מסתבר שכן באנו לכאן ליהנות

 

המשפט הראשון בספרה של סוניה ליובומירסקי הרגיש כמו סטירת לחי מצלצלת. "כולנו רוצים להיות מאושרים", היא אמרה, ובבת אחת גרמה לי להטיל ספק במסורת נכבדה ומיוסרת שבצילה גדלתי. מסורת של אנה קרנינות המשליכות את עצמן לפני רכבת נוסעת, ואן-גוכים הקוטמים את אוזניהם ורחמנינובים הכותבים את הטובות שביצירותיהם בין אשפוז לאשפוז במוסד. האמנם כולנו רוצים להיות מאושרים? האם האושר הוא לא אותו מצב מטופש שבו חיוכים אוויליים מפריעים לנו לחשוב? האם אפשר ליצור אומנות גדולה בלי ייסורים? ושאלה קטנה עוד יותר – נניח שאנחנו באמת רוצים להיות מאושרים, האם זה אפשרי?

ב"הדרך אל האושר" מציעה סוניה ליובומירסקי, פרופסור לפסיכולוגיה מאוניברסיטת קליפורניה וחוקרת בתחום הלהיטי מאוד "פסיכולוגיה חיובית", תוכנית מעשית לחיים שמחים. בעיניה, כולנו – וזה כולל את כל כולנו – רוצים להיות מאושרים, בין אם אנחנו מודעים ומודים בכך ובין אם אנחנו קוראים למטרות שלנו בשמות אחרים, החל בהצלחה מקצועית וכלה באהבה ומין. בניגוד לספרים רבים אחרים שמבטיחים את אותה הבטחה, ליובומירסקי מבססת את האנליזה שלה, וגם את כל הצעדים המעשיים שהיא מציעה לבצע, על מחקרים אמפיריים, ובהתחשב בעובדה שהיא אחת העורכות של כתב העת האמריקאי לפסיכולוגיה חיובית וכרגע עסוקה במחקר ארוך שנים שנושאו שימור האושר לטווח ארוך ואשר ממומן על ידי המוסד הלאומי האמריקאי לבריאות הנפש – כדאי להיזהר ולא לקטלג אותה בהיסח הדעת כעוד מורת דרך רוחנית אופנתית. ה"דרך אל האושר" (מאנגלית: קטיה בנוביץ', הוצאת כנרת) קיבל ביקורות מצוינות בארה"ב, זכה לאפליקציית איי-פון משלו (Live Happy) ואפילו לשיר (שניהם באתר שלה: www.faculty.ucr.edu/~sonja) שנועד לסייע לכם לזמזם את עיקרי השיטה שלה כאילו היו פסוקי תפילה נושנה.

הנחת היסוד של "הדרך אל האושר" היא שחמישים אחוזים מהיכולת שלנו להיות מאושרים נקבעים על ידי גורמים גנטיים (ליובומירסקי מבססת את הטענה הזו בין השאר על מחקרים שנעשו בתאומים). עשרה אחוזים נוספים נקבעים על ידי נסיבות החיים שלנו – המקום שבו נולדנו, המצב הפוליטי, יחסי משפה, עושר, חםצים, תנאי עבודה, אירועים שאינם תלויים בנו ונקלענו אליהם, מחלות ועוד. בארבעים האחוזים הנותרים – היא אומרת – אנחנו יכולים לשלוט. לדבריה, לא כולנו יכולים להפוך פתאום לאנשים עולצים, שמחים בחלקם ורווים נחת, אבל כולנו יכולים להיות מאושרים יותר מכפי שאנחנו, באמצעות שורה של צעדים מעשיים, מכוונים, שניתן לבצע בתשומת לב ובמאמץ מינימאלי. למסע שהיא מציעה ליובומירסקי לא קוראת רדיפה אחר אושר – ביטוי שיש לו מן הסתם קונוטציות שליליות, שטחיות, אגוצנטריות ולעתים גם דורסניות. במקום זה היא מדברת על "הבניית אושר" ועל העובדה שביכולתנו לשנות הרגלים, צורת ראייה של התרחשויות ומצבים ודפוסי מחשבה – כך שבתוך אותה מציאות ממש, נוכל להיות יותר מאושרים.

ולמה זה חשוב? "כי אנשים מאושרים יותר נוטים להיות יותר בריאים", מסבירה ליובומירסקי (וגם זה, כאמור, מגובה במחקרים אמפיריים), "הם עובדים יותר ביעילות, כך שיש לזה גם אספקט חברתי חשוב, יש להם יותר מרץ והם באופן כללי אנשים יותר נינוחים, שמחים,  ומועילים. לאושר יש תגמולים רבים גם מבחינה חברתית וגם בחיים האישיים: המערכת החיסונית שלנו טובה יותר כשאנחנו שמחים, אנחנו מנהלים מערכות יחסים מספקות וארוכות יותר, החיים שלנו זורמים יותר ויש לנו אפילו סיכוי לחיות יותר שנים".

אנחנו חיים בתקופה מאוד מבולבלת – מצד אחד ישנה מגמה אינדיבידואליסטית שמחייבת כל אחד לחפש את האושר האישי שלו, מצד שני, קצת מביך להודות שזה מה שמעניין אותנו. לאושר יש איזה מוניטין של משהו נהנתני, שטחי, לא מוסרי…

"החיפוש אחר האושר באמת נתפש כמשהו מאוד אגואיסטי ולא מתחשב באחרים – זה משהו שאנחנו עושים רק בשביל עצמנו. עם זאת, המחקרים מראים שאנשים שמחים יותר הם גם אנשים נדיבים יותר, פרודוקטיביים והרבה יותר חמים כלפי בני אדם אחרים. הם גם מנהלים מערכות יחסים יותר מספקות – מה שמוכיח שכשאנחנו מאושרים, לא רק אנחנו מרוויחים מזה אלא כל החברים שלנו, בני המשפחה שלנו והקהילה שבה אנחנו חיים".

כל אחד יכול להיות מאושר?

"אני חושבת שכל אחד יכול להיות מאושר יותר מכפי שהוא כרגע. אנשים נולדים עם טווח קבוע ומוגבל לאושר, ולכן אנחנו יכולים להיות מאושרים רק עד קצה הטווח הזה. כדי להגיע לפסגת האושר האישית, צריך להתאמץ – יש מי שזה יבוא לו בקלות יותר ויש מי שיידרש ליותר מחויבות ומאמץ. עם זאת – רק בגלל שכל אחד מאתנו יכול להיות מאושר, זה לא אומר שכל אחד חייב להיות מאושר!!! יש אנשים שלא רוצים, ויש אנשים שדי להם ברמת האושר הנוכחית שלהם".

התפישה הרומנטית רואה באושר את ההפך מיצירתיות אמתית, כאילו אמנים חייבים לסבול

"יש לזה מידה של סימוכין מדעיים אפילו. אמנים שסובלים מדיכאון מגלים יצירתיות גבוהה במיוחד בין התקף דיכאון אחד לשני. כשהם בדיכאון ממש הם לא יכולים לעשות שום דבר. זה לא אומר שאנחנו צריכים לסבול כדי ש – 0.01% מאתנו שהם אמנים מבריקים יוכלו להרוויח מזה. ישנם גם מחקרים שמראים שבמצב רוח שמח אנשים מגלים יצירתיות, לפחות בחלק מהזמן".

זאת עבודה קשה להיות מאושר? התוכנית שלך דורשת הרבה השקעה?

"אם יש לך מזל ונולדת עם היכולת להיות מאושרת מאוד, לא תצטרכי לעבוד קשה בשביל זה. אני מניחה שרוב קוראי אינם כאלה. אני משערת שלפחות בהתחלה, רוב האנשים צריכים להיות מודעים למה שהם עושים ולהשקיע הרבה וגם להתחייב לתוכנית הזו. עם הזמן, המעשים שעליהם אני ממליצה יהפכו להרגלים שלהם, ולכן לא יחייבו מודעות מתמדת ואנשים לא ירגישו שהם מתאמצים".

את מדברת בספר על דת ואמונה. אפשר להיות מאושר גם בלי זה? במילים אחרות:  כאתאיסטית צינית בת 47 – יש לי סיכוי?

"בהחלט. דת ורוחניות הן בעיני רק אסטרטגיה אחת מרבות שאנשים יכולים ליישם כדי להיות יותר שמחים. יש חוקרים שמאמינים שהכוח העיקרי בדת הוא התמיכה החברתית והקהילתית שהיא מספקת, וזה מה שגורם לאנשים דתיים להיות מאושרים יותר. אם את יכולה ליצור מערכות יחסים מספקות ומשמעותיות בלי להיות דתית, יהיו לך כנראה אותם יתרונות. דת יכולה להעניק משמעות ותכלית לחיים, אבל אפשר למצוא כאלה גם בדברים אחרים כמו ילדים, תרומה לחברה, כתיבה, יצרה, סיוע לאחרים וכו'.

את עצמך מאושרת?

"באופן כללי אני אדם די שמח ואני מיישמת את ההמלצות שאני מביאה בספר, כמובן. אלה ההרגלים שלי. יש כמה שיטות שאני מנסה ליישם ביותר כוונה – אני חיה בהווה. זה קשה מאוד כשאת עובדת במשרה מלאה ויש לך ילדים אבל אני מנסה להעריך את הרגע, ליהנות בכל רגע שבו אני נמצאת ולא להתמקד בדבר הבא שאני צריכה לעשות. לאחרונה אני למשל מבלה זמן רב בלהסתכל על התינוק החדש שנולד לי כשהוא מתכרבל והולך לישון ביחד עם האחים הגדולים שלו, ואני לא חושבת על רשימת המטלות שמחכה לי".

 

העצות שלה נשמעות גורואיות, אבל מאחר שנשבעתי להניח את הציניות הצד, כדי שלא תגדל לי פטרוזיליה מהאף (אומרים שזה קורה בסביבה חומצית מאוד), הנה כמה מהן:

ליובומירסקי מציעה לענות על סדרת שאלות שהן מין "מבחן אושר", ואחר כך לבחור באמצעות סט שאלות והכוונות נוסף פעילויות שיתאימו להם אישית. היא קוראת לזה "פעילויות אושר". הנה תקציר של מבחר דוגמאות קלות יחסית ליישום, מתוך שפע ההצעות שלה:

• הכירו תודה – כשאנחנו מכירים תודה, שמחים בחלקנו, סלחניים ואמפטיים אנחנו נוטים פחות לדיכאון. נסו לראות בכל דבר את הפן החיובי, לשמוח ולהתענג לעומק בכל דבר טוב שיש לכם או קורה לכם. אם אתם כותבים נסו לכתוב יומן ולתעד בכל יום שלושה או חמישה דברים שמשמחים אתכם (הבוילר תוקן, הלחמניה הייתה ממש טעימה, הפרחים נפתחו); זהו מחשבות של כפיות טובה שחולפות בראשכם ("אחותי שכחה את היומולדת שלי") והחליפו אותן במחשבות של הכרת תודה ("היא תמיד עוזרת לי"); טלפנו או כתבו למישהו שאתם חייבים לו תודה והודו לו.
• טפחו אופטימיות – דמיינו עתיד שבו כל הציפיות שלכם מתגשמות – כתבו כל מה שעולה בדמיונכם, זהו סוג של טיפוח שרירי האופטימיות, הכתיבה עשויה להביא אתכם לתובנות חדשות; כשאתם מציבים לעצמכם מטרות, נסו לחלק אותן לתת מטרות ולבחרו דרכים להגשים אותן – זה יחזק את האמונה שלכם ביכולתכם; זהו מחשבות פסימיות אוטומטיות, אלה חוסמות אתכם. נסו לחשוב על מצבים שמעלים בכם מחשבות כאלה מזווית אחרת – האם יכול לצאת מהם משהו טוב? האם יש לקח שאפשר ללמוד וליישם בעתיד?
• הימנעו מהשוואה חברתית – אנחנו אמנם לא יכולים לא לשים לב אם אנשים סביבנו יותר עשירים, יפים, מצליחים, בריאים או מושכים ורובנו נוטים להסתכל מעלה, ולהרגיש קטנים ונחותים. כדי להשתחרר מהנטייה הזו מומלץ לשוחח עם אדם אוהד ומפרגן שיאיר את חייכם באור חיובי יותר ויגרום לכם להעריך נכונה את הישגכם; ערכו רשימה של מקומות, מצבים ואנשים שמעוררים בכם מחשבות כאלה ונסו להימנע מקרבתם, בדיוק כמו שנגמלים נמנעים ממצבים שמעודדים אותם לעשן.
• השקיעו בקשרים חברתיים – הפגינו נדיבות – זה לא בהכרח מצריך כסף או זמן ולא מחייב  יציאה מהבית, מדובר בגישה הבסיסית כלפי בני הזוג, הילדים, ההורים וכו' ותרו למישהו על התור בסופרמרקט, פנו למישהו דרך בכביש בלי להתרגז; פנו זמן לבילוי עם אנשים שיקרים לכם, עשו מאמץ לבלות אתם, להתעניין במה שחשוב להם, לשתף אותם במה שקורה בחייכם; הביעו חיבה – בטאו את הערצתכם, הערכתם, תמכו בקרובים לכם; שתפו אותם בחיים הפנימיים שלכם; למדו לנהל עימותים, כדי שאלא לא יביאו לקטיעה של מערכת יחסים חשובה.
• למדו לסלוח – מחשבות על נקמה, התחשבנות וכו' מפריעות לנו להיות מאושרים. כדי ללמוד לסלוח, חשבו על מקרה שבו מישהו סלח לכם והעריכו אותו; דמיינו את הסליחה – נסו לחוש אהדה כלפי מי שפגע בכם ולראות את המצב מבעד לעיניו; מצאו בו תכונות חיוביות; כתבו מכתב סליחה; אל תחשבו כל כך הרבה – מחשבות טורדניות על הפגיעה מפריעות לחיי היומיום וחשוב לאמץ טכניקות של הסחת דעת מהן.
• חיו בהווה – נסו להעריך, ליהנות ולנצור את מה שיש לכם כרגע מבלי לחשוב בכל רגע נתון על הצעד הבא. נסו ליהנות גם אם עדיין לא הגשמתם את מטרותיכם, היו פתוחים לחוויות חדשות, אל תפסיקו ללמוד (ספרדית, סריגה, בישול יפני, הרכבת פאזלים). שנו מטלות שמשעממות אתכם – כשאתם מחכים לאוטובוס דמיינו בראש דמויות קומיקס שהייתם רוצים לצייר, כשאתם אצל השיננית נסו לחבר חמשירים מצחיקים וכו'; כשאתן משוחחים שימו לב לתגובות של בני השיח שלכם לדבריכם והעניקו להם מרחב להגיב; נהלו את שעות הפנאי שלכם בתבונה;

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • נעמה  On אוקטובר 15, 2011 at 2:05 pm

    המשפט הראשון הרגיש? Et tu, Brute? 🙂

  • גיל  On אוקטובר 15, 2011 at 5:02 pm

    סוניה ליובומירסקי היא חוקרת מצוינת והעיצות שלה באמת מבוססות על מיטב המחקר המדעי. עם זאת, צריך לזכור שחיפוש שהופך לאובססיבי מדי יכול להזיק גם וגם עודף אושר לא הכי בריא. מחקרים גילו שאנשים מאושרים מדי בטוחים ששום דבר רע לא יכול לקרות להם, יטו פחות ללכת לרופא, ובסך הכל הם ראליים פחות. פסימיסטיים תופסים את העולם בצורה מדויקת יותר. אם זה טוב או לא, זו שאלה נפרדת אבל כנראה שעדיף מידה מסוימת של אופטימיזם שתניע אותנו לעשות דברים.

    • דפנה לוי  On אוקטובר 16, 2011 at 6:32 am

      איכשהו נדמה לי שהאופטימיות תורמת להרגשה טובה לא רק מספקת אשליות…

  • avivamishmari  On אוקטובר 15, 2011 at 9:55 pm

    מעניין שמה שהיא מונה הם גם מרכיבים של אושר – כך נוהגים אנשים מאושרים. אבל אם תנהגו כך תהיו מאושרים בעצמכם. מין ביצה ותרנגולת. חשיבה חיובית מזינה את עצמה.
    זה לא מאוד רחוק מהעצות של ברטראנד ראסל (שגם הוא כתב ספר על הנושא, "כיבוש האושר", בתחילת המאה הקודמת) ומסקנתו היא שאדם חברתי שעושה מעשים המוסיפים לחברה/קהילה ונתמך/תומך ברשת קשרים, יהיה מאושר יותר.

    ולגיל – יש צורך ללכת לרופא רק כשחולים… אנשים פסימיים (או היפוכונדרים) ייטו לקיצוניות ההפוכה ויבזבזו את זמנו של הרופא, בטוחים שיש להם גידול בגלל שנתקפו חום נמוך.

    • גיל  On אוקטובר 16, 2011 at 5:09 pm

      אביבה, הלוואי שזה היה כל כך פשוט. ברור שיש את ההיפוכונדרים אבל לא עליהם אני מדבר. בהרבה מקרים יש כל מיני סימנים או סימפטומים שקשה לדעת מה טבעם בלי ללכת לרופא. הם יכולים להיות משהו חולף או להעיד על מחלה רצינית יותר. אנשים אופטימיים נוטים לחשובשהם חסינים ושום דבר רע לא יקרה להם. יש מחקר שעקב אחרי ילדים מגיל יסודי בשנות ה-30 ועד היום ומצא שאנשים אופטימיים נטו למות מוקדם יותר. זה לא בהכרח קשר סיבתי אבל צריך לקחת את זה בחשבון. בתור אופטימיסט נצחי אני עדיין חושב שעדיף להיות אוטפטימי על פסימי, אני רק אומר שלא הכל ורוד בהכרח.

  • דפנה לוי  On אוקטובר 16, 2011 at 6:33 am

    ואצל ראסל הדברים איכשהו נשמעים יותר מפוכחים ופחות מצופים בדבש. אולי זו הביוגרפיה שלו, אולי זו האמריקניות שלה

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: