ג'ונתן קו מהגר אל העולם הדיגיטלי

 

לא מפתיע שמקסוול סים התאהב באֶמַה. יש לה קול מלטף, ובכל פעם שהוא מתלבט לאן עליו לפנות, היא מורה לו את הדרך בלי היסוס. "לאישה הזאת", הוא ממלמל לעצמו בסיפוק כשהוא חושב על האישה האחת המלווה אותו במסע הארוך שלו לאורכה של בריטניה, "יש תשובה לכל שאלה". אמה היא הקול הבוקע ממכשיר הניווט הלוויני שלו. במכונית. (והיא אגב, קרויה על שם אמה תמפסון, כמו שמקסוול סים עצמו קרוי על שם ג'ון סים – וכן, קו ממשיך לשמש אנצקלופדיה בזמן אמת של התרבות הפופולארית האנגלית).

מלבד אמה, יש למקסוול סים 74 חברים בפייסבוק, שאת רובם הוא, כמובן, לא מכיר. עבורם הוא כותב שורות סטטוס מצחיקות, אירוניות, מתוחכמות, והוא מעדכן אחת לכמה שעות, כדי להראות לכולם איזה חיים מלאים ודינאמיים הוא מנהל. האמת היא, שהוא כלוא במכונית, בתוך בועה קטנה ובודדה המתנהלת בכבישים, בדרכו למכור מברשות שיניים אורגניות, לן לבדן במוטלים שבצדי הדרך ואוכל לבדו במסעדות מזון מהיר בתחנות דלק. והוא יודע, כמובן, להשתמש בטכנולוגיה, זו שעל פי ג'ונתן קו, מחבר "הפרטיות האיומה של מקסוול סים" (כתר, מטר, מאנגלית: ברוריה בן ברוך) משתכללת כל העת ומבטיחה שנוכל לנהל את כל קשרינו האנושיים לא ממגע חם, ללא שיחה פנים אל פנים, בניכור הולך וגובר.

לג'ונתן קו, אחד הסופרים הפופולאריים בבריטניה, יש נטייה להשתמש בדרמות הקטנות והלכאורה אישות שהוא מייצר ברומנים שלו כדי לנסות למצות מתוך אירועים ומצבים את רוח התקופה. אחת ההצלחות המפוארות שלו הייתה ב"מועדון האידיוטים" המתאר חבורה של צעירים על רקע ההתרחשויות האלימות הנובעות מהסכסוך בצפון אירלנד, ספר שעובד לטלוויזיה על ידי הבי בי סי, תורגם לעברית וגם שבר שיא חשוב במיוחד: המשפט הארוך ביותר שנכתב ברומן באנגלית, משפט בן 13,995 מילים. ב"בית השינה" הנהדר שלו הוא כותב על סטודנטים בשנת השמונים, ואנגליה הרעועה של הת'אצ'ריזם היא התפאורה.

קו הוא גם מוזיקאי וגם אתאיסט, וניתן למצוא עקבות ברורים של זה וגם זה בכתיבתו. ב"פרטיות האיומה של מקסוול סים" הוא מציע מבט-על על מאפייני העולם המוטרף טכנולוגית שבו אנחנו חיים, ואם להאמין לו, המאפיין הבולט ביותר של חיינו כיום הוא הבדידות. הבדידות הזו צובעת את חייו של הגיבור שלו, מקסוול סים ושל הדמויות האחרות שקולן נשמע לסירוגין בספר. סים, המתקרב לגיל 50, נעזב על ידו אשתו קרולין ולוסי, בתו, מתקשה כל כך לקרוא מחוות אנושיות שכל שיחה פשוטה, שלא לדבר על ארוחת ערב עם אנשים אחרים, מצריכה ממנו מאמץ אדיר. הוא כמהה למערכת יחסים ובו זמנית בורח ממנה, הוא משעמם עד מוות אבל גם מעורר אמפטיה כי הוא דומה לכולנו, וכי מצבו העגום הוא ביטוי לסימפטום חברתי נפוץ. הוא לובש את הג'ינס הנכון ואת החולצות הנכונות, אבל הוא מנהל את רוב התקשורת שלו בתיווכן של מכונות ומשום שהוא מדווח בשידור חי להמון אנשים, הוא משוכנע שכל מה שהוא עושה נורא חשוב. הטכנולוגיה, שסים משוכנע שתקל על בדידותו, למעשה מעצימה אותה עד למקום שבו הוא מתחיל לדמיין את עצמו כגלגול מחודש של דונלנד קרוהרסט, שייט שבשנות השישים ניסה להקיף את העולם לבדו בסירה ועקבותיו נעלמו. קרוהרסט, שיצא לדרך בתקופה שבה הניווט בים נעשה בסיוע כוכבים ואיש לא ידע בדיוק איפה הוא נמצא, ניסה לזייף את המסע שלו, וכנראה קפץ מהסירה כשהבין שתרמיתו נחשפה. סים, לעומתו, חי בתקופה שבה לוויינים מתעדת כל תזוזה שלך, ושוקל לקפוץ בעצמו דווקא בגלל שברגעים שבהם כל כך הרבה אנשים מתצפתים עליו הוא חש את הבור הפעור שלתוכו הוא נופל לבדו. למרות הנימה הטראגית, "הפרטיות האיומה של מקסוול סים" הוא ספר מצחיק, שיש בו גם דרמה משפחתית מעניינת וסוף מפתיע (ומה לעשות, מלאכותי להחריד), ומאחר שקו מרשה לעצמו פירואטים פוסט מודרניסטיים, הוא עצמו עורך בספר הופעת אורח קצרה ומשוחח עם קוראיו.

 קו הוא כותב שנון, ומאחר שהוא בסך הכול בן 50, הוא לא באמת רואה בעולם הווירטואלי ובחיים הדיגיטליים אסון נורא. הוא בסך הכול מנסה לתאר את אורח החיים החדש שלנו, שלתוכו גלשנו כמעט מבלי לשים לב בזמן שהיינו עסוקים במהפכות שחשבנו, בטעות, שהן גדולות יותר, כמו המהפכה הפמיניסטית או השחרור המיני.

 אני מסכימה עם הקביעה שלך שהטכנולוגיה נותנת לנו כלים שמאפשרים לנו לא לדבר אחד עם השני, אבל מה עם סקס? אומרים שהרשת נולדה בשביל פורנו, שהמון אנשים משתמשים בה כדי למצוא סקס…

 "ברור שאנשים משתמשים ברשת בשביל סקס, אבל בעיני זה אחד הדברים הכי פחות מרנינים שאפשר לעשות שם. אם נתחיל לחשוב על הדרכים שבהן הפורנוגרפיה ברשת משפיעה (ומרעילה) את המודעות המינית של דור שלם, נוכל לכתוב רומן שלם וחשוב אחר".

יכול להיות שאנשים כמו מקסוול מתקשים להסתגל לעולם הממוחשב החדש בגלל שהוא (ואנחנו?) היגרנו לתוכו ולא נולדנו בו?

"נכון. הדור של הבת שלי משתמש באינטרנט באותה טבעיות שבה הוא נושם, בעוד שאנשים כמו מקסוול (ואני, כי אל תשכחי שאני בדיוק בן גילו), לא משנה כמה אנחנו משתמשים ברשת, עדיין יש לנו הרגשה שמדובר במשהו שהגיע מספר מדע בדיוני. אבל הטכנולוגיה היא לא באמת הבעיה המרכזית כאן. אנשים כמו מקסוול נעדרים מודעות עצמית, ולכן הם לא מצליחים לנהל מערכות יחסים לאורך זמן. הטכנולוגיות החדשות רק מעצימות את תחושת הבדידות במקרים כאלה, הן לא יוצרות אותה".

אנחנו נמצאים היום בקשר קבוע עם הרבה יותר אנשים מכפי שהיינו בעידן שלפני פייסבוק. אייך זה שאנחנו בכל זאת מרגישים כל כך לבד?

"בדידות ודיכאון הם חלקים קבועים מהמצב האנושי. הטכנולוגיה לא מסוגלת לרפא אותם. היא אולי מציעה לנו דרכים חדשות לטיפול בתסמינים, אבל היא לא יכולה לעזור לנו בכל מה שקשור לסיבות העמוקות שבגללן אנחנו מרגישים כך. זה משהו מהותי מאוד בטבע האנושי".

אתה עצמך משתמש לעתים קרובות בכל האפשרויות הטכנולוגיות האלה?  באיזה תדירות אתה בודק האם מישהו השאיר לך הודעה בטלפון הנייד – הפייסבוק – במייל?

"אני בודק את המייל שלי לעתים קרובות מדי. הטכנולוגיות האלה ממכרות. אנחנו חייבים ללמוד מחדש ליהנות מהשקט והבידוד, אנחנו צריכים ללמוד איך להתרחק ממגע אנושי רציף. זה חשוב מאוד להיות לפעמים גם בודדים וגם משועממים. נדמה לנו שמצאנו תרופת פלא, שמאפשרת לנו לעולם לא לחוות את התחושות האלה, שמהן אנחנו מנסים לברוח. אנחנו שוכחים שלפעמים אין תחושה בודדה יותר מלגלוש ברשת, כשבמקום זה יכולת לבלות עם החברים שלך או עם בני משפחה בעולם האמתי…

" כשאנשים מתלוננים שמיילים וסמסים וצ'טים הם סוג של תקשורת מנוכרת, שלא מאפשרת לנו ליצור מגע אנושי אמתי – זה נשמע בדיוק כמו התלונות שבטח נשמעו לפני מאתיים שנה, כשהתקינו לראשונה ברזי מים בבתים, ואנשים קיטרו על זה שעכשיו, כשהם כבר לא יצטרכו ללכת לבאר להביא משם מים, הם יפסידו את המגע האנושי האמתי והחשוב כל כך… מה דעתך?

"אני מסכים אתך. היחס לטכנולוגיות החדשות שלנו מלווה גם בסוג של דעות קדומות חשדניות מאוד. יש הרבה דברים שאני אוהב בעידן המחשב – בעיקר את כמויות המידע העצומות שעומדות לרשותי בכל שנייה, את היכולת לשלוח תמונות וקטעי מוזיקה בתוך שניות לקצה השני של העולם. אבל כמו כל סוג אחר של טכנולוגיה, גם באלה אנחנו יכולים להשתמש כדי להעשיר את חיינו או כדי לפגום בהם. הרומן הוא לא בעד ולא נגד השימוש בטכנולוגיה כדי לתקשר. ניסיתי בעיקר להעלות שאלות משעשעות ומעניינות על הדרכים שבהם אנחנו משתמשים בהן, ועל האופנים שבהם ננהל את מערכות היחסים הקרובות וחשובות ביותר שלנו בעתיד".

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • riky cohen  On אוקטובר 2, 2011 at 9:46 pm

    ראיון מצויין, מאוד נהניתי, תודה

  • Dorit Nahmias  On אוקטובר 2, 2011 at 9:54 pm

    רק דבר אחד – כנראה – עוד לא הומצא:
    undo

    תודה על ההפניה לספר. מסקרן

  • itamarzo71  On אוקטובר 3, 2011 at 4:44 pm

    אוהב מאוד את הספר. איך עוד לא קראתי את החדש?

    • דפנה לוי  On אוקטובר 10, 2011 at 10:53 am

      הוא קצת נמרח, כאילו קו באמת מבוהל מהעולם הטכנולוגי החדש וקצת מדקלם דברים שלא היית מצפה לשמוע מאדם חד אבחנה כמוהו

  • galithatan  On אוקטובר 3, 2011 at 9:28 pm

    אני כל כך אוהבת את הספרים של ג'ונתן קו, ולכן שמחתי מאוד-מאוד כשיצא השלישי בעברית.
    אז תודה על הראיון הקצר והנחמד 🙂

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: