לשחות עד שיצא עשן

 

התענוג העמוק של השחייה לא מגיע ממגע המים בעור.

משהו בשקיעה של הגוף במים משאיר את המציאות בחוץ חצויה לשניים, מוטה הצדה, פרועת כללים, כמו אשליה אופטית של כפית שבורה.

חריקות של סירות נפוחות ומזדקנות במעגן שמעבר לקיר של בריכת גורדון, הפרעות קצב של אוטובוסים שלבם מתפקע, מלתעות של שמים ומים שנסגרות לתרמיל אפונה מכוכב אחר.

באחד מסדקי המציאות הזו בנו הגרמנים את הבריכה של מלון ריץ-קרלטון בולפסבורג. מלבן של מים בהירים באמצע נהר אפרפר, שמוקף בהיכלות תעשייה ענקיים וארובות ענק. וולפסבורג היא עיר של תעשייה כבדה. פולקסוואגן מייצרת פה מכוניות ומגמרת כאלה שיוצרו במקומות אחרים באירופה, ומשגרת אותן לפה ולשם ברכבות שנוסעות כל הלילה. האסוציאציות ברורות. עיר המכוניות ובתי החרושת שלה הוקמו ב – 1938, בחסות חזון המכונית לכל פועל.  בחוץ קור אימים, מי הנהר כמעט קפואים, מי הבריכה מחוממים לשלושים מעולות ומאחר שהיא לא מקורה, הם מעלים אדים. חמישים מטר של אדים רכים, שמבעדם הארובות נראות סוריאליסטיות, מהפנטות, והרכבת נשמעת כמו פסקול מדיטטיבי של פיליפ גלאס. בריכה אולימפית, שבזריחה מצאתי בה רק עוד אדם אחד, יפני, ששחה במרץ הלוך וחזור ובעצמו העלה עשן מרוכז ותכליתי. רציתי לגור שם, במים. באתר האינטרנט של המלון מצלמים את הבריכה הזו רק מזוויות שמסתירות את הארובות. תיירים הגיוניים ממני לא אוהבים לנפוש באזורי תעשייה.

 

 

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: