תהיי יפה ותשטפי (כלים ורצפה)

מתי זה בדיוק קרה, שהפסקנו להתייחס לביטוח הלאומי כאל ביטוח והתחלנו לראות בו עוד סוג של מס, שאין לנו ממש זכות לתבוע בחזרה? איך קרה שגם אחרי שנים של תשלומים קבועים, שנועדו להבטיח את איכות החיים שלנו בימים בהם ההכנסה הקבועה והבטוחה שלנו נפגעת, רובנו עדיין מקשרים את המלה "קצבאות" לסוג של כישלון, צדקה הניתנת על ידי פקידות סעד לדיירי מעברות מוכי גורל בנוסח התמונות שראינו ב"סלאח שבתי"? למה אנחנו מסכימים לתנאי פיצוי (או שיפוי) שנקבעים חד צדדית ושלו היו מוצעים לנו על ידי חברת ביטוח פרטית (ולא על ידי המדינה שתכליתה אמורה להיות לדאוג לשלומנו) לא היינו אפילו שוקלים לרכוש ממנה פוליסה?

 התהיות האלה עולות מחדש בזכות הדיון הציבורי האחרון על תקנות הביטוח הלאומי, שמסתבר כי הן מגדירות אישה שאינה עובדת במשך ארבע שנים כ"עקרת בית". ההתנגדות לתואר הזה אינה סתם עניין של כבוד מקצועי – מתברר שמי שמוגדרת כך זכאית לפחות פיצוי במקרה של פציעה, אובדן כושר עבודה וכדומה. התקנה הזו חלה גם על נשים שעבדו עשרים ושלושים שנה, אבל מסיבות שונות לא חזרו לשוק העבודה במשך ארבע שנים, ולא משנה כמה הן שילמו לביטוח הלאומי כל חייהן. התקנה הזו מוחלת רק על נשים, כמובן, בעוד גבר שאינו עובד במשך תקופה דומה, לא ייקרא "עקר בית" ולא ייחשב זכאי לקצבאות מופחתות. התקנה הזו מזכירה את אותם חוקים נושנים שעיתונאים חטטניים מגלים מדי פעם בארכיוני העיריות: בחדרה אסור לנער שטיחים ומצעים ברחוב, בנתניה צריך לקבל אישור מהעירייה אם רוצים לגדל בבית תנין, בחולון אסור לשטוף כלים או לכבס במזרקות עירוניות, בקריית מוצקין חייבים לעבור טסט כדי לקבל רישיון רכיבה על אופניים. החוקים המצחיקים האלה היו אולי הגיוניים כשהתקבלו, אבל מאז התפוגגו, הפכו בלתי רלוונטיים ולמרות שלא טוטאו מספר החוקים, איש לא טרח לאכוף אותם ולכן איש גם לא התלונן.

 תקנות הביטוח הלאומי הן עניין אחר לגמרי. משום שעל פיהן מחלקת המדינה תמיכה כספית למי שנזקק לה, מקציבה תשלומים לגמלאים למי שנפצעו או איבדו את כושר העבודה וכו' , ומשום שהכספים האלה מקורם במס ייעודי שכולנו הפרשנו לאורך כל חיי העבודה שלנו (וגם כשלא עבדנו או כשטיילנו בהרי האנדים) – מיני קביעות שרירותיות המקפחות את המבוטחים, ובעיקר את המובטחות, מקוממות מאוד.

 הקמפיין החדש (http://akeret.co.il) המתקומם כנגד אחת העוולות שנגרמות לציבור רחב של נשים הוא הזדמנות מצוינת לבחון מחדש חלק מהתקנות של המוסד הזה ולהזכיר לשר הרווחה, משה כחלון, שמדובר בחברת ביטוח, שמן הראוי שתפעל על פי קריטריונים שהמפקח על הביטוח היה שמח לאשר גם לחברות מסחריות. למרות שבלקסיקון הפמיניסטי האנגלי הנודע "כמו דג בלי אופניים" מובאות אינספור ציטטות של משוררים, סופרים, פוליטיקאים וגם של נשות חברה מהמאה התשע עשרה, לפיהן נשים מטבען שמחות במיוחד בעבודות הבית, וכשהן עוסקות בהן הן מרגישות קלילות ולבן רחב –החלוקה הזו של ציבור הבלתי מועסקים לגברים "מחפשי עבודה" ולנשים "עקרות בית" היא כל כך ארכאית, שכל ניסיון להסביר עד כמה היא שגויה מעורר פיהוק. אני מקווה שכחלון ייעתר לשינוי שתובע הקמפיין החדש מתוך הבנה שלא רק את הטייקונים הכלכליים יש לאלף ולכפוף לפעילות שתבטיח את טובת הציבור אלא גם את הענק הגמלוני, הנוטה להיות בלתי רגיש ורומסני– הלא הוא אוצר המדינה.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • שולמית אפפל  On אוגוסט 17, 2011 at 12:49 pm

    מותק תהי יפה ותסחטי

  • אחת העם  On אוגוסט 17, 2011 at 10:01 pm

    אכן, ביטוח לאומי זה מס.

  • galithatan  On אוגוסט 19, 2011 at 5:47 pm

    חוצפה!!!
    אבל סליחה, למה הנשים נזכרו רק עכשיו? אחרי למעלה מ-60 שנות מדינה?
    :S

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: