הוא לא שונא אותנו

את שיחת הטלפון של עזאלדין אבו-אלעיש עם כתב ערוץ 10 שלומי אלדר, באותה שבת של מלחמת "עופרת יצוקה" לפני כמעט שנתיים וחצי אי אפשר לשכוח. אבו-אלעיש ישב עם משפחתו בביתו שבעזה, כששני פגזים של טנק נורו בזה אחר זה לתוך אחד מחדרי הילדים. שלוש מבנותיו ואחייניתו נהרגו. בת אחרת שלו ואחייניתו השנייה נפצעו קשה. את הדקות האלה הוא מתאר בספרו: "עד היום איני משוכנע מי מת מתי. אחי נאסר שעט במורד המדרגות לאחר פגיעת הפגז והגיע לדלת באותה שנייה שבה הגיעו אחי עטא ובתו גיידא. הם נפצעו בפיצוץ השני. לא מצאתי את ביסאן וכל העת קראתי בשמה: "ביסאן, ביסאן, איפה את, תגידי לי איפה את כדי שאוכל לעזור לך". אך היא כבר הייתה מתה, עם מיאר. גם איה ונור היו מתות".

תיאור רגעי הזוועה האלה אינו החלק היחיד ב"לא אשנא", ספרו של אבו-אלעיש, שהוא קשה במיוחד לקריאה. הספר, שבימים אלה ראה אור במהדורה מתורגמת לעברית (בהוצאת ידיעות ספרים) מתאר בלשון מאוד פשוטה, נקייה וישירה את ימי המצור על עזה, את רגעי החרדה הרבים, את האימה נוכח קולות ירי והפגזות ואת המצוקה של משפחה הלכודה בעיר שקרבות מתחוללים ברחובותיה. אבו-אלעיש כותב על המצבים המורכבים והטעונים ביותר בחייו מתוך בהירות כמעט עניינית. הוא אמנם מדווח על סערת רגשות גדולה, אבל מקפיד לנטרל ממנה כל בדל של כעס או תאוות נקם. למעשה, גם בראיון עמו, ראיון טלפוני ממקום שבתו הזמני שבקנדה, שם הוא מלמד באוניברסיטה, הוא חוזר על המנטרה שהעניקה לספר את שמו. הוא לא רוצה לשנוא. הוא לא מוכן שנסיבות החיים הטרגיות יהפכו אותו לאדם אחר ממה שהתכוון כל חייו להיות.

אבו-אלעיש איבד את אשתו נאדיה חודשים ספורים לפני האסון. היא מתה ממחלת הסרטן. הוא נותר מנסה לתפקד כאב ואם לשמונת ילדיו, בזמן שעבודתו כרופא בבית החולים שיבא בתל השומר מחייבת אותו לשהות מחוץ לעזה ברוב ימות השבוע. לרגע חשב לשאת לאישה את מרים, אחותה של אשתו, שהגיעה לביקור ממצרים (דרך המנהרות), אבל שלוש בנותיו הגדולות, סטודנטיות באוניברסיטה האיסלמית, לקחו על עצמן את הטיפול בבית ובאחים האחרים. הוא קיבל הצעת עבודה בפקיסטן, שגם היא נראתה לו דרך טובה להוציא את משפחתו זמנית מעזה ולספק לילדים תנאי מחייה סבירים יותר, תכנית שנתקלה בקשיים בירוקרטיים, וכך מצא את עצמו עדיין בעזה בימים שבהם החלה שם הלחימה.

ביסאן אבו-אלעיש הייתה בת 20 במותה, על סף השלמת תואר במנהל עסקים. מיאר הייתה בת 15, תלמידה מצטיינת במתמטיקה שרצתה להיות רופאה, כמו אביה.  איה, המשוררת של המשפחה הייתה בת 14 ונור, האחיינית, בת 17. אחרי מותן קיבל אבו-אלעיש (בן 56) מבחר הצעות עבודה ובחר לצאת להרצות בבית הספר לבריאות הציבור בטורונטו, קנדה. הוא לקח עמו את ילדיו שנותרו בחיים: מוחמד, עבדאללה, שאדה, דאלל וראפה, לפסק זמן של שפיות, שיקום וליכוד המשפחה מחדש. האיש שגדל במחנה הפליטים ג'בליה שברצועת עזה, היה תלמיד מצטיין, למד רפואה בקהיר והשלים תואר שני באוניברסיטת הארוורד האמריקאית היוקרתית אומר שהוא מתכוון לחזור למולדתו. הוא אמנם מכנה את עזה "בית הסוהר הגדול ביותר בעולם", אבל בעיניו זה גם הבית, ובית לא עוזבים בשום תנאי.

לספר שלך קוראים "לא אשנא". זה בכלל אפשרי לא לשנוא אחרי מה שעברתם?

"אני מבין את השאלה שלך, אבל אני רוצה להבהיר משהו: אנחנו בני אדם, אנחנו לא חיות. יש לנו בחירה. אלוהים נתן לנו שכל ועיניים ומחשבה, ואנחנו שולטים במחשבות האלה. אנחנו יכולים לבחור מה מתאים לנו ומה טוב לנו ולאחרים. אני בחרתי לא לשנוא. אני חושב שכל אדם שיעצור רגע וייקח זמן לחשוב, לפתוח את העיניים ולהתנהג לא מתוך תחושת בטן ספונטנית, יכול להחליט לא לשנוא. התגובה הראשונית של הרבה אנשים כשקורה להם אסון כזה, כשמישהו קרוב ויקר להם נפגע ונהרג, היא תגובה של כעס ואלימות – אבל אם עוצרים לחשוב האם זה טוב, לאן זה יוביל, מה זה יעשה לאחרים ומה זה יעשה לנו, התגובה משתנה. אני הבנתי שאם כל אחד מאתנו יתחשב באחרים, המצב באזור כולו יהיה שונה. אני לא רוצה לשנוא. אני לא רוצה להקדיש רגשות כל כך עזים למישהו שהרג את הבנות שלי ובטח לא חושב עלי אפילו עכשיו".

אתה מסוגל לא לחשוב עליו?

"אני מקווה שיום אחד יהיו לו ילדים והוא יביט להם בעיניים  ואז הוא יבין מה הוא עשה ומה קרה לנו. אני בטוח שהוא ממשיך לחיות את חייו גם אם זה לא פשוט. אני לא רוצה לשנוא אותו, כדי לא לגרום נזק לעצמי. שנאה זאת אש שנכנסת לנשמה, והיא שורפת את כל מה שיש בתוכה. כשאני מתעקש לא לשנוא, זה מפני שאני לא מוכן שהאיש שהרג את הבנות שלי, שירה את הכדור או הטיל או הפגז, ימשיך לשרוף את הנשמה שלי כל יום. אני גם יודע שמי שמחזיק בנשק, הוא בדרך כלל האיש החלש. תראי מה קורה היום במדינות ערב – צעירים וצעירות יוצאים לרחוב בלי נשק, והכוח שלהם גדול כי יש להם אמונה בעתיד. אמרו על הדור שלהם שהם ילדי היי טק מקולקלים, שאין להם תקווה, ופתאום הם התעוררו והרימו את הראש ורוצים לשנות את המצב, ואנחנו, פלשתינאים וישראלים, צריכים ללמוד מהם".

העמדה שלך מאוד חריגה באזור שלנו. בדרך כלל ההרג מביא לשנאה משני הצדדים ועוד הרג ועוד שנאה

"אני לא חריג בכלל. להיפר מהשנאה זה משהו שכל אחד יכול. כרופא אני יודע שבזמן כעס או כאב, אדרנלין מפרש בכמות מוגברת והדם שצריך היה ללכת למוח, הולך לשרירים ולבטן ואז אנחנו משתמשים בכוח פיזי במקום לחשוב. אם נבין את זה, ונחליט לא לאטום את העיניים והאוזניים אלא לתת למוח שלנו לעבוד, נפסיק לגרום את הנזקים הנוראיים האלה לעצמנו".

הספר מתאר ילדות לא פשוטה במחנה פליטים, והווה עוד פחות פשוט אחרי אובדן כל כך גדל – ובכל זאת, אין בו מרירות

"אני נלחם במרירות הזאת כל הזמן. אני רואה את הבנות שלי מול העיניים. בשבילי הן חיות אתי, אני מדבר איתן, הן מבקשות ממני לשמור על הנשמה הקדושה והאצילה שלהן על ידי כך שתמיד אשתמש רק במילים טובות ובמעשים טובות כדי לשנות את המציאות. אני נשבעתי להן ולאלוהים שאני לא אשתוק אלא אקדיש את חיי כדי לשנות את המצב באזור. הן אולי בעולם אחר היום, אבל הילדים האחרים שלי פה – וגם להם אני חייב להראות שהנשמות של האחיות שלהם שינו משהו בעולם הזה. במקום לשכוח או לשקוע במרירות, אני מלמד את הילדים האלה לעמוד חזק ולהמשיך קדימה. להגיד למי שניסה להשקיע אותם בשנאה שזה לא יצליח, שהם לא יאבדו את הכיוון בחיים".

בתך שאדה עברה תהליך שיקום לא פשוט

"היא נפצעה קשה מאוד. היא איבדה את הראייה בעין ימין, נכרתו לה שתי אצבעות, וזה מיד אחרי שאיבדה את אימא שלה, שלוש אחיות ובת דודה. אבל היא לא איבדה את האמונה והרצון שלה. היא בת 19 וכשכל זה קרה עמדה לסיים תיכון. במלחמה היא למדה לאור נרות כי לא היה חשמל, אבל היא הייתה נחושה להיות בין עשרת התלמידות המצטיינות בכל פלסטין. כשהחלימה הלכה לבחינות כאילו לא קרה כלום. לא ציפיתי שהיא תצליח ככה, אבל היא עשתה את זה. היא לומדת הנדסת מחשבים. הילדים שלי הוכיחו כולם שהם מסוגלים להזיז הרים."

אתם מתגעגעים לעזה?

"אנחנו חוזרים השנה. שם הבית שלנו, החיים שלנו, והנשמות של הבנות שלי. אנחנו לא יכולים להיפרד מהמקום הזה. בשבילי זה המקום שנותן לי אנרגיה וגורם לי לרצות להגיד גם לאחרים לא להרים ידיים".

אבו-אלעיש הקים לאחרונה קרן לסיוע לילדות במזרח התיכון (www.daughtersforlife.com) ואם יקבל פיצויים (כרגע הנושא בבירור משפטי) הוא מתכוון להפנות לשם את הכספים. הוא מדבר רבות על הקרבה הביוגרפית בין ישראלים לפלסטינים, ועל הצורך להרוס את המחסומים המנטליים בין העמים. האם יש לו שאיפות פוליטיות? "לא", הוא אומר. "אני רופא. אני אמשיך לעבוד בהצלת בני אדם. זה חשוב. אני מרגיש שבתחום שלי אני יכול לשנות דברים לטוב. אנחנו צריכים פה מנהיגות הומניטרית ולא רק פוליטית, אנשים שישחררו את החברה מהפחד, מהסבל, מהמחלות, מהכאב, אנשים שיתנו לשני הצדדים לחשוב שיש עתיד יותר טוב".

*** התפרסם במסף הספרים של לאישה