"ייתכן שהבן שלך יהיה רוצח" לא נכלל ברשימה

ליונל שרייבר כתבה את "מוכרחים לדבר על קווין" כדי לספר סיפור מצוין, אבל גם כדי להתחבט בעצמה באחת השאלת שהטרידו אותה מגיל שמונה.  לרגל צאת הסרט נפגשתי אתה בלונדון לשיחה (וכוס תה, כמובן).

כשאימא של ליונל שרייבר גילתה שהיא בהיריון ועומדת ללדת את בנה הבכור, היא נכנסה להתקף זעם. ההתפרצות הזו, שהתרחשה במרפאתו של רופא המשפחה, הפכה לסיפור משפחתי מיתולוגי אצל השרייברים. ליונל אומרת שהיא לא יודעת איך זה בדיוק השפיע על ההערכה העצמית של אחיה, אבל לה זה הדליק אור אדום.  לאימא שלה היו אמנם כל התירוצים ההגיוניים: היא הייתה נשואה רק חודש, וזה עתה גילתה את חדוות הגוף וההיריון הזה היה לגמרי לא מתוכנן. אבל שרייבר הבת הבינה בין השורות שלא כל אישה שומעת שירת מלאכים כשהיא מדמיינת את עצמה אוחזת תינוק.
"הכנות של אימא שלי הייתה מדהימה", היא אומרת. "היא אמרה כל מה שאף אחד אחר בשנים ההן לא העז לומר . כשהייתי בת שלושים היא הזהירה אותי שאם אחליט ללדת, זה ישנה לגמרי את מערכת היחסים שלי ולא משנה כמה אני מאוהבת." שרייבר ידעה שהורות זאת לא רק הבטחה לאושר ושהיא צריכה להתכונן לרע מכל. והוא הגיע. לא בחיים אלא ברומן המאוד מצליח שלה ובסרט שנעשה לאחרונה בעקבותיו.

"חייבים לדבר על קווין"  – אולי אחד הטקסטים המפחידים והמפוכחים ביותר שנכתבו על אימהות – נכתב בתקופה שבה שרייבר עצמה התלבטה בשאלה האם ללדת או לוותר על ילדים. היא הייתה כמעט בת ארבעים, ברגעים האחרונים שבהם הגוף עדיין אפשר לה להתלבט. הקריירה שלה הייתה בשפל – אחרי שישה רומנים שזכו לרפרופי תשומת לב מועטים ורומן שביעי שנדחה על ידי הוצאות ספרים  – ובעקבותיה גם מצב הרוח. היא התחילה לכתוב רומן על נער שמבצע טבח בבית הספר שלו, ומצאה את עצמה עוסקת למעשה בחרדות ובפחדים שלה, בשאלות כמו איך ההורות משנה את חיינו, האם יתכן שילד נולד מרושע או שאנחנו מקלקלים אותו, ובטאבו האולטימטיבי – האם יתכן שאם לא תאהב את בנה?

שרייבר, בת 54, נולדה וגדלה בצפון קרולינה. אביה כומר והבית, כצפוי, היה אדוק מאוד. אלא שהיא, אחות יחידה לשני בנים, הודיעה להורים כבר בגיל 12 שהיא מפסיקה ללכת לכנסייה. היא גם שינתה את שמה, קודם (בגיל 8) ל"טוני" ואחר כך ל"ליונל", בשני המקרים מדובר בשמות גבריים לגמרי והיא אומרת שכילדה הצטערה שהיא לא בן. "ראיתי את אבא שלי עובד ועושה דברים שמעניינים אותו, ואת אימא שלי ממלאת את תפקיד אשתו, עקרת הבית שמנקה ומטפלת בכולם. לא ברור לך מה חשבתי שעדיף להיות?" אחרי הלימודים (באוניברסיטת קולומביה) היא נדדה בעולם ובילתה חודשים ארוכים בניירובי, בנגקוק, בלפסט וברחבי ישראל ובסופו של דבר התיישבה בלונדון, שם היא חיה עם בעלה מתופף הג'אז ג'ף וויליאמס וכמובן, בלי ילדים.

הפגישה עם שרייבר מתקיימת בביתה בשכונת ברמונדסי ((Bermondsey האו-טו-טו טרנדית של לונדון ודווקא ביום שבו היא מצוננת, בחדר האורחים האפלולי שלה, שהוא, כצפוי, שופע ספרים ומבולגן בחן. היא אומרת שהיא שמחה מאוד על העיבוד הקולנועי של לין רמזי לספר ואפילו אוהבת את הבחירה בטילדה סווינטון לתפקיד אווה, האם. "יש לה פנים שנראות קפואות, אבל ברור שמאחוריהן יש מערבולת של בלבול ואימה שהיא פשוט לא יכולה לרשות לעצמה לבטא. היא מצליחה להביע בשתיקה הרבה דברים שכתבתי בספר בלא מעט מילים".

טילדה סווינטון בתפקיד אמה חצ'טוריאן בסרט

גרסת הסרט של "מוכרחים לדבר על קווין" מציגה את קווין, הנער, כסוג של גאון עם בעיות חמורות ביחסים בינאישיים ואת אווה כאישה שלא מסוגלת להתחבר לבנה ולהשלים עם העובדה שהפכה לאם. שרייבר מצדה ניסתה לספר סיפור מורכב יותר "ועמום יותר", היא מדגישה. "לא רציתי לומר דברים חד משמעיים על הורות, אלא בעיקר לציין שבניגוד למה שאומרים לנו, זה לא מתכון פלא לאושר. אימהות לא מספרות בקלות כמה זה קשה, כמה זה עלול להיות מאכזב. כמו שאנשים מצליחים לא יגלו לך שההצלחה לא באמת נתנה להם תחושת ייעוד ושליחות ותיקנה את כל הסדקים בהערכה העצמית שלהם. כמו כל דבר שבני אדם עושים, הורות יכולה להיות חוויה טובה או איומה – הבעיה היא שאנחנו מגיעים לשם עם ציפיות ענקיות, ומעמיסים על עצמנו ועל ילדנו המון ציפיות ומחכים שהעולם ייצבע בוורוד. כסופרת, אני שמחה מאוד על האפשרות לפרק חוויות ולבדוק לאן הן באמת יכולות לקחת אותנו".

אני משערת שכילדה לא גדלת עם הציפייה האוטומטית שתתחתני ותהפכי לאם…

"דווקא כן. אימא שלי אמנם סיפרה לנו תמיד שהיא לא שמחה להיות בהיריון, אבל זה לא אומר שהיא לא רצתה ילדים, היא פשוט הופתעה שהם הגיעו מוקדם מדי ולא ייפתה את הדברים. התא המשפחתי שלנו היה פטרנליסטי מאוד. היה פחות דגש על הקריירה שלי ועל ההשכלה שלי מאשר על אלה של אחיי, וכולם חשבו שאהיה אימא אלא שבגיל שמונה במקום לשחק בבובות רכבתי על סוסים, והכרזתי שלעולם לא אלד".

ולא שינית את דעתך מאז

"במהלך הכתיבה חשבתי על זה. הייתי במערכת יחסים ארוכה ויציבה, יכולתי עדיין ללדת והנחתי שלפני שחלון ההזדמנויות ייסגר כדאי לי להשקיע בנושא יותר מחשבה מבגיל שמונה. שאלתי את עצמי מה בדיוק לא מוצא חן בעיני ברעיון האימהות".

ומה ענית לעצמך?

"הייתה לי רשימה ארוכה, אבל היא לא כללה את "ייתכן שהבן שלך יהיה רוצח". חשבתי שזה המון עבודה, שלא נשאר זמן לזוגיות, שהחיים שלי יתמלאו אנשים אחרים כמו מורים או חברים של הילדים והורים של חברים של הילדים ואני לא רוצה את זה. הצורך לקבל החלטות בהתאם למה שטוב למישהו אחר לא נראה לי קל, ואפילו השעמום. חברת ילדים משעממת אותי. שלא לדבר על זה שברגע שיש לאישה צאצא לוקחים אותה בעולם פחות ברצינות ויש איזו ירידה במעמד שלה. הרבה אנשים רואים בהורות תשלום של חוב לדור שילד וגידל אותם. אני לא בטוחה שזה הגיוני – האם אימא שלי מרגישה שאני משלמת לה חוב על ידי זה שאני הורסת את חיי שלי?"

טילדה סווינטון אמרה בראיון שכל אישה הרה חוששת שאולי היא תלד מפלצת

"ברור שללדת זה סיכון אדיר. אין לך מושג מי יהיה האדם שאת יוצרת. אני מעריצה את מי שלוקחים את הסיכון הזה כי אחרת המין האנושי היה נכחד".

בגלל זה בדיוק מופעל על נשים לחץ אדיר להיות אימהות. בישראל אפשר לקבל כמעט אינסוף טיפולי פוריות מסובסדים…

"אצלכם יש לזה משמעות פוליטית, בגלל הניסיון לשמר במדינה רוב יהודי, אבל גם בבריטניה המדינה מסבסדת טיפולי פוריות ובעיני זה לא ראוי. אני חושבת שמערכת הבריאות צריכה לטפל בפציעות ובמחלות ולא לנסות לרפא אכזבות".

יש מי שרואים בחיים בלי ילדים חיים חסרי ערך לגמרי

"זה מגוחך. ישנו סוג של חוק שתיקה, שקובע שאסור להורים לומר את האמת על החיים עם ילדים, אסור לספר שלא תמיד את מחבבת את הילדים שלך, שיש רגעים שבהם את מתחרטת שילדת אותם, שההקרבה היא לפעמים בלתי נסבלת, שחיי המין שלך נחרבו, שלמרות שאומרים לך שהורות היא המימוש של הזוגיות, היא לא משאירה זמן וכוח לזוגיות. שאת אמביוולנטית. ברוב הספרים הילדים מקסימים ומפיצים רק תענוג ושמחה והאימהות מאוהבות בהן ורואות באימהות הגשמה של תכלית עליונה. אני זוכרת את עצמי כילדה די מעצבנת, צורחת ומתעצבנת וזורקת את עצמי על הרצפה בכל פעם שמשהו לא מצא חן בעיני, למרות שידעתי שאני הורסת לכולם את מצב הרוח ואני עדיין מתביישת מהורי על ההתנהגויות האלה. ככותבת אני מנסה לשבור את סטריאוטיפים, ולכן לא הפתיע אותי שהספר זכה לכל כך הרבה קוראים שממשיכים להתווכח עליו בקבוצות קריאה, וחלקם גם שולחים לי תגובות עוינות מאוד".

ניסית לדמיין את קווין כילדה?

"אני חושבת שהסיפור היה אז פחות מעניין. בין אימהות ובנות יש תמיד קונפליקטים ותחרות ואפילו קנאה, אבל בתרבות שלנו מצפים מאימהות שיפגינו נאמנות מוחלטת לבנים שלהן, גם אם הם רוצחים. "

את חושבת שמשפחות מאושרות תמיד מעמידות פנים? פרנקלין, אבא של קווין הוא סוג של אדם אופטימי עד כדי עיוורון בספר. הוא לא רואה איזו מערכת יחסים איומה נוצרת בין אשתו לבנו

"הוא עיוור מרצון. אני לא חושבת שהוא טיפש. נתתי לו בספר את האפשרות לפרש את ההתרחשויות במשפחה בצורה אופטימיות יותר מזו של אווה. גם הקוראים לא מקבלים תשובה ברורה האם קווין נולד מרושע, האם אווה הייתה אימא נוראה ומה בדיוק קרה כאן. אני לא חושבת שהתשובות חשובות, חשובה האפשרות להתלבט בגלוי".

יכול להיות שוויתור על ילדים הוא ויתור על המון חוויות עמוקות מאוד

"כל בחירה כרוכה בוויתור. אנשים צריכים לקבל החלטה שמתאימה להם אישית בתקווה שיוכלו לחיות אתה בנוחות. יכול להיות שכשלא ילדתי הפסדתי את מערכת היחסים הכי חשובה בחיי, ויש בטח צדדים שלי ושל נישואיי שלא גיליתי, ואולי נמלטתי מגורל נורא. אני לא אדע לעולם. בינתיים אני שמחה ושלמה עם ההחלטה הזו".

נתקלת באנשים שחשבו שאת פחות נשית בגלל שהחלטת לא להיות אימא?

"בגלל ששיניתי את שמי חושבים שאני שונאת להיות אישה. אני באמת חושבת שיש הרבה חסרונות חברתיים בלהיות אישה, אבל מצד שני גם גברים מתמודדים עם קשיים משלהם. אף פעם לא הרגשתי שעניין הילדים קשור לנשיות שלי. למזלי גדלתי בדור שבו הבחירה הזו יותר מקובלת מבעבר, לפחות בעולם המערבי, ואני לא לבד. לא כל החברים שלי בלי ילדים, אבל אם אספור בטח אגלה שרובם. מדהים לא? אני חושבת שזה האלמנט השבטי שגורם לנו להימשך לאנשים שמנהלים אורח חיים דומה לשלנו, שיש להם אותן דאגות והתמודדויות. ההורות היא נושא מקטב מאוד מבחינה חברתית – קשה מאוד לנהל קשרים עמוקים עם מי שבחרו אורח חיים שונה כל כך משלך".

ישנן קהילות בארה"ב שבוחרות להיקרא "חופשיות מילדים" במקום "ללא ילדים"

"זה נשמע לי קצת מתנשא, כמו לומר 'תראו אותי לי אין את הבעיות שלכם, אני משוחררת ואף אחד לא פולט עלי או מקיא עלי כמו התינוקות הקטנים והצורחים שלכם'.

איזה תחקיר עשית סביב נושא הטבח בבית הספר?

"קראתי לא מעט וכמעט לא השתמשתי בכלום. לא ראיינתי אימהות של ילדים שרצחו את חבריהם לכיתה, כי הן כמעט לא מתראיינות וגם חשבתי שעדיף להניח להן. לא רציתי שהמציאות תחלחל עמוק מדי לתוך הסיפור שלי. רציתי לשלוט בדמויות והדרך הכי טובה לעשות את זה, זה להמציא אותן מתוכי. תחקיר הוא לעתים קרובות האויב של הסיפור. הוא גורם לך להרגיש לא נחוצה. במקום זה בניתי סיפור ודמויות שמבוססים על אנשים שאני מכירה, על המחשבות שלי, הפחדים שלי, התכונות שלי ואני מקווה שגם על חוש ההומור שלי. "

שרייבר עובדת בימים אלה על ספר חדש שעליו היא לא מוכנה לומר דבר. מלבד שהוא עוסק בהשמנה חולנית (היא עצמה רזה כגבעול, אם תהיתם).  במקביל היא מפרסמת את הרומן שנדחה אז, לפני ההצלחה (למעלה ממיליון עותקים, פרס אורנג' ותרגום ליותר מעשרים שפות) של קווין "במחצית הראשונה של חיי שעברה עלי ברעב נוראי להכרה, כשהשם שלי נחשב רעיל בתחום המכירות ולא היה מו"ל שהיה מוכן להתקרב אלי". הרומן "The New Republic" נכתב כשגרה בבלפסט ועוסק בטרור "נושא שהאמריקאים חשבו אז שלא נוגע להם".

למה לקח לך כל כך הרבה שנים לנסות לפרסם אותו שוב?

"אחרי שהתפרסמתי התברר שהעולם לא מוכן לקרוא ספר מצחיק על פיגועים. כשאני כותבת, בעיקר אם מדובר בנושאים כבדים ומדכאים, אני חייבת להצחיק את עצמי, אבל מתברר שלוקח המון זמן עד שמאפשרים לך להתייחס בהומור לדברים כל כך כואבים".

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • dshalit  On דצמבר 26, 2011 at 6:00 pm

    לא קראתי, אבל הסרט מדהים. אין מילה אחרת, שוט ביי שוט וקפיצות הזמנים, הכל.

  • איה  On דצמבר 26, 2011 at 6:57 pm

    איזה חרדה עמוקה מעירה במישהי סיפור נורא כל כך?

  • שוקי בלום  On דצמבר 26, 2011 at 6:59 pm

    ספר נפלא, סופרת מוכשרת, סרט מצוין. דיון חשוב בנושא שלרוב מתעלמים ממנו.

  • Ronit Kfir  On דצמבר 26, 2011 at 9:53 pm

    ראיון נפלא. ספר נפלא. את הסרט עדיין לא ראיתי (תבואי איתי?) אבל כשראיתי שיש סרט רצתי לקרוא את הספר, וטוב שכך. כשאנשים סביבי שמעו על מה מסופר הם חשבו שאני פסיכית. ההבנה שלה את האמהות והזוגיות של הורים כל כך מדוייקת שזה רק מראה שלא חייבים להיות הורים בשביל להבין דברים עמוקים. תודה שוב, יקירה.

  • נעמה  On דצמבר 26, 2011 at 10:07 pm

    וואוווו….חייבת ללכת לראות את הסרט. והראיון – שאפו! חד, מדויק, מצחיק ואמיתי. תודה תודה!!

  • נעמה  On דצמבר 26, 2011 at 10:18 pm

    טוב, מצחיק לא בדיוק המילה. הומור שחור. השפעה אנגלית מבורכת או משהו שהיא הביאה מהבית?

  • rikyc1  On דצמבר 27, 2011 at 4:37 pm

    איזה ראיון חזק! בלעתי בשקיקה ואהבתי מאוד. מפיצה. אשה עם חוט שדרה ומאוד מעניינת.

  • Yulie Cohen  On דצמבר 28, 2011 at 8:30 pm

    "מערכת הבריאות צריכה לטפל בפציעות ובמחלות ולא לנסות לרפא אכזבות". = משפט גדול!

  • galithatan  On דצמבר 28, 2011 at 11:55 pm

    מעניין מאוד. תודה!
    יש לה מבט כזה בעיניים, בתמונה, שגורם לכל הטקסט להיראות אחרת (כלומר קודם קראתי ואז הסתכלתי)

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: