לזה התכוון המשורר. ואולי לא

 

לא מעט משוררים נדרשו לשאלה איך לקרוא שירה, ויותר מזה – איך להבין למה התכוון המשורר. בילי קולינס, שהוכתר לא אחת כמשורר הפופולארי ביותר בארה"ב, אפילו תיאר באחד משיריו כיצד הוא מנסה לעודד את תלמידיו לגשש בידיהם אחר המתג שידליק את האור בשיר שבו הם קוראים, ואילו הם מעדיפים לכבול את השיר לכיסא, ולחבוט בו עד שיוציאו ממנו הודאה. קוראיו של פיטר דיוויס פטורים מכל זה. דיוויס עוסק במה שמכונה ארס-פואטיקה. השירה שהוא כותב עוסקת בעיקר במלאכות הכתיבה והקריאה ופונות בדיבור ישיר אל קהל היעד שלהן. כותרות השירים שלו כוללות למשל את "שיר שמתייחס לכוונות שלי בשיר הזה ולמידת הצלחתי, לדעתי", "שיר שמתייחס לטבעו האנוכי של תהליך היצירה", "שיר שמתייחס לזמן הטוב ביותר לכתיבה" וגם "שיר שמתייחס לכך שאני ממשיך להתחנן להכרה". השיר שכותרתו "שיר שמתייחס לאנשים עם ציפיות מסוימות לגבי שירה, שאינן מוגשמות בשיר הזה" כולל רק מילה אחת, ברורה מאוד: "תשתנו".

ספרו של דיוויס "שירה! שירה! שירה!" (ידיעות ספרים, תרגום: עודד כרמלי) אינו ספר שירה רגיל. למעשה, מדובר בסוג של חשבון נפש של משורר, התוהה על מניעי הכתיבה שלו, יחסו של קהל הקוראים, צורת התקשורת המשונה הזו הקרויה שירה, השפעתה על העולם, ציפיותיהם של אנשים כשהם קוראים שיר והסיבות בגללן יצירות ספרותיות זוכות להערכה או לזלזול. דיוויס כותב לכולם. יש לו שירים שמופנים לפסיכופטים, לקשישים, לכוכבי בוורלי הילס 90210, לדיקטטורים, לשוחרי תיאוריות קונספירציה, לכלכלנים, לאנאלפביתים וגם לאנשים שאוהבים הבי-מטאל ולא מבינים שום דבר בשירה. במבט ראשון כל זה עשוי להיראות כמו משחק מתחכם, אלא שדיוויס מצחיק וגם מעורר מחשבה. הוא מוותר מראש על עמדת נביא היגון והייסורים – עמדתם הכמעט אוטומטית של משוררים רבים כל כך – אבל משמר את קולו של העומד מן הצד וזועק את מה שלא כולם מעוניינים לשמוע.

לא מפתיע על כן שדיוויס הפך במהירות למשורר פולחן עכשווי. הוא בן 38, נשוי ואב לשניים ומלמד ספרות בקולג' באינדיאנה, שם הוא מתגורר. הוא מודה שיש בו רעב לתשומת לב, והוא מבלה את רוב זמנו בחיפוש אחר התחושה שיש מי שמבין אותו. זאת הסיבה בגללה הוא כותב שירים גם למי שאינם יודעים לקרוא ולילדים בני חמש, בתקווה שמישהו יקריא להם את שיריו. הוא כל כך כמהה לקשר עם קוראיו, עד שבין שיריו הוא גם מפרסם את כתובת המייל שלו וגם מבטיח לענות לכל הפונים. הוא מנהל מספר בלוגים, ולמרות שעמוד הביוגרפיה הרשמית שלו בבלוג כולל בעיקר איורים ואת הטקסט התמציתי הבא: "נולד, היו לו אחים ואחיות והורים טובים, גלש על סקיטבורד, ניגן גיטרה, התחיל לכתוב, איכשהו גמר קולג', ניגן עוד, כתב עוד, התחתן עם אישה מתוקה וילד ילדים מתוקים, סיים תעודת הוראה ועכשיו מלמד", הוא חושף בו לא מעט צילומים מחייו, ציורים פרי מכחולו ומוזיקה שהוא כותב ומבצע.

מצד אחד אתה השירים שלך הם דו שיח מתמשך עם הקוראים, ומצד שני נורא קשה למצוא פרטים אישיים שלך באינטרנט…

"מעניין, לי יש תחושה שיש המון מידע עלי ברשת. זה תלוי כמה התאמצת לחטט. אני לא ממש אוהב לדבר על עצמי, אבל לא אכפת לי לדבר על היצירה שלי. אני מוכן למסור לך עוד פרטים: גדלתי באינדיאנה, הייתי תלמיד איום. אהבתי ספורט, אבל הגוף שלי לא עמד בזה, וכשהגעתי לתיכון הבנתי שעדיף להשתעשע בצורה נייחת. התחלתי לכתוב שירים ופזמונים, והודות לעידודו של אחד המרצים שלי בקולג', המשכתי. אני מקדיש את עיקר זמני להורות, וזה משהו שאני מאוד אוהב. הבן שלי בן 8 והבת שלי בת 4. ילדים זה עניין מאוד לא נוח, הם מפריעים לך לעשות כמעט כל דבר שאתה רוצה לעשות, אבל – וזה משהו שהבנתי בבת אחת – שלהיות מופרע על ידי משהו כל כך יפה ומלא כל טוב כמו הילדים, זה עניין ראוי ביותר".

הכתיבה שלך על כתיבה קצת מפוגגת את המסתורין הזה של שירה כעניין מכובד נורא. נדמה שכל אחד יכול לכתוב שירים. לא ננזפת ע"י אגודת המשוררים הרציניים?

"אני כותב מין אנטי שירים. אני אוהב לסתור את התחושות המובנות מאליהן, ואני חושב שכל אחד יכול לעשות את זה. זה מזכיר לי אנשים שרואים ציור מופשט ואומרים 'כזה גם אני יכול לצייר', וזה כמובן נכון. אף אחד לא מונע מהם לעשות את זה. אני לא בטוח שכולם אוהבים את מה שאני יוצר, אבל אני לא מנסה לומר להם שזה משהו שרק אני יכול לעשות. אני מנסה אבל לא מצליח לנתץ את המסתורין שבשירה, כי תקשורת בין בני אדם היא תמיד משהו מסתורי ביותר. מצד שני, אני גם משתדל לא לטעון למכובדות לא ראויה – ועל זה אני בטח אקבל נזיפה מאגודת המשוררים המכובדים. יש שם אנשים נחמדים שיודעים הרבה על מיתולוגיה יוונית ועל מקורותיהן של מילים, ולחלקם יש אפילו ספרים על כוכבים ועל שמות של חיות. זה תמיד מרשים אותי כשאני מגיע לשם לחידוש החברות באגודה ותשלום חשבונות".

תוך כדי קריאה בשיריך, עולה החשש שמא יש פה איזה משחק או להפך, סוג של התנשאות…

"אני לא לועג לקוראי שירה. לפעמים אני לועג לעצמי, לאובססיות הטיפשיות שלי ולמעורבות שלי בעסקי השירה. ברור שיש מי שיקראו בשירים שלי דברים שלא התכוונתי שיהיו בהם וזה סדר גמור, זה חלק מההנאה כשקוראים ספרים".

אתה מקבל הרבה תגובות מקוראיך?

"אני לא בטוח מה זה הרבה, אבל כשאני קורא את השירים שלי בפני אנשים הם קודם כל צוחקים ונדמה לי שזאת הדרך הכי טובה להבין מה אני עושה בשירה. חלק מהצחוקים האלה מתוחים או עצבניים, כאילו שהם לא בטוחים לגמרי איך להגיב. אני משער שחלק מהאנשים לא בטוחים שאלה באמת שירים. בהשקה של הספר בישראל קראתי שירים לקהל הישראלי דרך "סקייפ" – כשתרגמתי חלק מהתגובות באמצעות התרגומון של גוגל, הבנתי שהיו גם מי שקבעו בביטחון שאני בכלל לא כותב שירה. אני מקנא באנשים כאלה על הביטחון העצמי שלהם". בהרבה מהשירים שלי אני תובע תשומת לב, כי כמו כל אמן אני משוכנע שאני יוצר משהו בעל משמעות. כאמן אני לא נאור מאחרים, אני כמהה לאהבה ואני מוכן לחשוף את הפגיעות הזאת שלי".

הספר הקודם שלך עוסק בשפם של היטלר. מה כל כך עניין אותך בו?

"הוא נראה נורא מטופש והוא תקוע באמצע פרצופו של הרֶשע. הוא מייצג בעיני את הדברים שאי אפשר להבין ולא משנה כמה ננסה, כמו חור שחור".

ומה יהיה בספרך הבא?

"יקראו לו "טינה", ורוב השירים בו יוקדשו לטינה, אישה שהיא רעיון, ישות מופשטת, שייתכן שעד שאגמור לכתוב אותה בכלל יקראו לה סטיבן והיא תקדיש את עצמה להמצאות העולם העתיק – אם כי ספק אם זה יקרה".

** הראיון עם פיטר דיוויס התפרסם במוסף הספרים של לאישה.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • שולמית אפפל  On ספטמבר 25, 2011 at 7:40 am

    במה יועיל כותב שירים
    עייף כעץ ומאובק כמותו
    טוב לתליה ולצל
    עד קץ הימים ילבלב מגרונו
    דיבר רב מדי
    *
    לא ככה?

  • avivamishmari  On ספטמבר 25, 2011 at 11:09 pm

    תודה על העידוד לחפש שוב את הספר שלו. עד עתה, מה שדגמתי ממנו ,היה נהדר.
    ולי זה מזכיר את השיר הנוקב והמצוין של ויזלטיר: http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=41853&blogcode=10880563

  • galithatan  On ספטמבר 29, 2011 at 5:32 pm

    תקשיבי, אני לא תופסת מעצמי אבירת שירה או משהו שקרוב לזה – אבל הספר הזה ממש דבילי בעיניי, והיה מיותר להדפיס אותו בעברית. ולקרוא לו "משורר פולחן" זו עבודת אלילים (לא במובן הדתי של המילה).

    סורי על הלוחמנות, אבל זה באמת ספר שהקדשתי לו מזמני, וגיליתי שמדובר בבזבוז זמן מוחלט. הצחוק הוא על הקוראים, לא פחות מאשר על עולם השירה.

    • דפנה לוי  On אוקטובר 3, 2011 at 8:05 am

      חבל שלא נהנית ממנו. בעיני הוא היה משעשע ולעתים קרובות גם חכם

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: