלי פשרות, בלי ממוצעים

 

 

 

 

"מרתון" הוא ספר קצר ומפתיע. בפחות מ-130 עמודים עורכת בו זהר פרידמן מסע מורכב, מפרך ומפותל לא פחות מאלה שעוברים אצני מרתון אמיתיים כשגופם מטלטל לאורך 42 קילומטרים. אלא שפרידמן, וגם הגיבורה שלה, עוברות את רוב הדרך הזו בתוך עצמן, בניסיון לפענח את הדחף הפנימי לרוץ, להתמודד עם מגבלות ולנצל יכולות ובעיקר לצאת מתבניות ולמצוא את הנתיב שבאמת מתאים להן. ההפתעה היא שהן מצליחות. שתיהן. הגיבורה שבסיפור, ופרידמן, שכתבה נובלה יפה, סוחפת, מצחיקה, מתוחכמת וגם נוגעת ללב.

 

למרות שאנשי השיווק של "מרתון" (הוצאת הקיבוץ המאוחד") כינו אותו "רומן רוחני", לא מדובר בספר ניו אייג'י פטפטני, אלא בסיפור מהודק ונקי מקלישאות. פרידמן כותבת בלשון מרוכזת, מצמצמת משפטים ואירועים כאילו שהיא מכינה ציר למרק משובח. הגיבורה שלה, נערה מעיירה קטנה שמפתחת לעצמה שיטת אימון ייחודית ומקדישה את כל כולה לכיבוש היעד: להיות אצנית המרתון המהירה בכל הזמנים מכונה אטלנטה, על שמה של התינוקת הנטושה מן המיתולוגיה היוונית, שהפכה לציידת נודעת ואצנית בלתי מנוצחת. היא מוצאת איך ומתי להתאמן בעיירה הצפופה והחטטנית שבה היא גדלה, היא אוזרת אומץ לנדוד בעולם כדי למצוא לעצמה תנאי אימון נוחים יותר, היא מקדישה את עצמה ללימודים בכל תחום, אפילו רפואה, כדי לחדד את חושיה ולשפר את ההבנה של כל תהלך פיזיולוגי ונפשי הקשור לריצה, ואפילו רותמת את מערכת היחסים הרומנטית של חייה לאותה מטרה. ובתוך כל זה, היא מתקשה לזוז. להתחרות, להוציא לפועל את כל הפוטנציאל האדיר הזה שנצבר בתוכה.

 

לא מפתיע, לכן, לגלות שפרידמן מעולם לא הייתה אצנית, ולא חלמה לנצח במרתון. המטאפורה התאימה לה: התנועה, השיתוק, יחסיות הזמן, המרחק, התהייה על כוחות הגוף מול אלה של הנפש, והמחיר שנדרשת אישה לשלם כדי להיות מי שהיא באמת רוצה להיות. פרידמן, בת 42, מכירה את כל אלה מסיפור חייה שלה, המורכב והמפתיע לא פחות מהנובלה המוצלחת שכתבה.

 

צילום: דן בללטי

נקודת הזינוק של פרידמן (וסליחה על השימוש במטפורה הכה צפויה) הייתה בירושלים. היא נולדה למשפחה דתית לאומית, בגיל 14 עזבה את הדת, למדה רפואה באוניברסיטה העברית אבל העדיפה לסיים תואר במשפטים, נישאה למוזיקאי ונדדה עמו בחצי תבל ובסופו של מסלול ארוך ורב תהפוכות, התמקמה בכפר שמריהו, שם היא מתגוררת עם שני ילדיה (גייל בת 8, ואיתמר בן שנתיים), בעוד בן זוגה חולק את זמנו בין הארץ לאירופה. הניסיון לדחוס את כל זה לתוך ראיון ספרותי אחד חייב את שתינו לשיחה תזזיתית, שחלקים נבחרים ממנה יובאו להלן.

 

פרידמן היא האמצעית מבין שלושה אחים. אחיה המבוגר ממנה בשנה הוא אוטיסט, והקשר העמוק עמו הוא אחת הסיבות לכך שחזרה ארצה למרות שהיא מעידה שכל עוד חיה בחו"ל היה לה קל יותר להקדיש את עצמה לכתיבה. לפני "מרתון" היא פרסמה שירים בכתבי עת וגם ספר אחד ("מזוודות ואנשים", 1998), אבל רק בשלב מאוחר יחסית העזה לרצות וגם להגשים את ההתמסרות הזו ליצירה. הספר שלה מתאר במידה רבה תהליך דומה לזה שהיא עברה "העולם שלו הוא אמנם עולם הריצה", היא מסבירה. "אבל הוא עוסק באישה שלא רצה, שגם לה לוקח המון זמן להתגבש, שיש בתוכה זירת התגוששות בין שני ניגודים,תבונה ופעילות, תכנון ומעשה, והיא מנסה לעשות את שני הדברים יחד:לחשוב מחשבות פילוסופיות עמוקות תוך כדי ריצה".

 

נדמה לי שהרבה רצים למרחקים ארוכים מדווחים בדיוק על מצב כזה

"זה מאוד הפתיע אותי כשהתחלתי לתחקר את העולם הזה של רצי המרתון. תהליך הגיבוש של הספר ארך לפחות שנתיים, ונולד מתוך סיפורים קודמים שכתבתי וגנזתי. כשהבנתי שאטלנטה היא הדמות שמעניינת אותי מבחינה פסיכולוגית, ושהיא תכתב בגוף ראשון, התחלתי לחפש ידע על העולם הזה, שקודם לא הכרתי. אומרים שיש היום 10 מיליון איש שרצים מרתון בעולם, אז גם אם רק 10% מהם מדברים או כותבים על זה, את יכולה לתאר לעצמך כמה הרבה חומר אפשר לאסוף. הופתעתי מאוד לגלות עד כמה היכולת המנטלית חשובה בעולם הספורט ובעיקר בריצה. יש רצי מרתון שמנהלים טבלאות מצב רוח, שהם ממלאים בכול בוקר והם עוקבים באדיקות אחרי מה שקורה להם, כי זה אירוע קשה ואולי הכי אינדיבידואליסטי שיש, ואדם צריך לדעת איך להעסיק את עצמו תוך כדי".

 

גיבורת הספר גדלה, כאמור, בעיירה קטנה ונידחת. פרידמן, שגדלה בירושלים של שנות השמונים מדווחת על תחושה דומה. "בגיל 20 כשהכרתי את בן זוגי לחיים סימון בללטי, היה לנו ברור שהדבר הראשון שצריך לעשות זה לעזוב את ירושלים. רצינו ניו יורק, אבל לא יכולנו לעמוד בזה כלכלית אז עברנו לתל אביב. זה היה מעבר גדול ודרמטי יותר מכל המעברים שבאו אחריו. "

 

בגיל 14 עזבת את הדת, בעודך גרה בבית. זה מעבר לא פשוט

"זה היה צעד שהיה ברור לי שאעשה מרגע שעמדתי על דעתי. זה לא היה קל, אבל זה היה כל כך מזמן . אני קוראת לזה "העת העתיקה של חיי". תמיד אהבתי לקרוא, ומאחר שלא היו לי הרבה ספרי ילדים קראתי מגיל צעיר מאוד את הסופרים היהודיים, עגנון, י.ל. פרץ. בגיל 9 התגלגל לידי ממש בגניבה ספר המיתולוגיה של אדית המילטון. חברה של אימא שלי נתנה לי אותו ומעולם לא ביקשה אותו בחזרה, ושם פתאום מצאתי לעצמי מיתולוגיה חלופית, מקום שמשך אותי אליו בסערה. במובן מסוים אז התייוונתי. מאז, אגב, אני משאילה לאנשים ספרים ואם הם לא מחזירים אני לא מבקשת בחזרה אלא קונה מחדש, כי אני רואה בזה סוג של חסד, של לתת למישהו משהו טוב שחוויתי".

 

אחרי שהכריזה ברבים שהיא כבר לא דתייה, פרידמן סירבה להמשיך ללמוד בבית ספר דתי. "הרגשתי שגם מבחינת רמת הלימודים שם, לא ממש רוצים לתת לבנות השכלה, כי הן צריכות להגיע לגיל 18 ולהתארס. הרגשתי שאני צריכה ללכת משם כדי להגיע למקום שבו אני רוצה להיות. הגעתי לתיכון חילוני, אבל באמצע עוד הייתה אפיזודה משונה- חודש בפנימייה צבאית בחיפה… זה מה שקורה כשמנסים למצוא פשרות ולעשות ממוצעים. "

 

פרידמן שירתה כמדריכת חובשים בצה"ל והמשיכה ללימודי רפואה. היעד הזה, בית הספר לרפואה, הציל אותה – לדבריה – מתקופה לא קלה בתיכון, הכריח אותה להתמקד ולהגיע להישגים בלימודים, במקום לתכנן איך לעזוב את הבית בגיל 16 ולנדוד בעולם. אחרי שנה עברה ללמוד משפטים ואפילו עבדה כעורכת דין, וברקע זימזמה כל הזמן השאיפה לכתוב. קודם סיפורים קצרים, אחר כך שירה ואז, אחרי דרך ארוכה מאוד, בחזרה לפרוזה. "היו לי כל מיני רעיונות איך סופרת צריכה לבנות את עצמה. היה לי ברור שזה לא דרך לימודי ספרות, אלא דרך החיים, דרך חוויות".

 

כשהייתה בת 20 התרחשו שני אירועים דרמטיים נוספים בחייה: היא הראתה יצירות שכתבה לאהרון אפלפלד שהתלהב ועודד אותה להמשיך לכתוב, והיא פגשה את בן זוגה,מוזיקאי ג'אז, שהחיבור עימו, היא אומרת, היה מיידי ועוצמתי. הם עברו להתגורר בברלין. בללטי ניגן עם להקתו ברחבי אירופה, ויחד עבדו במכירת כובעים. הם גרו בדירת מרתף קפואה ברובע קרויצברג הבוהמי, ומשכימה קום כדי להתקשר לארץ לכתבי עת שבהם פורסמו שיריה. מברלין הובילה אותם הקריירה המוזיקלית שלו לז'נבה "שם היה לי חדר עם חלון לאגם וכלב לברדור שישב על הספסל ושנינו היינו הוגים ומסתכלים במים, ואני כתבתי מחזור שירים נוסף. "

 

למרות שהיא אומרת שהיה בה צד שאהב את המעברים החדים האלה ואת איסוף החוויות, היא חזרה ארצה כדי לעשות סטז' ולנסות לבנות קריירה כעורכת דין והוא נשאר שם והחל לבנות את עצמו כאיש עסקים. מאחר שחיו בשתי יבשות, דואר אלקטרוני טרם היה והטלפונים יקרים מאוד – הם התכתבו בפקס. התוצאה: אסופה של כאלף פקסים רומנטיים שפיצו על שנה שלמה של פרידה. "

 

לא קשה לקיים זוגיות מרחוק?

"היה לנו חשוב שכל אחד יצליח לעשות את הדברים שלו, וקיווינו שבסופו של דבר נמצא פתרון".

 

הפתרון הזה כלל עוד תקופה של משותפת בלונדון, מגורים בפריז, שם הם ניהלו ביחד מלון דירות, ההבנה שלה שהיא צריכה להתמסר לכתיבה, ובסופו של דבר חזרה שלה ארצה, ודילוגים שלו מפה לשם, או כפי שהיא מנסחת זאת "היום המרחקים התקצרו מאוד".

 

משום שפרידמן מדברת על כל התהפוכות האלה בסוג של שלווה בטוחה מאוד בעצמה, מפתה מאוד לחפש בה את המרכיבים הנפשיים של גיבורת "מרתון". עליה היא אומרת שכשקשיי החיים, ההתלבטויות והמכשולים שבהם נתקלה איימו לסגור עליה, היא הבינה שאת הכוחות המנטאליים שלה איש לא יכול לקחת ממנה. בימים אלה היא עסוקה כבר בכתיבת ספרה הבא. מנסה לתמרן בין התקופות שבהם הכתיבה מפריעה לחיים לאלה שבהן החיים מפריעים לכתיבה, כהגדרתה. "מה שהתחיל בתוכה כסוג של בריחה או הימלטות", היא אומרת ספק על אטלנטה וספק על עצמה, "הפך לכוח שמריץ אותה קדימה, ועוזר לה להתגבר על פחדים ולהאמין שהיא יכולה לעשות כל מה שהיא רוצה".

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • עידית  On מרץ 30, 2011 at 12:51 pm

    מעניין מאוד. האישה, הסופרת, הראיון שלך איתה. מקווה שגם הספר.

  • שלומית לוי  On מרץ 30, 2011 at 5:17 pm

    מרתק. הראיון ומה שמאחוריו. אקרא את הספר. תודה.

  • Ruth Benedict  On מרץ 31, 2011 at 5:09 pm

    פרופיל מרתק ומעורר הערצה.
    בדר"כ אני קוראת סמויה שלך, אבל הפעם הקסמת לחלוטין. מקווה להשיג את הספר בהקדם.

  • benziv  On מרץ 31, 2011 at 6:09 pm

    אחת הנועצות שהיתה לי בעבר, בכירה מאד בתפקידה, רצה מרתון. כל כך מעניין העולם הזה. באחת הפגישות שלנו השתמשנו במטפורה הזו של מרתון- כדי לענות על שאלות אחרות בהעסיקו אותה בחייה. בין השאר למדתי: איך מתכוננים? איך מכינים את הגוף? מה כן ומה לא עושים ועוד ועוד.
    החיים, הבנתי דרכה, הם מרתון אחד גדול.
    אשתדל לקרוא את הספר, ובעיקר להרים לה טלפון וספר לה עליו..

  • לימודי ספרות  On אפריל 11, 2011 at 11:49 am

    אני הצלחתי לקחת מהספר הזה לא מעט, ולמרות שהוא לא בדיוק יכול להכנס להגדרה הצרה משהו של סיפור "ניו אייג'י" קלאסי, יש בו לא מעט תובנות.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: