סוג של פאם פטאל פמיניסטית

 
צילום: גל חרמוני

 

בהיותו הנכד הבכור של סבתא יולנדה, מומו –המספר ברומאן החדש של משה סקאל – ירש ממנה לא מעט נכסים: את כיסאות הפלסטיק, את שני הרדיאטורים ואת נייר הטואלט. כל כל הרבה גלילים, שאין סיכוי שיוכל להשתמש בכולם בחייו. זאת אמורה הייתה להיות הנדוניה שלו. אלא שמומו, הספרותי וגם זה האמיתי, ליקט במהלך השנים את האוצרות המשפחתיים שסבתו הורישה לו מבלי דעת: את שפתה העשירה בביטוים צבעוניים, את הדרמות הגדולות והמריבות הקטנות שהתרחשו במשפחה, את החלומות שהביאו אותה מקהיר לתל אביב ואת האכזבות שהושיבו אותה כאן, על המרפסת, בתוך כמעט-בועה, שממנה יצאה אחת לשבוע כדי לפגוש את אחיותיה אודט, ג'יזל, לואיזט ופיירט בסניף הבורגר-ראנץ', שם הייתה אוכלת המבורגר "בומבה" ובתום הארוחה עוצמת עיניה כמעולפת ומחטטת בין שיניה בלשון, בחיפוש אחר שיירי בצל ובשר.

"יולנדה" הוא סיפור זיכרון שחלקו אמיתי וחלקו בדוי, ושני החלקים מתערבבים זה בזה בחינניות מתעתעת. סקאל, בתפקיד המספר הכפול, מביא את סיפור ילדותו והתבגרותו, במשפחה תל אביבית שחציה הגיע ממצרים וחציה מסוריה. במרכז הסיפור  – בין מגוון הדמויות המצויירות ביד קלה – עומדת יולנדה, הסבתא שביתה וחייקה, מטבחה והרגלי הניקיון שלה, נקודת המבט שלה ויכולת ההכלה שלה שימשו מעין אינקובטור שבתוכו צמח והתפתח. והוא כותב עליה בחיבה ומתוך ניסיון לפענח אותה ודרכה את הבחירות האישיות שעשה בחייו.

סקאל, בן 35, הוא סופר עורך ומבקר. בשש השנים שבהן התגורר בפריז השלים תואר ראשון בספרות ותרגום ובתל אביב השלים תואר שני בפילוסופיה. הוא מנהל את מפעלי הספרות במרכז הספר והספריות בישראל ואת המפעל לתרגום ספרי מופת. "יולנדה" הוא ספרו הרביעי, והוא נכתב רק אחרי מותה של סבתו האמיתית. לפני חמש שנים הוא חזר מפריז, שם הכיר את בן זוגו המשורר והמתרגם דורי מנור. סיפור התאהבותם שם הוא אחד מרגעי התערובת של מציאות ובדיון בספר. מצד אחד סקאל מתאר בפרוטרוט את הקשיים הגופניים והנפשיים שחווה בניסיון לבנות לעצמו חיים בצרפת ואת האכזבה של משפחתו מכך שהחליט לעזוב את הארץ, ומצד שני הוא בודה לעצמו בן זוג שהוא פסנתרן מיוסר, ואפילו מניח לסבתא הספרותית שלו להגג על כך שהיה מתאים לו יותר לחיות עם משורר. "מבחינתי כל מה שאת מאמינה לו הוא אמיתי", אומר סקאל. "גם אותי הספר בלבל לפעמים. כל כך נכנסתי לכתיבה, שלפעמים הדודים שהומצאו והעיסוקים שלהם פשוט השתלטו על חיי ואחרים הוזזו הצידה."  

האמת היא ש"יולנדה" הוא ספר כל כך כובש, שכקוראת, ממש לא היה לי דחוף לקבל מסקאל הסברים לגבי מה שלא אמיתי בו. הוא כבר נשאל על ידי מבקרים אם מדובר במחווה ליולנדה של יהושע קנז, שגם היא התרפקה על התרבות הצרפתית שלא הייתה ממש שלה, ואם יש כאן רמז לדלידה, הזמרת המצרייה ממוצא איטלקי, ששרה בצרפתית במבטא קהירי עז. הוא לא שולל את האפשרויות – את קנז הוא מאוד אוהב, והמבטא, זה של סבתו הפרטית, אכן היה עז, ושימש לה מקור גאווה עד כדי כך שכשהוא עצמו (שבכלל למד צרפתית רק ב"אליאנס") החל לדבר במבטא פריזאי מושלם, היא העמידה פנים שהיא כבר לא מבינה אותו. "לסבתא שלי היו יחסים מאוד מורכבים עם צרפת. היא התרפקה עליה כל חייה אבל לא הייתה שם מעולם. כשנסעתי, מצד אחד הגשמתי את מה שהיא אמורה הייתה לעשות, ומצד שני זה היה בעיניה סוג של כישלון, כי היא הרי באה לכאן כציונית והנה אני עוקר מכאן".

נסעת בתחושה שאתה עוקר ולעולם לא תחזור?

"בפעם הראשונה נסעתי לסמסטר לסורבון, לחצי שנה. חזרתי ארצה, למדתי באוניברסיטה, עבדתי כתחקירן בערוץ הראשון ואחרי שנה החלטתי לקפל הכול ולחזור לפריז. אלא שהחיים שם היו יותר כמו מלחמת הישרדות. מאוד יקר לחיות שם, החורפים היו קשים מאוד וחטפתי דיכאון ממזג האוויר ומהאנשים שהופכים להיות קפוצים וקשים בחורף. מאז שחזרתי אני יודע שבחרתי לחיות כאן, היה לי חשוב להגר לכאן, "לעשות עלייה", זו תחושת עצמאות חריפה מאוד. אני עדיין מתרפק על פריז אבל יודע שאני לא אחזור לחיות שם. כמו שיולנדה התרפקה כל חייה על קהיר, וידעה שהיא לא תחזור לשם לעולם".

העברית הייתה בוודאי אחד הכבלים שמשכו אותו בחזרה ארצה. סקאל כותב בעברית מענגת, שמצליחה להיות גבוהה באופן שאינו מרתיע ואינו ארכאי.  הוא גם משלב בו שלל ביטויים בצרפתית שאיש מלבד סבתא שלו מעולם לא השמיע באוזניו. כשהייתה בדיכאון, למשל, היא נהגה לומר שהיא "לא בצלחת שלה", וכשהלכה לשירותים נהגה "לעשות את הביקור". את זכויות התרגום של "יולנדה" לצרפתית הוא מכר יום לפני פגישתנו להוצאת "סטוק" בסדרה שכותרתה "קוסמופוליט". "אני מרגיש שככה יולנדה מגיעה לפריז בדלת האחורית", הוא אומר. "לעיר שאולי אליה הייתה צריכה להגיע כדי לחיות חיים אחרים מאלה שהיו לה".

למה חיכית עד אחרי מותה כדי לכתוב את הספר?

"זה היה בלתי אפשרי לכתוב אותו בחייה. לא יכולתי לנסוע לקהיר – היא פשוט לא הרשתה לי ואני גם בגיל שלושים לא העזתי להמרות את פיה. היא ניסתה להסתיר ממני את עולמה העשיר. היא הייתה מסוג האנשים שבאו לכאן להתחיל מחדש וזה חייב אותה למחוק הכול. מסתבר שהיא לא הצליחה. בגלל שהייתי הנכד הבכור, היא סיפרה לי הרבה דברים, דברים שמעולם לא שאלתי אנשים במשפחה אם הם יודעים מהם, כולל סיפורי אהבה כמוסים. ראיתי בה אישה גדולה מהחיים, אבל היא גם הייתה סבתא שלי, ורק אחרי מותה הבנתי שהיא הייתה אישה. כל עוד הייתה בחיים לא הייתי מסוגל לכתוב עליה ככה, בצורה כל כך אינטימית."

ליולנדה יש דעות מוצקות לגבי המון דברים ולמרות השמרנות הזאת היא מקבלת בפתיחות נהדרת את העובדה שהנכד שלה מביא אליה בן זוג

"התשובה המתבקשת והאנושית היא שכשאוהבים מישהו אהבה עמוקה כמו שהיא אוהבת את מומו, מקבלים אותו. יכול להיות גם שהיא הרגישה שבגלל המיניות שלו הוא זר, כמוה, הוא קצת שונה והוא מיוחד, וזה רק הידק את החיבור ביניהם".

 

 

משה וסבתא (האמיתית) ז'ודית פרינץ לבית אדס

 

היא הייתה אישה מאוד יוצאת דופן לדורה

"היא הייתה סוג של פאם פטאל פמיניסטית והיא לא ויתרה על העצמאות שלה לטובת שום דבר. לכן היא גם העזה להפרד מבעלה. היא לא התפשרה, גם אם המחיר היה להישאר לבד למשך שארית חייה".

 סבא ז'ורז', הבעל שיולנדה מסלקת מביתה באורח מסתורי, גר עם מומו באותו בית ובכל זאת נכנס לסיפור כמעט במקרה…

"הסבא הזה היה דמות מרכזית בחייו של הנכד, ומצד שני הייתה ביניהם תחרות. הוא טיפוס (במלעיל), איש קשה מאוד אבל גם רחב אופקים ויש לו רגל אחת מפלסטיק ושפם והוא כל היום יושב על הכורסא וקורא ספרים. הגרסה הראשונה של הספר הייתה בלעדיו. נתתי ליובל שמעוני לקרוא כשעוד התלבטתי אם לבחור בכיוון הדוקומנטרי או הבדיוני. הוא שאל אותי מה עם הסבא וזה שלח אותי הביתה לחודשים של עבודה. בזכותו מצאתי את סבא שלי, שמת כשהייתי ילד, ורק אז הבנתי שבסכסוך בינו לבין סבתא שלי אני תמכתי לחלוטין בצד שלה.

"ז'ורז' הוא זה שבא ממשפחה אשכנזית וממש קינא במשפחתיות הזו של יולנדה, לכן הוא ממציא את שלושת הדודים שהפורטרטים שלהם תלוים בחדרו: הדוד גוסטב (פלובר), הדוד אונורה (בלזק) והדוד מרסל (פרוסט). זה לא סתם משחק, הוא לא סתם מספר לנכד שיש לו שלושה דודים שהם סופרים צרפתיים מהוללים. לשלושה האלה יש השפעה עמוקה על חייו ובהמשך גם על חיי הנכד שלו שמחליט להיות סופר".

בבית שבו גדלת היה לספרות מקום כל כך מרכזי?

"לא. אבי הוא צורף, בעל מלאכה. הוא מייצר כבר 35 שנה תכשיטים בחנות הקטנה, שעל הכספת שלה ישבתי כשהייתי ילד. הייתי מסתכל בו שעות מתחיל לבנות תכשיט, מלטש אותו ושובר אותו ומתחיל מחדש, ולמדתי ממנו את המלאכה. הכתיבה היא בעיני קודם כל מלאכה. אני לא מחכה למוזה. מאחר שאני עובד לפרנסתי, אני נלחם על כל טיפת זמן פנוי כדי לכתוב. אני חושב שבעוד שמשורר יכול לכתוב בחצות אחרי כוסית וויסקי, סופר כותב בשמונה בבוקר, אחרי כדור אקמול. אני גם חושב שמשורר הוא אקסביציוניסט וסופר הוא מציצן. בגלל זה דורי ואני מסתדרים כל כך טוב. אגב, בניגוד למה שכתוב בספר, ז'ורז' מעולם לא כתב פרוזה, להבדיל מסבי הדמשקאי משה סקאל שכתב ופרסם בכתבי עת פרוזה בערבית".

נדמה שהיית קרוב בהרבה לסבים ולסבתות שלך מלהוריך, שכמעט לא מוזכרים בספר

"הם כמעט לא מוזכרים כי כתבתי בספרי הקודמים על אימהות ובספר הבא, שתהיה בו גם חנות תכשיטים, אכתוב על אבות. היחסים עם ההורים יותר טעונים ואתה תמיד גדל בתחושה שלעולם לא תוכל להחזיר להם את מה שהם השקיעו בך. אני חושב שיש משהו מאוד מיוחד בקשר של סבים וסבתות עם הנכדים שלהם. כמו ששאולי אומר למומו בספר "הנשמה שלך עברה אליך בגנים מיולנדה, ידוע שזה מדלג דור, כמו קרחת".. בין מומו ליולנדה יש יחסים קרובים מאוד, אפילו הייתי אומר יחסים שבין גבר לאישה."

היא באמת מזמינה אותו לשכב לידה על המיטה, אמנם על סדין מיוחד ומעל שמיכה שתחתיה טמונים הארנק שלה והמשקפיים וחפיסת הפתי בר…

"אני חושב שעם מותה של סבתי תעשיית הפתי בר בארץ התמוטטה. בשנותיה האחרונות היא אכלה לפחות חפיסה אחת ביום. היא לא יצאה מהבית בלי פתי בר, ואם הייתה מחכה בתור אצל הרופא הרבה זמן הייתה מחסלת חבילה שלמה".

 

* הראיון עם משה סקאל התפרסם במוסף הספרים החינני עד מאוד של לאישה

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • צח  On אפריל 29, 2011 at 8:17 am

    מקסים.
    היכולת שלו להבין את הדקויות שהאישה הזו הביאה איתה וגם היכולת שלו להבין מה זה עשה בנפשו שלו, מרתקת.

  • אניטלה  On אפריל 29, 2011 at 1:11 pm

    כרגיל הרשמת אותי בכתבה שלך ואני רצה לקנות את הספר.

  • עריכה לשונית  On מאי 2, 2011 at 10:36 am

    כתבה מעניינת וייחודית. סיפור מסקרן.

  • דורית שילה  On מאי 4, 2011 at 12:40 pm

    ראיון נהדר על ספר מופלא וסופר עוד יותר

  • תרצה  On מאי 11, 2011 at 9:47 pm

    על הספר לא שמעתי, על הסופר שמעתי.
    הסקירה המעניינת שלך יוצרת רושם שנכתב כאן סיפור מאוד מיוחד סביב דמות אהובה.
    תודה.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: