ארנון, ארנון, ילד רע

 

ככל שמפתה לקרוא את "ימי שני כחולים", ספר הביכורים של ארנון גרונברג – אחד המצליחים בסופריה הצעירים של הולנד – כרומאן אוטוביוגרפי, עין אחת נשארת תמיד פקוחה כדי להבחין ברמזים וחצאי רמזים שאולי נשתלו בין השורות, והאוזן מחפשת את צלילי החריקה. גרונברג לא טוען שמדובר בספר אוטוביוגרפי לחלוטין. הוא רק העניק לגיבור את שמו שלו וסיפור חיים דומה, ומיד אחרי שזכה בזכותו בפרס אנטון וכטר לספר ביכורים, כתב ספר נוסף ("הסיפור של הקרחת שלי") בשם עט, מארק ון דר יכאט, וזכה באותו פרס בשנית. משחק הזהויות המוזר הזה נמשך גם היום, כ – 18 שנה אחרי תחילת הקריירה הספרותית שלו. גרונברג מתקשר עם עיתונאים ומבקרים באמצעות הסוכן שלו, יהואנס ון דר סלויס, שהוא כנראה סוג של אלטר אגו שלו – כך לפחות על פי הוצאת בבל ועיתונאים אחרים, חשדנים ממני. "גם אם הייתי קורא לגיבור שלי דייוויד, אנשים היו עדיין מאמינים שמדובר בי עצמי, אז למה לא להניח להם לחשוב ככה? אני רוצה לבלבל את הקוראים שלי, ולהראות איך ניתן לשטות אפילו בטובים שבקוראים", הוא אומר.
בגלל זה בחרת, למרות ההצלחה האדירה של ספר הביכורים שלך, לכתוב רומאן בשם בדוי?
"רציתי לראות איך אנשים מגיבים לספר שכתבתי, בלי שיהיה להם מושג שאני המחבר".
לחלק מהקוראים היה דווקא מושג. כש"הסיפור של הקרחת שלי" ראה אור, היו מי ששאלו ובדקו, וגרונברג הכחיש שוב ושוב. בסופו של דבר הוא נחשף דווקא על ידי בלשן, שניתח את הטקסטים שלו באמצעות תוכנה, וגילה יותר מדי קווי דמיון. ואן דר יאכט פסק מלהתקיים בו ברגע. גרונברג אמר אז שמשנחשף, לא היה טעם להמשיך את ההצגה.
אם קיבלתם את הרושם שמדובר בסופר לא שיגרתי, אתם צודקים. גרונברג, היום בן 40, כתב את "ימי שני כחולים" כשהיה בן 22 בלבד. עד אז הספיק לעוף מבית הספר בגיל 17, להקים הוצאת ספרים, למכור אותה אחרי חמישה כותרים בלבד, ולהתחיל לכתוב. בעצם, לכתיבה קדמה ארוחה במסעדה סינית עם מו"ל הולנדי, שהתלהב מהסיפורים שגרונברג סיפר לו על חייו, על שנות נעוריו הניהיליסטיות ועל החיבה העמוקה שלו לביקורים אצל זונות, והציע לו לכתוב. גרונברג חשב אז שמדובר בסתם הבטחה של גבר נלהב ששתה יותר מדי, אלא שהמו"ל היה רציני והציע להזמין אוו לארוחה בסוף כל פרק.  הספר הפך לרב מכר מיד עם צאתו לאור, וגרונברג, שהתקשה להסתגל למעמדו החדש כסלב, עבר להתגורר במנהטן. משם הוא כותב כמעט ספר בשנה, בנוסף לעשרות טורים בעיתונות האירופאית והאמריקאית, מחזות, סיפורים לרדיו ובלוגים. בעיר איינהם שבהולנד יש אפילו מעין מוזיאון המוקדש לו, בתוך חנות ספרים, המציג לא רק את ספריו, אלא גם מכתבים שכתב ופריטים אישיים שלו.

על הכריכה נטען שזו תמונה של וינסנט ואן גוך בגיל 13

"ימי שני כחולים" (בבל, מהולנדית: אירית ורסנו) שראה אור בעברית רק עתה, הוא רומן התבגרות לא שיגרתי. הגיבור שלו, ארנון, גדל בבית יהודי אקצנטרי באמסטרדם, לאב חלש הנוטה להשתכר ולאוכל חזיר מאחורי גבה של אמו ומסתגר שעות באמבטיה, ולאם נרקסיטית ניצולת שואה, שיש לה התקפי זעם ססגוניים מאוד. רוב האנשים בעולם נראים לו משעממים מכדי שיתייחס אליהם, ואת ימי בית הספר הוא עובר בחברתה של רוזי, חלקם באפטיה חלקם בבדיקת גבולות על סף העבריינות. כשמעיפים אותו מהלימודים, הוא מוצא לעצמו משרות סתמיות ומקדיש ימים מחייו לביקורים אצל זונות. אלה, אגב, מתוארים בפרטנות גופנית מעמיקה, אבל לעולם אינם נעדרי חום אנושי, הבולט על רקע הענייניות הלא מתרגשת המאפיינת את רוב כתיבתו.
הרגשנות אולי נעדרת מ"ימי שני כחולים", אבל את מקומה תופסים לא מעט סרקזם, אירוניה והרבה הומור. על אמא שלו כותב גרונברג: "אמא שלי מאמינה שאנחנו החלומות של המתים. אני לא מוכן להיות חלום של מת. בגלל זה אני מקשיב לדברים שהיא אומרת, כאילו אני קורא מכתבים שאינם ממוענים אלי". על הזונה הראשונה שביצעה בו מין אוראלי: "היא אמנם עשתה את זה כאילו היא ניסתה לבלוע במהירות קציצה רותחת ממכונת מזון אוטומטית, אבל למה להיות קטנוני? זה היה יום מיוחד וכדי לציין אותו שתיתי עוד קצת קוניאק". ועל הכלב של אחת המעסיקות שלו "אני לא משתגע כל כך על כלבים. האמת היא שהיצור הכי גדול שיצא לי לחסל עד עכשיו היה חרגול, אבל גם בתחום הזה יחולו בקרוב שינויים". השילוב הזה, של נוירוזות יהודיות עם מהורהרות מפוכחת, אינטיליגנטית וכואבת הביא לכך שגרונברג כבר השווה מצד אחד לפיליפ רות ומצד של לג'.ד. סלינג'ר. הוא לא קפץ מעורו בשמחה. "אחרי זמן מה, אין לך ברירה ואתה מפסיק להשוואות האלה מחשבה", הוא אומר.
אתה משתמש בהמון חומרים מאוד אישיים בכתיבה שלך ומצד שני הסגנון שלך נראה לעתים קרובות מרוחק ולא אישי. מדבר בטכניקה? קל יותר להיחשף ככה?
"אני לא חושב שהכתיבה שלי אינה רגשית, ואני מניח שכל כותב משתמש בחוויות אישיות שלו במידה זו או אחרת. אין לי גם תחושה שאני נחשף במיוחד. ברור שכתיבת רומאן היא סוג של היחשפות, אבל בעיני אנשים חושפים את עצמם הרבה יותר בפייסבוק. לרומאן יש מבנה מסוים, וא בנוי כמו סימפוניה. אם יש וראים שרוצים להשתמש בו כדי לחפש מידע אישי על הכותב, זה בסדר גמור, אבל אני לא בטוח שהם יימצאו שם מידע אמין".
הראיון עם גרונברג מתקיים במייל. הוא עונה לי תשובות קצרצרות עד קמצניות מילולית. כשאני מנסה לשאול האם לעובדה שגדל בבית יהודי יש עדיין השפעה על חייו, הוא עונה "אני מניח שכן". חיזוקים למשפט הפסקני הזה קל למצוא בעבודותיו. ב"ימי שני כחולים" אורחי המשפחה הם יהודים שיש להם פנים כאילו טבלו בחומצה, ואביו של הגיבור רוכש חליפת ספארי כדי לבקר את אחותו בישראל; ב"משיח יהודי", אחד הספרים המדוברים שלו שטרם תורגמו, הגיבור הוא נכדו של קצין אס אס, המתמסר למשימת ההצלה של העם היהודי, מתגייר ויוצא למסע שנועד להכתירו כראש ממשלת ישראל. עם זאת קשה לכרוך אותו באותה חבילה עם חבורת פויר-קראוס-שייבון-אוסלנדר. גרונברג זועם, פרוע וגם מתעתע מהם בהרבה.
הוא גם לא מסתפק בכתיבת פרוזה.  כשרק עבר להתגורר בניו יורק, נהג לפרסם טור בעיתון הולנדי, ובו דיווחים על החיים בעיר הגדולה באמת. בין שלל פרסומיו ישנו גם "התנ'ך של גרונברג" – אסופת קטעים נבחרים, בעיניו, מהתנ'ך ומהברית החדשה. מאז 2006 הוא מפרסם תחקירים עיתונאיים מורכבים, במסגרתם הגיע עד מפרץ גוונטנמו הנודע לשימצה, ביקר את חיילי הצבא ההולנדי באפגניסטן, הצטרף לכוחות אמריקאים בעירק ואפילו התלווה לאימונים של חיילי צה"ל. הוא מעיד שהשילוב הזה, בין כתיבה תיעודית לבדיונית מעניין אותו מאוד. הוא לא מייצר רומנטיזציה מיוחדת של המלחמות, ממש כמו שהוא לא מתכוון לקשור כתרים לזנות, למרות שכל אלה מתוארים על ידי בסוג של אינטימיות מפתה.

איך אתה מצליח להיות כל כך פורה?
"משמעת, משמעת, משמעת".
גרונברג הוא כצפוי סופר מעורר מחלוקת. יש לו קהל מעריצים גדול, ספרו "תרזה" עובד לקולנוע ההולנדי ו"הסיפור של הקרחת של" מעובד בימים אלה לסרט, על ידי לא אחר מג'ון מלקוביץ'. "ימי שני כחולים" זוכה אצל המעריצים למעמד של ספר פולחן. מנגד ישנם אלה שמניחים את הספר מהיד עוד לפני שסיימו את הפרק הראשון, הנושא את השם הנפלא "יש לי עדיין 20 סוסים בברלין".

גרונברג, כמובן, שמח על כל תגובה שיש בה עוצמה, ומקווה שלעולם לא יפטרו אותו ב"נחמד". זאת, אגב, למרות שהוא עומד מאחורי אחד הפרויקטים הנחמדים ברשת הקרוי "אוניברסיטת האהבה" www.universityoflove.com/en) (. האוניברסיטה הזו מציעה, למשל, קורסים בכתיבת מכתבי אהבה ומציעה סוכנות לטיולי אהבה. ואיך מגיעים אליה? במסורת הסתרת הזהויות שלו גרונברג כותב מתאר את האוניברסיטה הזו, במשפטים שאולי מסכמים את דעתו על הספרות ויכולותיה: את האוניברסיטה, המתקיימת בפער שבין מציאות לבדיה, הקים אחד, ולדימיר ויינברג, בשנת 1865. בזכותה אמנם נרפאו עשרות אלפי גברים ונשים מתחלואי האהבה שלהם, אבל דווקא אומנים לא הצליחו מעולם להגיע לשם, ומתו בדרך, לפני שהשלימו את מסעם.

*הראיון פורסם במוסף הספרים של לאישה.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: