שעות המיניות המעורפלת של מייקל קנינגהאם

 

הסוס שנדרס בראשית "עם רדת הערב" באמצע השדרה המהודרת בניו יורק היה עבור רוב תושבי העיר הגדולה הממהרים לא יותר ממטרד פקק תנועה. עבור פיטר ורבֶּקה הריס, זוג אינטלקטואלים ניו יורקים מצליחנים בני ארבעים וקצת, זאת הזדמנות לשיחה שמתחילה ב"טעות" וממשיכה בבורות של חייהם, בורות שמעליהם השתדלו עד כה לדלג בהתעלם מהסכנות.

הנישואים שלהם, שיגרת חיי המין, האהבה שהפכה למובנת מאליה, ההתנהלות בנתיב מסומן מראש, מעייף, מייאש כמעט, ולמחשבות על יופי – שכמו שאומר המוטו המקדים את הספר – אינו אלא ראשיתה של האימה.

מייקל קנינגהאם כותב נפלא. "עם רדת הערב" (כתר, מאנגלית: כרמית גיא) כתוב בשפה מהירה, מדויקת וחסכונית מאוד, אותה שפה שמשפטיה הקצרים רוטטים לפעמים מעומס האבחנות, ממש כמו ב"השעות", הספר שהביא לו לפני 12 שנה את פרס פוליצר (והפך לסרט המאוד מצליח). ב"עם רדת הערב" קנינגהאם בוחן מושג שכבר שימש גרעין לרומנים משובחים, מושג היופי. גם העלילה שלו אינה חדשנית מאוד: לתוך חיי הזוג הנינוח מגיח האח המרדן, הרמאי, היפה והכובש של רבקה ומזעזע את יסודות חייהם. איתן, בן ה – 23 המכונה מיצי (לדעת התרגום העברי השגוי, אם כי במקור הוא קרוי מיזי – קיצור של Mistake, טעות באנגלית, משום שנולד כפנצ'ר) הוא צעיר מקסים, אינטליגנטי ואבוד, שהתמכר לסמים, נשר מהאוניברסיטה, והיה בטוח שהכישרון וכוח החיים יסללו לו דרך בעולם. רבקה משמשת בתפקיד האחות-האם-המאהבת-המעריצה-אך-מאוכזבת מאחיה, ואילו פיטר – שהוא גם סוחר אומנות מצליח – מכושף. יופיו של מיצי, אופיו הפתייני, האלטרנטיבה שהוא מציע לכאורה לחיים הבורגניים, העובדה שהוא סוג של פסל חי וגם דומה מאוד לאשתו כפי שהייתה בצעירותה, – כל אלה מעוררים בפיטר משיכה מינית מבלבלת ועזה וכמיהה שמניעות את העלילה בעוצמה.

קנינגהאם, בן 59, נולד בסינסינטי אוהיו, גדל בקליפורניה, למד ספרות אנגלית בסטנפורד והחל לפרסם סיפורים בכתבי עת נחשבים בגיל צעיר מאוד. כבר 25 שנה שהוא חולק את חייו עם קן קורבט, פסיכואנליסט, ועל אף שהוא עוסק רבות בשאלות של זהות מינית הוא מדגיש בראיונות שהוא לא אוהב את הכותרת "סופר הומו". למרות זאת "עם רדת הערב" אינו היצירה הראשונה שלו שתוהה על הגדרות של מיניות. הפעם הוא עוטף את ההתחבטויות המיניות של גיבוריו בתוך דיון סוער יותר על נעורים, משיכה, אירוטיקה וכמובן יופי, לא רק בבני אדם אלא גם באומנות ובאידיאות.

אתה חושב שיש חיבור אוטומטי בין יופי לארוטיקה?

 "אני חושב שזה קשר בלתי נמנע, אבל אני מתעניין במגוון שלם של יופי, לא רק בסוג ה"רשמי" שאנחנו רואים בפרסומות ובטלוויזיה ובסרטים. מיצי, אובייקט התשוקה הבולט ביותר בספר, הוא גם בעל היופי הכי קונבנציונאלי שאי פעם כתבתי. הוא מייצג את האידיאל, הוא אובייקט באותה מידה שהוא אדם, ואולי הוא נראה כמו דוגמן במודעות של ראלף לורן, למרות שאני חשבתי דווקא על אחד העבדים המתים של מיכלאנג'לו. בכל הרומנים האחרים שלי, התמקדתי ביופי החמקמק והעמוק של אנשים שלא נראו כמו דוגמנים מפרסומות, באנשים שנראו כמו 97% מהאוכלוסייה. אני אוהב יופי שמרני. אני אוהב אנשים יפים שאינם בהכרח צעירים או שריריים או רזים או דומים במשהו למה ש"יפהפיים" אמורים לדמות. עבורי, הארוטיקה הרבה יותר מעניינת אם כרוך במה מה שאני מכנה "גילוי" שאחת הדמויות שלי צריכה לגלות, של משהו עלום, של הנשמה, של הסקסיות של משהו שאף אחד לא לוטש אליו עיניים ברחוב".

 למה בחרת לכתוב דווקא על זוג סטרייטים?

"'עם רדת הערב' הוא סיפור על אהבה, אובססיה והערצת היופי ולא רק על תאווה. פיטר, הדמות המרכזית, הוא סטרייט והוא מוצא את עצמו נמשך למיצי, לא בגלל שהוא רוצה לשכב אתו אלא בגלל שמיצי מגלם את היופי שאליו פיטר כמהה באומנות ובאותו זמן גם דומה לרבקה, אשתו של פיטר, כפי שנראתה כשהוא התאהב בה. יש אלמנט אירוטי במשיכה של פיטר למיצי, אבל אלמנט כזה קיים בכל כך הרבה מצבים בהם אנחנו מרגישים משיכה ורובם לא יובילו לסקס. אם פיטר היה הומו, או שמיצי הייתה אישה, זה היה סיפור על רומן שמתממש או לא. הסיפור הוא על גבר שהמום מכך שאדם אחר הוא אובייקט נחשק ונהדר בעיניו, וזה שונה מלראות מישהו כאובייקט מיני".

במערכת יחסים הומוסקסואלית, פיטר היה חווה משבר אמצע חיים שונה לגמרי?

 "לא לגמרי. הסיפור יכול היה להיות מסופר בדרך הפוכה: נניח שפיטר הומו וחי עם גבר אחר כבר המון שנים, ומוצא את עצמו פתאום נמשך לאחות הצעירה של בעלו. זה יכול לקרות באותה מידה, אבל סיפור כזה לא היה מעורר את אותה חבילת טבואים שמערכת היחסים עליה כתבתי בספר מעוררת. גברים, לפחות תיאורטית, אמורה להימשך לנשים, ולכן גיבור הומו שמוצא את עצמו נמשך לאישה לא היה כל כך מעניין או מטריד. למרות שב – 2011 הומואים די מקובלים (לפחות בחלק מהעולם) רובנו עדיין לא מרגישים נוח עם הרעיון שגבר נמשך לגבר אחר. הספרות צריכה לעסוק באזורי אי הנוחות שלנו". רוב הגברים הסטרייטים ממש מפחדים לבחון את המשיכה שאולי יש להם לגברים אחרים… "בעיני רוב הסטרייטים תחושות כאלה אסורות, יש מי שחשים שהן מערערות על ההטרוסקסבואליות. אנחנו מרשים לנשים יותר מרחב תמרון. אם יש לסטרייטית רומן עם אישה אחרת שאחריו היא חוזרת לגברים, אנחנו נוטים לחשוב שזה היה שלב בחייה. אם גבר יעשה אותו דבר, הוא עצמו יחשוב על זה כאילו הוא יצא מהארון, נבהל וחזר פנימה. "ב"השעות" היו הרבה מערכות יחסים לסביות, אבל אף אחד מהמבקרים לא ראה בזה "סרט לסבי". אני חושב שלו אלה היו גברים, התגובה הייתה אחרת. "

עד כמה חשובה בעיניך המשיכה המינית במערכת יחסים ארוכת שנים?

 "סקס ומשיכה מינית חשובים מאוד בעיני, לפחות עד גיל תשעים ובטח גם אחר כך, למי מאתנו שחי עד לגיל הזה. משיכה חשובה מאוד לזוגות חדשים, אבל כשיצאתי עם כל מיני בחורים, לפני שפגשתי את קני, שאתו אני חי כבר 25 שנה, חיפשתי משיכה אבל גם תשובה לשאלה יותר חשובה: האם אני יכול לדמיין את עצמי אוכל עם הבחור הזה עשרת אלפים ארוחות ערב?"

 עד כמה משיכה קשורה בעיניך לגיל צעיר ויופי?

"יש קשר, כמובן, מאז מיכלאנג'לו ועד ימינו. היום אנחנו אובססיביים בעניין הנעורים כפי שלא היינו מעולם – דוגמנים ודוגמניות מתחילים את הקריירה גיל 12 ונחשבים משומשים מדי בגיל 18. אני לא מתנגד לבעלות שהצעירים תובעים על יופי ומשיכה, אבל אם נוותר להם על כל השטח הזה, היופי יהפוך למשהו שטוח ומדכא למדי. העולם יהיה מקום יותר טוב ויותר סקסי אם נאפשר צורות רבות יותר של יופי. זה יהיה יותר כייף לרבים מאתנו. תחשבי על ונסה רדגרייב, הלן מירן, חוויאר ברדם, שון קונרי…"

אצלך, כמו אצל הרבה סופרים, משפחה היא אחד המקומות היותר קשים להימצא בו…

"זאת אכן שאלה קשה. אני לא חושב שאפשר למצות אותה בראיון כזה, אבל נדמה לי שהמשפחות שלנו מכירות אותנו היטב, והכירו אותנו מאז שנולדנו. שם ניגבו לנו את התחת ולכן הן משמשות העדות חיה נגדנו כשאנחנו גדלים ומשתנים. המשפחות שלנו מזכירות לנו שאולי עכשיו אנחנו מנהלים או רופאים או אומנים מהוללים אבל פעם היינו תינוקות שבכו כשהם איבדו צעצוע. קשה לשאת את זה. אנחנו אוהבים לחשוב על עצמנו כעל פרפרים אבל המשפחות שלנו מסתכלות עלינו – גם אם זה בחיבה גדולה – ואומרות "שלום, זחל!" הספר עמוס ציטטות מספרים אחרים – התכוונת להראות שאתה יושב על כתפי ענקים? "לא. האומנים והכותבים האלה חשובים לי, ואני חושב שסופרים צריכים לכתוב על מה שיקר להם. מצפים מאתנו לעבוד מתוך הביוגרפיה שלנו וליצור בדיון מתוך חוויות אמתיות. אבל מה עם הספרים שטלטלו אותנו והאומנות שחדרה לנשמה שלנו ושינתה את חיינו והפכה אותנו לאנשים אחרים? האם הם פחות חשובים מהאימהות המדליקות שלנו והאבות התחרותיים שלנו?"

לגיבור שלך יש חיים לא רעים בכלל. זה אומר שבעיניך איש בעצם אינו מוגן ממשבר אמצע החיים?

 "אני חושב שאין בכלל ויכוח על זה שכסף, מעמד, בטחון וכו' לא מגנים עלינו מפני עוצמתם של רגשות, אובדן והעובדה שנמות. למרות זאת, אני לפעמים תוהה למה אני כותב על הצרות של אנשים שיש להם בחיים יותר ממה ש – 98% מהאוכלוסייה יכולים רק לחלום עליו. אני מתלבט, באמת".

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • מוש מומקין  On אוקטובר 26, 2011 at 2:19 pm

    איזה איש מעניין. כבר מתחשק לי לצלול לתוך הספר.

  • avivamishmari  On אוקטובר 26, 2011 at 3:46 pm

    יופי של ראיון.
    איזו אבחנה נהדרת: אנחנו אוהבים לחשוב על עצמנו כעל פרפרים אבל המשפחות שלנו מסתכלות עלינו – גם אם זה בחיבה גדולה – ואומרות "שלום, זחל!".

    (וגם הגהה: מייד אח"כ יש שאלה שנשמטה לך ואינה מודגשת, נבלעה בטקסט).

  • הילה  On אוקטובר 26, 2011 at 5:43 pm

    זה ספר נפלא המאגד בין דפיו נושאים רבים: דיון באמנות העכשווית והקשר שלה לכסף וצרכנות, הציפיות שלנו מעצמנו ומאחרים (התיאור המעודן של היחסים הטעונים בין הגיבור, פיטר, לבתו בת ה20), פחד הזיקנה ובגידת הגוף וכמובן המלנכוליה ותחושת האובדן של פוסט 9.11 האופפת את רחובות ניו יורק שבהם משוטט הגיבור.

  • אורה  On אוקטובר 26, 2011 at 7:15 pm

    דבר ראשון חשבתי 'איזה חתיך', אחר כך, איך לא, הומו. שיט. ראיון מרתק, נותן זווית חדשה ומעניינת על מיתוס היופי- ואולי מתכתב אגב כך עם אומברטו אקו???

  • mooncatom  On אוקטובר 26, 2011 at 11:56 pm

    ריאיון מצוין. איש מקסים. ספר מעולה. סליחה על הסופרלטיבים המתפרצים… בדיוק אמש גמרתי אותו בצער. לפני שנה וחצי הייתי במפגש איתו באוניברסיטה, הוא אמר שהוא יקרא לנו חלק מהספר החדש שהוא כותב, וישמח אם ניתן לו משוב איך תיאור הסקס ההטרוסקסואלי נראה לנו. כמה אמיץ הא? הספר גם אמיץ. מאוד.

  • galithatan  On אוקטובר 28, 2011 at 3:16 pm

    עשית לי חשק לקרוא את הספר 🙂
    במיוחד אהבתי את הציטוט שלו: אנחנו אוהבים לחשוב על עצמנו כעל פרפרים אבל המשפחות שלנו מסתכלות עלינו – גם אם זה בחיבה גדולה – ואומרות "שלום, זחל!"

    (הערה טכנית קטנה – התחברה לך שאלה אחת לתוך תשובה קודמת)

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: