בגיל 11 הייתה לי התגלות

עמוק בתוך ספריה של רוז טרמיין מסתתרים, קרוב לוודאי, גם חומרים אוטוביוגרפיים, כאלה שנלקחו מחייה המעשיים ומחיי הנפש שלה. אלה שאת אלה מסוגלים לזהות רק מי שמכירים את הסופרת הבריטית מקרוב מאוד. קוראיה האחרים נאלצים לתהות למה ואיך היא בוחרת שוב ושוב לדבר מגרונם של מי שנדמה שעולם רחוק כל כך משלה. טרמיין כותבת לרוב רומאנים היסטוריים והגיבורים שלה הם אנשי השוליים, האאוטסיידרים, מי שאנחנו מסוגלים לחלוף על פניהם בלי להבחין בקיומם.

 

לאחרונה ראה אור בעברית "הסגת גבול" (ידיעות ספרים, מאנגלית: יואב כ"ץ), רומן חדש של טרמיין שבמרכזו סכסוך שכנים בדרום צרפת ומערכת יחסים מורכבת וטראגית בין אח לאחות.  השניים, אראמון לונל האלכוהוליסט הנגמל ואחותו, אודרן, תאוות הנקם, מתנהלים בסוג של בועה טעונה שלתוכה נכנס, כמעט במקרה, סוחר עתיקות לונדוני, המקווה להתיישב בשכנות. ההתנגשות הבלתי נמנעת אלימה ואפלה מאוד.

את הראיון הבא עם טרמיין קיימתי עם צאת ספרה הקודם "חלומות פרטים", והוא התפרסם אז במוסף הספרים של לאישה.

ב"חלומות פרטיים" שזיכה אותה בשנה שעברה בפרס אורנג' (היוקרתי מאוד) היא בוחנת את העולם מבעד לעיניו של לב, מהגר ממדינה מזרח אירופאית לא מזוהה, אלמן צעיר, שהותיר מאחוריו את בתו הפעוטה ובא ללונדון כדי לחפש עבודה, ואולי גם חיים חדשים. "זה הכי מרגש לכתוב גיבורים ששונים ממני כל כך", אומרת טרמיין. "אני יכולה לתת לדמיון שלי להשתולל. הייתי צריכה לפלס לעצמי דרך אל תוך הגבריות של לב, וזה היה אתגר נפלא, מגרה מאוד".

 

לב הוא לא רק גבר. הוא חסר בית, הוא ישן ברחובות, הוא לא ממש מבין את השפה…

"לפני הכתיבה ביליתי זמן ברוסיה ובמזרח גרמניה, וניסיתי לגלות כמה שאפשר על החיים במדינות מזרח אירופה. אבל אלה רק הפרטים החיצוניים, כי ברגע שפיצחתי את הדמות שרציתי לכתוב, הבנתי את טיב לבו השבור, לא היה לי קשה להפוך להיות הגבר הזה. היו ספרים שכתבתי והרגשתי שאני עובדת בפרך, שלא יכולתי אלא לחכות בזוועה שהם כבר ייגמרו. הספר הזה היה תענוג. הוא לא ספר ממש שמח, אבל ימי הכתיבה שלו היו שמחים מאוד ואני מקווה שגם הקריאה שלו מהנה".

 

"חלומות פרטיים" (ידיעות ספרים, בתרגום ניצה פלד) אינו הספר הראשון של טרמיין בת ה – 65 הזוכה להערכה ופרסים. הרשימה המכובדת כוללת את פרס ספר השנה של הסאנדיי אקספרס, פרס הסיפור הקצר ע"ש דילן תומאס, פרס ויטברד, פרס ג'ימס טייט וגם את הפרס הצרפתי Prix Femina המוענק על ידי צוות שכולו שופטות. טרמיין נולדה בלונדון ומתגוררת שם גם היום. היא גרושה פעמיים, וכבר למעלה מ-15 שנה שהיא חיה עם בן זוגה הנוכחי, ריצ'ארד הולמס. יש לה בת אחת, אלינור, שהיא שחקנית וגם פסיכולוגית. אביה, קנת' תומפסון, היה מחזאי כושל, שעזב את הבית כשהייתה בת עשר, הקים משפחה חדשה וניתק עמה כל קשר. "גדלתי בצל הרעיון שכתיבה היא משהו שאי אפשר להצליח בו", היא אומרת. "למזלי, כשהייתי סטודנטית, יצא לי לפגוש סופרים שכן הצליחו, ולאט לאט הבנתי שאולי אפשר לכתוב ולא בהכרח להפוך לכישלון…"

ואז הבנת שגם את תהיי סופרת?

"בגיל 11 הייתה לי ממש התגלות. עמדתי באמצע שדה בפנימייה שבה למדתי, והבנתי שאני מוקסמת מהמראה, אבל לא רוצה להסתפק בלתאר אותו, שאני רוצה לעבד את מה שאני מרגישה ואת האופן שבו התחושות האלה קשורות לחיים שלי. זאת הייתה חוויה מאוד אינטנסיבית".

היא החלה לכתוב סיפורים, ובגיל 20 גם שלחה אותם לכתב עת ספרותי שדחה אותה בנימוס. גם הרומאן הראשון שלה נדחה על ידי מספר מו"לים, ורק בגיל 33 החלו סיפורים קצרים מפרי עטה להתפרסם והיא נבחרה (ביחד עם איאן מקיואן וסלמן רושדי) לרשימת הסופרים הצעירים המבטיחים של בריטניה. "קיבלתי מאבא שלי את הגן היצירתי", היא מצהירה. "רק שאני מימשתי אותו והוא לא כל כך, וכשחידשנו את הקשר אחרי שנים רבות אבא מאוד קינא בהצלחה שלי כסופרת, וזה היה נורא ואיום".

 

סיפור חייה של טרמיין כולל לא רק משפחה מתפרקת וסדרה של מערכות יחסים כושלות. אימא שלה, ויולה, הייתה בת למשפחה עשירה מאוד, וכילדה חלקה את זמנה בין הבית בלונדון לבין אחוזות הכפר המאובזרות במשרתים של סבא וסבתא. אלא שהסבים הללו איבדו שנים מבניהם, האחד במחלה והשני נהרג במלחמת העולם השנייה, והיחסים בתוך המשפחה היו מורכבים וטעונים. רוז למדה בבית ספר פרטי לבנת, אך כשאמא שלה נישאה מחדש (לבן דוד של בעלה הראשון) נשלחה לפנימייה. יש לה משם זיכרונות על אוכל נורא וקור נורא עוד יותר, אבל גם על המון זמן פנוי שהוקדש לכתיבת מחזות וסיפורים. מהפנימייה נשלחה לתיכון בפריז, ובמקביל החלה ללמוד בסורבון תרבות ושפה צרפתית. מאז היא פרנקופילית, וגם הראיון עמה התקיים בטלפון לדרום צרפת, שם יש לה בית שבו היא מבלה כל קיץ, נמלטת מהקור האנגלי ומתמסרת לכתיבה. למרות שכל הפרטים האלה יכולים בקלות ליצור סדרה של טלנובלות, טרמיין מעדיפה לכתוב על דברים אחרים. כשלימדה כתיבה יוצרת באוניברסיטה, דרשה מתלמידיה להתעלם מכלל המקובל כל כך הקובע "תכתבו על מה שאתם מכירים". היא, כך היא מודה, מעדיפה להמציא.

 

רבים מהגיבורים שלך הם קשישים. סופר בן 87 שעומד למות, אלמה קשישה, נזירה מזדקנת…

"החלק האחרון של חיי האדם מעניין אותי במיוחד. אני כבר בת 65, ואני חייבת לומר לך שאחרי גיל 60 את כבר מזהה את הצורה של חייך… זה לא אומר שהכל נגמר, בכלל לא, בעיקר אם את כותבת ועדיין יכולה לעבוד, אבל את מתחילה לזהות את האלמנטים השונים של חייך ולהבין מה קרה עד כה".

 

היה נדמה לי שהכתיבה שלך דווקא מנסה לברוח ממה שקורה בחייך האישיים

"אני ממציאה הרבה, בעיקר משום שאני משתעממת בקלות רבה. אם אנסה לכתוב על דברים שחוויתי בעצמי, זה ישעמם אותי. אני משתמשת בכתיבה כדרך לגילוי, כלי שמרחיק אותי מחיי ולוקח אותי למקומות שאחרת לא הייתי יכולה לבקר בהם. עם זאת, ברור שכל כותב מכניס לטקסטים שלו משהו מעצמו.  כתבתי הרבה על אובדן ועל גלות, וזה הרי דומה מאוד לגירושין ולפנימייה, כך שחיי נמצאים שם, רק לא בצורה של תיעוד אוטוביוגרפי".

"חלומות פרטיים" הוא הספר הראשון שבו את כותבת על ההווה, על בריטניה של ימינו.

"תמיד חשבתי שזה מסוכן לעסוק בהווה, משום שהוא משתנה במהירות, וגם הדעות והעמדות של אנשים כלפיו משתנות במהירות. עם זאת, לא יכולתי שלא לכתוב על נושא שכל כך נוכח בחיינו כעת, על מהגרי העבודה, והאופן שבו אנחנו נוהגים בהם. כחברה אנחנו חלוקים מאוד בדעותינו על המהגרים האלה. אנחנו רוצים לחשוב על עצמו כמזמינים וסובלניים, כי יש לנו פה בבריטניה דורות של מהגרים שהשתלבו היטב, ואנחנו משוכנעים שאנחנו חברה רב תרבותית, אבל אנחנו גם חרדים מאוד מתחרות על מקומות עבודה, ממחסור בדיור, מבעיות כלכליות. אנחנו קצת סכיזופרנים בנושא, וזה מזמין כתיבה".

לב, הגיבור שלך, הוא גבר צעיר שחטף לא מעט מכות בחייו, והוא נושא את עיניו לאנגליה בתקווה. אלא שאנגלים שאת מתארת לא ממש נחמדים אליו…

"יש בספר כמה דמויות שמגלות כלפיו אנושיות ואכפתיות, אבל לונדון באופן כללי אינה מצטיירת כמקום ידידותי. אני חושבת שאנחנו האנגלים מוכנים להיפתח כלפי מהגרים כל עוד הם מסכימים להיטמע בקרבנו. אלא שהיום רוב המהגרים שמגיעים אלינו מגיעים מתוך התפשרות. החלום האמיתי שלהם הוא אמריקה. הם בכלל לא רוצים להפוך לבריטים. מצד שני, אנחנו צריכים אותם כי הצעירים שלנו לא רוצים לעשות עבודות פיזיות כמו קטיף תותים או עבודה בבנייה, ואנחנו לא ממש יודעים איך להתמודד עם הדואליות הזו. אני זוכרת שראיתי תוכני טלוויזיה על מהגר מצ'כיה שעבד בלונדון וישן מתחת לגשר בכביש, בתוך כוך ששומרים בו עצים להסקה. זה הציף אצלי זיכרון ילדות על כוך כזה שבו שמרנו פחם וההתרגשות שלי הייתה כל כך גדולה, שהיה לי ברור שאני חייבת להפוך את בעיית המהגרים הזו, את הסטטיסטיקה, לסיפור של יחיד, של אדם עם שם ורגשות".

הספר הבא שלך יהיה גם הוא מחובר כל כך לאקטואליה?

"האמת היא שסיימתי לכתוב אותו בימים אלה. הוא ממוקם ברובו בדרום צרפת, אזור שאני מכירה היטב, והוא עוסק בהתנגשות בין קבוצה של איכרים מקומיים לקבוצה של לונדונים מתוחכמים שמגיעים לאזור לנופש. סיקרן אותי מאוד לעמת את שתי התרבויות האלה, של אנגליה ושל צרפת, ומובן שלא התאפקתי, והכנסתי פנימה גם מחשבות על זיקנה… מה לעשות, אני מוקפת אנשים שהיו בעלי עמדות כוח ומאז שפרשו לפנסיה אינם מצליחים להתמודד עם החיים… אני כל הזמן חושבת איזה מזל עצום יש לי שלא אוזלים לי הרעיונות לכתיבה".

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • שולמית אפפל  On נובמבר 6, 2011 at 9:03 am

    נהדר. קשב מוחלט לסופרת. תענוג של ראיון.

  • יואל  On נובמבר 6, 2011 at 9:13 am

    "שאחרי גיל 60 את כבר מזהה את הצורה של חייך… "

    משפט נפלא, שרק בשבילו כדאי היה לקרוא.

  • ניקה  On נובמבר 6, 2011 at 8:37 pm

    וואו, נשמעת מרתקת.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: