זרים זה לא מה שחשבתם

נדאק מייקל

נדאק מייקל, פליטה מדרום סודאן, נמצאת בישראל מאז 2005.  היא בת 28, גרה בדרום תל אביב, נשואה ואם לשלושה ומנהלת מספרה עצמאית משלה. בימים אלה היא לוקחת חלק בפרויקט שיזם מוקד הסיוע לפליטים במטרה להכיר לישראלים את הקהילות החדשות שבאו לחיות בתוכנו. נדאק היא אחת מחמישה פליטים שסיפורי ההצלחה של קליטתם המוצגים בפרויקט.
* את הפרויקט כולו אפשר לראות באתר: http://www.naimlehakir.co.il ובקרוב באמצעי התקשורת

*את השיחה הקצרה הבאה ניהלנו לטובת המדור "אשת השבוע" בלאישה:

מאיפה הגעת?
נולדתי במלקאי, בדרום סודן, במשפחה גדולה, אני אחת משמונה ילדים וכולנו התפרנסנו או מחקלאות או מדייג. החיים שם היו נעימים, עד שהמלחמה הגיעה גם אלינו: הצבא נכנס לעיירה שלנו והתחיל לשרוף בתים ולהרוג אנשים. הם תפסו את אבא שלי ולקחו אותו, אבל אני והאחים והאחיות שלי ברחנו. קודם לקניה ואחר כך למצרים. הייתי במצרים שבע שנים וחיכיתי לאישורים או ויזה שתאפשר לי להתגורר במדינה אחרת".

יש לך קשר כלשהו עם בני המשפחה האחרים שלך?
"לא. הייתי בת 18 כשברחתי, ורק שמעתי שאבא שלי שוחרר כמה שנים אחר כך ועדיין חי בדרום סודן. גם אחת האחיות שלי שם אבל אני לא יודעת מה מצבה. במצרים גרתי במחנה פליטים, בתנאים קשים, אבל גם הכרתי את בעלי סולומון, שגם הוא פליט מסודן. התחתנו ונולדו לנו שני הילדים הגדולים שלנו, שון (בן 10) ושרה (בת 4 וחצי)."
איך הגעתם ממצרים לישראל?
"לפני שש שנים היו בקהיר מהומות שבהן הרגו פליטים סודנים, אז החלטנו לברוח גם משם ולא היתה לנו אפשרות אחרת, רק לישראל. היינו קבוצה של כמה עשרות פליטים שהלכו במדבר: ביום ישנים ובלילה הולכים, עד שחצינו את הגבול. בכניסה לישראל העבירו אותנו מיד לבית הכלא קציעות, ומשם לבית מלון וסוף סוף יכולנו לישון וגם לאכול משהו אחרי הרבה ימים של רעב".
איך פתחת לך פתאום עסק? איפה למדת לעבוד כספרית?
"התחלתי ללמוד ספרות במחנה הפליטים במצרים, וגם החלטתי ללמוד אנגלית כדי שאוכל להסתדר בכל מקום שנגיע אליו. כשהגענו לישראל עזרו לנו מתנדבים מכל מיני ארגונים. הילדים הלכו ללמוד בבית הספר ביאליק ושם בקשו ממני לשמש מתורגמנית עבור הורים של תלמידים, פליטים שלא ידעו אנגלית, אז עבדתי שלושה חודשים בחינם. ידעתי שלכולם קשה, לכל הקהילה שלנו ולמי שבאו מאריתריאה. אחר כך כבר הציעו לי משכורת. גם בעלי מצא כל מיני עבודות וחסכנו כסף כדי שנוכל לפתוח מספרה משלנו בנווה שאנן".

בארץ נולד לך עוד בן…
"יוני, עוד מעט בן שלוש. לו ולאחים שלו יש חברים ישראלים. הגדולים גם מדברים טוב עברית. קשה לגדל אותם וגם לנהל עסק, אבל סלומון ואני חרוצים".
הלקוחות שלך הם רק בני הקהילה הסודנית?
"מה פתאום. יש לי הרבה לקוחות ישראלים שאוהבים את אופנת השיער האפריקאית. גם גברים וגם נשים. יש לי לקוחות קבועים ויש שכנים שבאים רק כדי לראות מה שלומנו ואם אנחנו צריכים משהו."
אומרים שיש הרבה ישראלים שמגלים גזענות כלפי הפליטים
"לא כולם. יש הרבה אנשים טובים. לנו יש מעמד של פליטים מטעם האו"ם, אז אנחנו מרגישים בטוחים פה. הילדים בבית ספר, אנחנו עובדים בעסק, ומבלים ביחד בעיקר בסופי שבוע".
את רואה את העתיד שלך בישראל?
"האמת היא שאני לא רואה עתיד בכלל. אני חיה את היום. החיים לא פשוטים. כל הזמן צריך לחדש את הויזות, ואין לנו אזרחות ישראלית כך שאי אפשר לדעת מה יהיה, אבל אני מאמינה בלהיות אופטימית ולעבוד קשה. החלום האמיתי שלי הוא לחזור לסודן ולגדל שם את הילדים שלי. אם המלחמה תיגמר באמת , ויש עכשיו סיכוי שדרום סודן תהיה מדינה עצמאית ואולי יהיו לה קשרים עם ישראל, יכול להיות שנוכל להגשים את החלום ולחזור הביתה".

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • benziv  On אפריל 26, 2011 at 3:49 pm

    משובב נפש. גם פליטים יכולים.

  • אסתי  On אפריל 26, 2011 at 10:43 pm

    פרוייקט מעולה.
    והיא ממש מקסימה ויפה. מעורר תקווה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: