רחוק מתקינות פוליטית ומפמיניזם עדכני (אבל מצחיק!)

צילום: גל חרמוני

עשרים או שלושים עמודים לתוך "בניגוד להוראות היצרן" מצאתי את עצמי מחייכת ומדמיינת שיחות עתידות שאנהל עם גיבורת הרומאן, ליאנה רוט. זה היה מפתיע, כי מדובר בטיפוסה שאני ממש לא מאחלת לעצמי כחברה. היא נוירוטית – שלא לומר נרקסיטית – היא נוטה להתפרצויות, וטיפות חמלה בודדות נסחטות ממנה רק במצבים קיצוניים. ולמרות זאת מדובר באישה מצחיקה, שאחדות משריטותיה המרובות מלאות חן. כעורכת לשונית היא רגישה במיוחד לשפה העברית ולכן מצד אחד היא נתקפת עוויתות כשהיא שומעת שיבושי לשון נפוצים, אבל מצד שני המונולוג שלה – הלא הוא הספר – בנוי כולו משפה מפתיעה, חריפה, קצבית, דחוסה ובעיקר מצחיקה מאוד.

השפה הזו, וגם האומץ של עידית אלנתן לגלוש למחוזות רחוקים מאוד מתקינות פוליטית ופמיניזם עדכני, מונעים מ"בניגוד להוראות היצרן" (זמורה ביתן) להיות עוד רומאן ביכורים קלאסי העוסק בסצנת הדייטים הבלתי אפשרית של רווקה תל אביבית בת שלושים ומשהו. אלנתן מיקמה את הגיבורה שלה ביפו, בדירה קטנה, ברחוב שיש בו בעיקר הומלסים, ריח שתן וחתולים עזובים, והקיפה אותה במגוון גורמים עוינים: זוג שכנים ערבים שעושים סקס קולני ומשתלטים לה על מתלה הכביסה, גור חתולים שמתעקש להירדם במיטתה, גברים צעירים שלא מעוניינים להתחתן איתה, חסר בית ששוכב הלום אלכוהול בחדר המדרגות שלה ומהומות בין ערבים ליהודים. וכולם מטרידים אותה באותה מידה.

אלנתן עצמה בת 41, חיה ביפו, מתפרנסת מעריכה ולא הייתה מתנגדת למצוא חתן. אלא שבניגוד לגיבורת הרומאן שלה, נדמה לי שמדובר במישהי שיכולה לשאת בשלווה את התואר "מבוגר אחראי". מאז הגיעה לעיר הגדולה (מפתח תקווה) היא עסקה שנים בכתיבה ועריכה של מגזיני תיירות וטבע, שימשה עורכת בכירה במהדורה העברית של הנשיונל ג'יאוגרפיק, סיימה תואר שני בלימודים קוגניטיביים של השפה, ערכה ספרים וכיום היא מנהלת תוכן במיזם אינטרנט חדש בתחום התיירות שיעלה לרשת בקרוב. והיא גם כותבת. מלבד הספר, היא כתבה גם שני תסריטים והספר הבא שלה מאיים לפרוץ החוצה בקרוב.

כדי לכתוב היא גם עזבה את העבודה (ב"מאקו") למרות שהיא מעידה על עצמה שהיא אישה שחשוב לה לקום בבוקר וללכת לעבודה. "החלטתי להתמסר לכתיבה וזהו, שיצא לי מזה משהו טוב", אומרת אלנתן. "כתבתי שני תסריטים, האחד קומדיית דייטים מדליקה והשני דרמה, היו מפיקים שהתלהבו ונורא רצו את זה, אבל לא יצא מזה כלום. למדתי שזו תעשייה נוראית ואיומה, ונשבעתי שלעולם לא, לעולם לא. את יודעת מה? אסור להגיד לעולם לא".

לא ידעת שבארץ נורא קשה להתפרנס מכתיבה?

"זה משגע אותי. את מקבלת מחמאות על הכתיבה שלך, את מוסרת תסריט שמתלהבים ממנו, אז איך זה יכול להיות שלא יוצא מזה משהו. בינתיים קיבלתי הצעה לערוך בזמורה ביתן את ספרי ההעשרה לילדים שלהם, שזו נחשבת עבודה קשה אבל אני מאוד אוהבת את הדברים האלה, ופעם ראשונה בחיים עבדתי מהבית ואפילו נהנתי מזה. עברתי ליפו, הייתי באופוריה. קשה לתאר כמה התאהבתי במקום הזה".

זה לא עולה מהספר. יפו שאת מתארת היא מקום קשה ומכוער…

"נכון, זו ממש כפיות טובה מצדי. אני כל כך אוהבת את יפו. בשבילי לגור במרחק כזה מהים, זה נס שקשה לתאר. כשהייתי קטנה הדרך לים מפתח תקווה הייתה בעיני סיוט ותמיד קינאתי במי שגר במרחק הליכה יכול פשוט לרדת מהבית לים. מיום שעברתי לגור פה אני כל יום הולכת לים, צועדת שעות לאורך הטיילת, שוחה בים. זה נפלא. אני נורא אוהבת להכיר את האזור שבו אני חיה, ובראש אני מחלקת את יפו לצד המערבי, שהוא גן עדן, ולצד המזרחי שהוא הגיהנום. התאים לי יותר למקם את ליאנה בגיהנום. לא מתאים לה להתחבר למקום נהדר, היא רואה רק את הדברים השליליים בכל מקום".

אלנתן הגיעה ליפו אחרי שבע שנים בבית יהושע, מושב שבו התגוררה עם מי שהיה בעלה. נישואים קצרים, אחרי חברות ארוכה, "התחתנו כדי להתגרש", כהגדרתה. "לפני שנתיים וחצי, כשהפסקתי לעבוד בתל אביב, היה לי פתאום חשוב נורא לחזור אליה, כי הנתק האמיתי העיר נראה לי בלתי נסבל. המחירים היו בשמים, אז החלטתי לפתוח את הראש ולחשב על פלורנטין והשכונות בדרום. ראיתי מודעה על דירה נורא קטנה ביפו. התלבטתי ובעל הבית אמר לי 'לכי לים ותחזרי'. הלכתי, התלהבתי, וחתמתי. "

יפו השתנתה פראית מאז שהגעת אליה…

"אין מה להשוות. כשהגעתי לכאן, בערב הראשון שישנתי פה באה אלי חברה ושתינו הלכנו ברחוב שלי בלילה והיו שם כל ההומלסים שהשתינו בפתחי הבתים ואמרתי לעצמי 'אלוהים, מה עשיתי'. אבל לא באמת פחדתי, כי ישר התחברתי למקום. האנשים מעניינים והרחובות מדהימים. את הולכת ושומעת דברים שלא שמעת בחיים. בפעם הראשונה שהבנתי כמה אנחנו דפוקים שאנחנו לא יודעים ערבית. בניגוד לגיבורה שלי אני אוהבת לתקשר עם בני אדם, וביפו אני פשוט מתמוגגת".

מה שמביא אותנו לנקודה כאובה. לגיבורה שלך אין בכלל חברות. היתכן?

"זה הקטע שבו ליאנה ואני הכי שונות. היא יודעת להרחיק מעצמה את כל האנשים, ולי יש המון אנשים. בחוויה שלי אני אדם אהוב, ויש לי תרבות שימור חברים. אני יכולה להעביר בזה קורסים. הסוד הוא לא לצפות ליותר מדי במערכות יחסים ולא להתאכזב. אני נותנת לחברות שלי את הזכות להתנהג כמו שהן רוצות".

ואת יודעת להתנהג ככה גם עם בני זוג?

"הלוואי וידעתי. זה היה הופך את החיים להרבה יותר פשוטים. אני כל הזמן בחיפוש אחרי האהבה הזו שמרגישים בה הכול, וכשזה קורה אני מתמסרת עד כלות, כמו בסרטים וכמו בספרים. אני אפילו לא יכולה לחשוב על זה שאולי זה לא יהיה לכל החיים. זה לא קרה לי הרבה, אבל זה קרה ואני בטוחה שזה עוד יקרה".

הספר שלך מתחיל כספר דייטים קלאסי, אבל תופס תפנית פרועה לגמרי

"התחלתי לכתוב אותו אחרי שהחלטתי לגנוז את התסריטים, ובאופן טבעי חשבתי לכתוב על דייטים ושזה יהיה ספר נורא מצחיק אבל תהליך הכתיבה הוציא ממני גם הרבה דברים נורא כואבים. זה הפתיע גם אותי. העובדה שעדיין יש בספר הרבה הומור, נובעת מכך שאותי פשוט משעמם לכתוב אם אני לא משעשעת לפחות את עצמי".

הגיבורה שלך קרובה אליך באיזה אופן?

"אני מכירה את המצבים שבהם היא חיה. את העבודה מהבית, את החיפוש אחרי האהבה. בואי נגיד שהיא אני, כשאני מאוד מאוד עצבנית. אם אני נכנסת למכונית ויש פקק, אני ישר שומעת את ליאנה בראש שלי. היא מנהלת את החיים שלה כל הזמן בעצבים האלה ובביקורתיות הארסית הזאת, היא לא מפחדת מכלום, אומרת מה שבראש שלה, לא חושבת לרגע צעד קדימה. היא רואה את הכל דרך הצרכים שלה, אפילו את הסכסוך הערבי יהודי. כל מה שקורה לה קורה בהתפרצויות ולכן היא גם מסתבכת בדברים שאי אפשר היה לתאר שיקרו."

 יש לך רגישויות כמו שלה לעברית?

"כן, ומאחר שאני עובדת עכשיו עם המון אנשים צעירים, אני מבינה כמה העברית שלי כבר לא קיימת. מצד אחד אני מתרגזת כל הזמן, מצד שני, אני יודעת שאני נשמעת מיושנת כמו המורות של פעם, שכבר יצאו מהאופנה. לפעמים אני אומרת לעצמי אלוהים ישמור, מה יהיה עם השפה, אבל אני גם נהנית, כי אני נורא אוהבת סלנג ושפת דיבור. רציתי לעשות בזה את הדוקטורט שלי, שמעולם לא היה לי זמן להשלים".

בלי להסתכן בספוילר, אפשר לציין שיש לספר סוף דרמטי. בעיניך זה סוף טוב או רע?

"כשכתבתי חשבתי שמדובר בסוף מר ועצוב, אבל אני מוקפת באנשים אופטימיים שחושבים שמדובר בסוף טוב. זה גרם לי לחשוב שאולי זה הדבר הכי טוב שיכול היה לקרות לליאנה, ושמעכשיו היא תיקח הרבה יותר אחריות על החיים שלה. היו לה שלושה שבועות מטורפים לגמרי, שבהם היא הייתה במצב נפשי מעורער לגמרי, אבל נדמה לי שהיא תפיק הרבה לקחים ואני בטוחה שהיא תשתפר."

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • שולמית אפפל  ביום אפריל 25, 2011 בשעה 8:27 am

    יולנדה סילבה גומז תקנה את הספר לבעלה. ליאנה רוט מוצאת חן בעיניה על המכה הראשונה.

  • טלי רוזין  ביום אפריל 25, 2011 בשעה 12:02 pm

    יפתי,
    סליחה ש it's all about me אבל זה מוזר כל כך לקרוא כתבה שלך בפעם הראשונה כאן…

  • benziv  ביום אפריל 25, 2011 בשעה 12:12 pm

    אני למדתי שזה תמיד על הכותב/ת, לא?

  • כ.  ביום אפריל 25, 2011 בשעה 1:36 pm

    אני רק שאלה: כל שבוע את כותבת שלושה ראיונות ופתיח למוסף הספרות של ״לאשה״? ואת שואלת את ההולנדי מה סוד הפיריון? טפו טפו.

    • דפנה לוי  ביום אפריל 26, 2011 בשעה 8:24 am

      1. כ יקירתי, את עושה ספוילרים לראיונות שעוד לא העלתי לכאן…:-)
      2. שאלתי אותו על כתיבת פרוזה. אני עסוקה בכתיבה עיתונאית שהיא פחות אישית ופחות יצירתית בעיני.

  • פיטר פן  ביום אפריל 25, 2011 בשעה 6:56 pm

    חחחח "כ. " קרעת אותי 🙂

  • עוד יעל אחת  ביום אפריל 26, 2011 בשעה 2:49 pm

    אם את מצאת ספר על עורכת לשונית שנונה שחיה ביפו וגו', האם מוטל עלי לחפש ספר על גרפיקאית מזדקנת ומשמינה שחיה בדירה קטנה במרכז תל אביב? זת'ומרת – האם ל"כל איש יש" טקסט?
    (Not All about me(

כתוב תגובה לפיטר פן לבטל