בראשית היתה השירה, אח"כ באה המחאה

 

הרבה לפני שהוקם אוהל ראשון בשדרות רוטשילד, צירוף המלים "מחאה חברתית" שנדמה היה שאופסן בנפטלין לפני דורות, חזר והופיע במקומות מפתיעים מאוד: בשיריהן של משוררות, שכתבו פתאום בגלוי על מצוקה כלכלית, על הקושי לגדל ילדים כאימהות יחידניות, על השריטות והסימנים הכחולים שהניסיון לשרוד בארץ הזאת הותיר בהן, על השוליים שאליהן נדחקים מי שהיום, אחרי הפגנות של מאות אלפים אנחנו יודעים לכנות בשם "מעמד הביניים". ואולי מפתיע עוד יותר: השירים האלה זכו לתהודה רבה.

סיגל בן יאיר היא אחת הצעירות והבולטות בין המשוררות הללו. ספר הביכורים שלה "לא מעודן" ראה אור (בהוצאת הליקון) השנה וזיכה אותה בפרס "טבע" לשירה (המוענק למשורר בראשית דרכו). היא גדלה בגבעת נשר וגרה בחיפה, בת 41, גרושה ואם לשתי בנות (הגר בת 15, חמוטל בת 13), למדה אומנות ועובדת לפרנסתה כגרפיקאית וכמזכירה.

בשירה "התראה אחרונה חמורה" היא כותבת על ניתוק החשמל לדירה שלה ועל הפקיד שלמרות התחנונים לא מאפשר לה לשלם בתשלומים כי "אם אין ברשותך כרטיס אשראי אתה חשוב כמת". ב"בחנות הספרים" היא כותבת על עשירי הכרמל המגהצים כרטיס ויזה זהוב בחריץ, בעוד לה אין 69 שקל לרכישת כתב העת שבו התפרסמו שיריה, וב"עין ערך חֲדוֹרית" היא מתארת את עצמה כבעל חיים ממחלקת הפרוקים, הניזון אחת לחודש אך יכול להתקיים חודשים ואף שנים ללא מזונות, מין שניצוד על ידי טורפים ובדרך כלל חי בבדידות. ב"מזכירה" היא קוראת לעצמה "מזכירה דו שולחנית, א-רגלית" וכותבת: "אני אישה שולחן, יש לי אגן מוברג וממנו מועברות פקודות כיפוף, הקלד, הדפס… בחשיכה אני מצמיחה את רגלי מחדש, פרס לעובד המצטיין…" וב"אמי ואני נוברות" היא מתארת חיפוש מציאות "בפח אשפת מבצעי חמישה פריטים בתשע תשעים ותשע" ואומרת על אמה ש"על גבה המתכופף נחרצים שני פסי הצנע".

השירים של בן יאיר חשופים מאוד ושורטים, אבל אין בהם מסכנות. יש בהם התקוממות כנגד סדר חברתי המוביל אישה מתגרשת לעוני, ומכניס לחייה של מי שגדלה בבית נורמטיבי מושגים כמו חובות, צווי מעצר, ניתוקים, עיקולים וכונס נכסים. "מאז שהתגרשתי לפני שמונה שנים", היא אומרת, "אני מוצאת את עצמי בהרבה מצבים של המתנה לגזר דין, האם יסכימו לחלק לי את התשלומים, האם הצ'ק יחזור, האם אקבל מזונות החודש, וזה תמיד קורה מול אטימות מוחלטת של פקידים ברשויות כמו העירייה או ביטוח לאומי או חברת החשמל, שחונקים אותך בשפה משפטית רשמית. חוסר האונים מוביל אותי לכתיבת שיר, זו פעולה של הצתה עצמית, ממש כמו של המפגין שהצית את עצמו בייאוש בטוניס".

בן יאיר היא בת להורים ששניהם היו מורים בבית הספר "הריאלי". המשפחה הגיעה מרומניה ומהונגריה, דור שני לשואה, והבית היה תרבותי ומוזיקלי, כהגדרתה. אמא שלה הייתה סגנית המנהלת של חטיבת היסוד, סבתה לימדה פסנתר ואביה היה מורה לכלי נשיפה, אלקטרוניקה ומחשבים. אבא שלה היה קורא לה מאנציקלופדיות לפני השינה. הכסות התרבותית הזו, היא אומרת, לא ייצרה לה שכבת הגנה נגד הקשיים הכלכליים, ולא נגד העובדה שמנגנונים בירוקרטיים אינם רואים בני אדם אלא מספרים סידוריים, ואנשים, ובעיקר נשים שאין להן כסף ובן זוג, הופכות לחסרות מעמד, שקופות.

הופתעת לגלות שהחוויות האישיות שלך והקושי היומיומי שלך נוגע לכל כך הרבה אנשים אחרים?

"לא ממש. כשאת יושבת בתור לפקידה בביטוח הלאומי את פוגשת אנשים אחרים באותו מצב, אב ל – 11 ילדים שגם הוא מתחנן שיתנו לו לשלם את החוב בתשלומים, וגרושות ששוב לא קיבלו מזונות ואין להן ממה לקנות אוכל ואת מבינה שאת לא היחידה שלמרות שיש לה השכלה והיא עובדת, לא מצליחה לסגור את החודש. השירים שלי נכתבו ממצבים אישיים מאוד, אבל הם גם סוג של דו"ח על מצב חברתי שאני לא היחידה שמתמודדת אתו".

האם שירה כזאת מצליחה להשפיע מעבר להתפעמות הקוראים המתבטאת ברכישת ספרים או תגובות בבלוגים? שולמית אפפל, ששיריה המדויקים והחריפים זיכו אותה בפרס ראש הממשלה כבר לפני למעלה מעשרים שנה ואחרי חמישה ספרים היא מפרסמת בלוג שירה פעיל ופורה במיוחד (http://shulamitapfel.wordpress.com) אומרת שכן. אחרי שנים שבהם הייתה משוכנעת ששירה משפיעה רק על אנשים צעירים, הופתעה לגלות שבמופע שלקחה בו חלק לאחרונה וקראה משיריה אנשים צבאו על הדלתות, ולשלוש ההופעות לא נותרו כרטיסים. אפפל, בת 63, אם לשניים וסבתא לשניים, עבדה שנים ארוכות במשרד השיכון. היא מכירה מקרוב את אותו עולם של אוטובוס-משרד-אוטובוס-הביתה שהרבה ממץ מושקע בו בהישרדות. כותרת הבלוג שלה היא "פחות מאמת אין טעם לכתוב", והיא כותבת על "הזרות היא הבית האמיתי" ועל מציאות החיים של בת לפליטים שגדלה בבית צנוע ומגיל צעיר עבדה לפרנסתה; על הזוגות המסתתרים בתוך חייהם הבורגניים על מנת לא להתבונן במראה ("הבורגנות לא מצילה זאבים מעצמם"); על אלימות נגד נשים ("ליד השולחן, מול העיניים של מי שלא תזוז ממקומה ולא תוציא הגה מפיה כשהוא ירים את היד וידפוק לה אגרוף בראש") , על הבדידות במשפחה שהתפרקה ("וכשהתעוררתי  לבד לבכיים של שני ילדים באמצע הלילה,  בחורף, יותר מפעם בלילה  יותר מחורף אחד,  כמה כבר הייתי רחוקה מסילביה פלאת' כשרציתי למות") ועל מה שאנחנו אוהבים לכנות "המצב": "חמש שנים מאז ועוד חמש דקות עד בכלל. המתים באדמה. גלעד בבור. עמיר פרץ רוצה מועד ב'. אולמרט בחזקת נאשם בבית משפט. קצב מקפל גופיות ותחתונים בדרך לכלא . חלוץ עושה אמבטיות שמש. איפה הוא בכלל? איפה אנחנו בכלל…"

אפפל משוכנעת ששירה שנכתבת מתוך הכרח, יש לה השפעה גם אם היא פוליטית, כמו שיריו של אלתרמן בטור השביעי או שירי הזיכרון של ביאליק לטבח בקישינייב. "אני במבוכה כשאני שומעת מדינאים שאני יודעת שהם לא קוראים שירה מקפידים להכניס שורות שיר לנאום שלהם, לצד השורות הלכאורה קדושות מהתנ"ך", היא אומרת.

את עצמך לא מנסה למסור מסר בשירים שאת כותבת?

"לעולם לא. הכתיבה היא מעבר למחשבה. אני כותבת מתוך המצב הקיומי שלי, על מקומות שאותם אני יודעת על בשרי, בצלילות של מים. אני מסכלת לתוכי פנימה, וכותבת מכתב לעולם שאין לי את כתובתו. לא מפתיע אותי לגלות אחר כך שהשירים שלי נוגעים באנשים אחרים".

מסתבר שהם לא רק נוגעים. פתאום מאות אלפי אנשים יוצאים לרחובות וצועקים את מה שאת כותבת כבר שנים…

"אני חושבת שדפני ליף היא משוררת. היא לא כתבה שורה אחת, אבל אני שומעת אותה, ויש לה חזון, זה סוג של שירה. כל זב חוטם יכול היום לפתוח עמוד בפייסבוק ובכל זאת תראי מה היא עשתה ותראי מה קורה בעקבות מעשיה. אני רואה את זה וחושבת לעצמי שברור שהיא, כמו משוררת, שמעה קולות של מלאכים".

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • שרון רז  On ספטמבר 24, 2011 at 11:47 am

    תודה על הפוסט הזה. את סיגל בן יאיר אני לא מכיר. עדיין לא מכיר. סיקרנת לגבי שירתה. את בלוג השירה החכם והמרגש של שלומית אפפל מכיר גם מכיר וממליץ לכל מי שלא מכיר להיכנס אליו בהקדם. מחווה יפה שלך והולמת. פוסט מצויין. שנה טובה לך ולשתי הכותבות המוכשרות הללו.

  • אסתי סגל  On ספטמבר 24, 2011 at 12:32 pm

    נכון לגמרי.
    וגם, כדאי לזכור שיחד עם האוהל השני והשלישי במאהלים הגיעה לשם השירה.

    סיגל בן יאיר היא קול צלול וחזק מאין כמוהו. לא לחינם כבר השירים הראשונים שלה יצרו תהודה מרשימה מאוד. כדאי להזכיר את ההגדרה שלה למצבה הקיומי – חד הורית או במילותיה "חדורית":

    "הַחֲדוֹרִית הִיא גַּם חַיַּת מַעְבָּדָה מֶמְשַׁלְתִּית פּוֹפּוּלָרִית בְּיוֹתֵר. בְּשָׁנָה אַחַת נֶעֱרָכִים נִסּוּיִים בִּכְעֶשְׂרִים אֶלֶף פְּרִיטִים בְּתַעֲשִׂיַּת הַבָּשָׂר וּבְמוּצְרֵי הַבִּטּוּחַ הַלְּאֻמִּי הַשּׁוֹנִים. הַחֲדוֹרִית חַיָּה בְּדֶרֶךְ כְּלָל בִּבְדִידוּת, לְמַעֵט אִינְטֶרַקְצְיָה אַקְרָאִית עִם בְּנֵי מִינָהּ."

    (ואם יורשה לי, כתבתי עליה ועל ספרה "לא מעודן", מייד כשיצא וכאמור עשה גלים: http://2nd-ops.com/esty/?p=70448 )

    ושולמית אפפל… שולמית אפפל… אנחנו מעריצים כבר שנים את הכתיבה המדוייקת שלה.

    ובהקשר הזה, מאוד חסרה לי ברשימה שלך יודית שחר.

    שבת גשומה ונהדרת.

  • דני ססלר * Danny Sessler  On ספטמבר 24, 2011 at 1:40 pm

    בראשית היתה האהבה.
    אח"כ האהבה לבשה צורה של פחד ושל שירה
    אח"כ האהבה התחפשה לדיכוי ובסופו של דבר האהבה לבשה צורה של שנאה
    והרג ורצח ואונס
    לפעמים קשה מאד לראות את האהבה

  • אילנה  On ספטמבר 24, 2011 at 5:55 pm

    שולמית אפפל היא משוררת שהוכיחה את עצמה. לצערי נדמה לי שסיגל בן יאיר היא לא יותר מגימיק. צריך לקרוא שירים לה לפני ואחרי העורך, כדי להבין כמה היא חלשה.

  • shaultweig  On ספטמבר 24, 2011 at 9:12 pm

    הדרת זקנים ברכה סרי

    http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%91%D7%A8%D7%9B%D7%94_%D7%A1%D7%A8%D7%99

  • benziv  On ספטמבר 27, 2011 at 5:05 pm

    אני מכירה את סיגל בן יאיר, אישית (למדנו בחוג לספרות). שמעתי דברים שכתבה – אז, וקראתי כמה משיריה.
    אם יש משהו שאני לא סובלת, בהתייחסות לכל אדם, ובמיוחד אליה, היא הדיבור עליה כעל גימיק.
    אכזרי. גם לביקורת יש גבולות. לדעתי.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: