תמונה קבוצתית עם ייאוש – ראיון עם פול אוסטר

 

 

בעשרת העמודים הראשונים של "סאנסט פארק" נדמה שפול אוסטר חיבר עוד גירסא לסיפור פיגמליון, גברתי הנאווה, לוליטה – סיפור חניכה של ילדה על ידי גבר מבוגר ומנוסה ממנה, שלוקח לו את תפקיד האל המעצב את עולמה. אלא שאוסטר הוא כותב רגיש ומתברר שגם מחובר הרבה יותר למציאות, ועד מהרה מתברר שברומן החדש שלו אין מקום לאלים, גם לא לגורואים או מורים או מחנכים – הדמויות שלו כולן אבודות במידת מה, מחפשות, נתלות זו בזו כדי למצוא את הכוח להמשיך ללכת בחיים שמרחוק נדמים שופעי הזדמנויות אבל מבט מקרוב חושף את השריטות והחתכים והתלות.

"סאנסט פארק", הרומן החדש של פול אוסטר, הוא סוג של תמונה קבוצתית עם ייאוש. תחושת אין האונים מרחפת בין דפיו, למרות שבמרכזו קבוצה של צעירים, נשים וגברים, החיים ביחד בבית פלוש בברוקלין, כולם מוכשרים, יצירתיים, לכולם הייתה הזדמנות לקבל השכלה גבוה וגם לרכוש מקצוע וכולם מוצאים בדרך זו או אחרת מגע אנושי מנחם. אוסטר, בראיון טלפוני, אומר לי שהוא לא חושב ש"סאנסט פארק" (עם עובד, מאנגלית: ברוריה בן ברוך) הוא ספר פסימי, למרות שהוא משקף קשיים לא קטנים שהחברה האמריקאית מציבה בפני הדור הצעיר שלה: התפוררות כמעט מוחלטת של הסולידריות החברתית, אבטלה, אינפלציה, שכר לימוד גבוה כל כך שמביא כל בוגר אוניברסיטה להתחיל את החיים כשעל גבו חוב של עשרות או מאות אלפי דולרים. "כל דור מקווה שלילדים שלו יהיה יותר קל ופשוט", אומר אוסטר. "אני מסתכל מסביב ואני לא בטוח שהצלחנו ליצור חברה שבה לילדים שלנו יותר קל לחיות מכפי שהיה לנו. אולי להפך".

"סאנסט פארק"  מסופר במספר קולות, אבל הראשי והנוכח ביותר הוא קולו של מיילס הלר, צעיר שעזב את הלימודים ואת בית הוריו בעקבות תאונה שבה נהרג אחיו החורג, וברח לפלורידה, שם הוא עוסק בפינוי בתים שננטשו על ידי דייריהם בגלל חובות, ומצלם את החפצים שהשאירו אחריהם. הוא מנהל רומן עם פילאר התיכוניסטית, וכשנדמה הוא עתיד להסתבך בגלל גילה הצעיר, הוא חוזר לניו יורק ומצטרף לחבורה הכוללת בין השאר חבר ותיק שלו שמנהל "בית חולים לחפצים שבורים", מתקן מכונות כתיבה וממסגר תמונות,צעירה שמנה שחושדת שהחבר שלה הומו וצעירה אחרת הכותבת תזה על התפוררות המשפחות אחרי מלחמת העולם השנייה. כולם – כולל דור ההורים שאוסטר מתאר בחמלה גדולה – חוו אובדנים גדולים לפני תחילת הסיפור וכולם מנסים למצוא את זהותם, לתהות לאיזו משפחה הם בעצם שייכים ולמצוא חום ומגע, זמני או קבוע. החברה, נדמה שהוא אומר, יכולה להרוס אותך, אבל משום שלכולנו יש צורך עמוק ועז להשתייך, לא לחיות בבדידות, החברה היא גם ההצלה שלנו.

אוסטר, בן 64, נולד בניוארק, ניו ג'רזי, במשפחה יהודית, שאביה היה סוחר רהיטים ואח"כ איש נדל"ן. הוריו, סמיואל וקוויני, התגרשו בנעוריו. הוא מספר שבבית היו רק מעט ספרים, אבל דוד שנסע לחו"ל השאיר להם את ספרייתו, והכיר לו את העולם שיהפוך למרכז חייו. הוא החל לכתוב בגיל צעיר מאוד, קודם שירה ("איומה") ואחר כך סיפורים ואמר לא אחת שבעיניו הכתיבה נובעת מתוך בדידות. אחרי הלימודים הוא עבד על מיכלית נפט והתיישב בפריז, שם השלים תואר שני, התקיים בצמצום וחזר לארה"ב בגיל 27 כשהונו מסתכם בתשעה דולרים. הוא פרסם ספר שירה ותרגומים לספרות צרפתית, וחי אצל אבא שלו עד שהצליח לשכור דירה משלו. אבא שלו ניסה לשכנע אותו למצוא משרה נורמלית, אבל אוסטר הצעיר לא הצליח להפסיק לכתוב ומאז שנות השמונים פרסם 16 רומנים ונחשב לאחד הכותבים החשובים בספרות האמריקאית. אביו מת לפני שהתפרסם, ואמא שלו – הוא אומר, שומרת את כל ספריו אבל הוא לא חושב שהיא קוראת אותם. הוא היה נשוי לסופרת לידייה דיוויס, ממנה נולד בנו דניאל (שהופיע בסרט "עישון" שכתב וביים), והיום נשוי לסופרת סירי הוסטוודט, ויש להם בת אחת, סופי שהיא זמרת ושחקנית.

אוסטר לא אוהב להתראיין. הוא עושה את זה, כחלק מהמחויבות שלו למו"לים, אבל בעיניו שיחה על הספר היא ניסיון לפשט את מה שאנחנו לא אמורים בכלל לפשט. בכלל, הא מעדיף להתמסר לכתיבה שלו ולהדוף הפרעות חיצוניות. בגלל זה הוא לא קורא ביקורות ולא מתחבר לאינטרנט. למעשה, הוא כותב ביד, בדירה שאין בה דבר מלבד שולחן כתיבה, ואחר כך מקליד את הטקסט על מכונת כתיבה ישנה. "אני מרגיש חופשי בלי העומס של חידושים טכנולוגיים" הוא אומר. "אני מאוד עקשן בנושא הזה. מתאים לי לכתוב ככה ואני לא רוצה לשנות שום דבר. אני שומע מאנשים כמה הרשת יכולה להיות תובענית ומסיחת דעת ואני לא רוצה לקבל הודעות ולהצטרך לענות להן, אני לא רוצה להיות נגיש מדי ולהיות מוצף בפניות של אנשים".

כבר מזמן הפסיקו לייצר מכונות כתיבה. איפה אתה בכלל מוצא סרטי דיו?

"עדיין מיצרים כאלה באינדונזיה ויש חנות מחוץ לניו יורק שמייבאת אותם. קניתי מלאי שכנראה יספיק לי לכל חיי. אני כותב על מכונת כתיבה מסוג אולימפיה שקניתי ב – 1974 מחבר של חבר שלא השתמש בה, היא עלתה לי 40 דולר והיו בה פיסות מתכת שהחלידו אבל קרה לי נס, אבא של חבר אחר מת והוא הביא לי מכונה נוספת זהה, ומצאתי בניו יורק את ד"ר שווייצר שלי, את פול שוויצר שמשקם מכונות כתיבה והוא הרכיב לי משתיהן אחת שנראית חדשה לגמרי. זה קרה במפתיע, אחרי שהמצאתי את בית החולים לחפצים שבורים שמופיע בספר…"

הגיבור הראשי שלך מיילס, הוא סוג של גיבור אמריקאי קלאסי, מופנם, נערץ ולמעשה אבוד ושבור, אינטלקטואל עירוני, אבל מזכיר קאובוי מהמערב הפרוע.

"זה סוג של מודל שקיים בחברה האמריקאית, ומאוד קשה לחיות אותו. גברים צעירים שמתבוננים פנימה ולא מצלחים להיפתח החוצה. יש בו משהו קפוא, אבל הוא מנסה להשתנות וכשהוא יוצר קשר עם בחורה צעירה משהו בו נמס. הוא דומה להרבה גברים שלא מצליחים לדבר על רגשותיהם, אבל מאוד קל להתאהב בהם".

לכל הצעירים האלה יש נתוני פתיחה מצוינים. הם יפים, הם חכמים, הם מוכשרים. למה הם לא מצליחים לעשות עם זה כלום?

"קשה להיות צעיר באמריקה של היום, כי אנחנו עושים לצעירים שלנו משהו נורא – אנחנו מעמיסים עליהם הלוואות ענק רק כדי ללמוד, ושמים להם על הגב אבן ענקית שבגלל הם לא יכולים להתחיל לנוע בחיים. אנשים בחובות חושים לקחת סיכון ונהיים שמרנים. הם מוצאים עבודה שהם לא מרוצים ממנה, אבל לא מעיזים ליזום או לשנות כי הם צריכים לשלם חובות. הדמויות בסיפור שלי מתקדמות מתוך המצב הזה לאט לאט, בזכות מגע עם אנשים אחרים. אני חושב שהעתיד שלהם יהיה טוב מההווה. אם הייתי כותב ספר המשך הייתי מגלה לך שמיילס מגזים בחרדה שלו מפני הצרות שמחכות לו, הוא אמנם יעמוד למשפט בסוף הספר, אבל זו עבירה ראשונה שלו ויסלחו לו, אני צופה עתיד ורוד לאהבה שלו. אני חושב שהצעירים האלה מסוגלים להילחם על החיים שלהם ולכן בסופו של דבר יהיה להם טוב".

הסרט "שנות חיינו היפות ביותר" (של ויליאם ויילר, 1964) מככב בספר

"מלבד העובדה שזה סרט שאני מאוד אוהב, אני חושב שהוא אומר משהו על אמריקה של אחרי מלחמת העולם השנייה וגם על אמריקה של היום – הוא מתאר את האנשים שחוזרים מזוועות המלחמה ולא מצליחים להשתלב ולחזור להיות מה שרצו להיות, אבל הוא גם מדבר על היכולת של האהבה לתקן מצבים".

זו תפיסה כל כך רומנטית…

"יכול להיות שהיא נובעת מכך שאני חי כבר שלושים שנה עם אשה שההיכרות שלי אתה, שהייתה מקרית לגמרי – נפגשנו בערב ספרותי ששנינו יכולנו לא להזדמן אליו ולא להיפגש לעולם – היא האירוע הכי חשוב בחיי גם כאדם וגם ככותב. היא המבקרת הכי חדה והכי אינטליגנטית שלי ולא הייתה הערה אחת שהעירה לי שלא אימצתי. אני עושה בשבילה את אותו דבר".

אוסטר לא רק כותב. הוא ערך והגיש תוכניות רדיו, שהמפורסמת בהן הייתה סדרת תוכניות שהזמינו את הציבור לכתוב סיפורים קצרים שאותם הקריא "קיבלתי אלפי סיפורם", הוא מספר. "וקראתי בממוצע עשרה ביום. זה היה נפלא, אבל לא משהו שאני רוצה לעשות תמיד.". בשנים האחרונות הוא מקריין את הרומאנים שלו, לטובת מי שמעדיפים להאזין לספרים מדברים (כמוני). "אני חושב שלקוראים הכי כדאי לשמוע את הסיפור בקולו של הכותב, אלא אם הוא לגמרי לא מוכשר לזה", הוא אומר. "שחקנים נוטים לעשות דרמטיזציה מיותרת וכשאתה קורא סיפור שלך, זה מרגיש טבעי. אני מקריין ספרים בערך שנה אחרי שכתבתי אותם, וזו חוויה משונה, כי אני כבר רחוק מהם ושקוע כל כולי בספר חדש שעליו אני עובד".

מה אתה כותב עכשיו?

"ספר שאינו בדיוני. את האוטוביוגרפיה של גופי – אני לא כותב על המרפקים והברכיים שלי אלא על החוויה של להית בחיים, חוויית העונג והכאב, אוכל וסקס, פגיעות ותאונות שבהן הייתי קרוב למות. יש פסקה ארוכה על אימא שלי ועל המוות שלה, שחשבתי שהיא לגיטימית כי הגוף שלי התחיל בתוך הגוך שלה. ישנם תיאורים ארוכים של מקומות שבהם חייתי, מקומות שביליתי בהם למעלה משנה, מקומות שהיה לי משהו מעניין לומר עליהם, כי הם היו המקלטים של גופי בעולם. חייתי ב – 21 מקומות שונים, וזה די מוזר, כי כאן, בברוקלין, אני כבר 19 שנה רצופות".

אתה חוזר וכותב על המקומות שבהם אתה חי. ניו יורק משתנה בספרים שלך כמו שהיא משתנה במציאות

"הבית שבו מתרחש "סאנסט פארק" הוא בית אמתי, שעמד נטוש. ביקרתי בו כמה פעמים וצילמתי אותו כדי שיהיה לי יותר קל לכתוב עליו, בית שעמד לא רחוק מבית הקברות גרינווד שאני מזכיר בספר, בית קברות ענק חצי מגודלו של סנטרל פארק וקבורים בו שש מאות אלף איש, שזאת עיר שלמה. בינתיים חזרתי לבית הזה במסגרת תוכנית תיעודית שנעשתה לכבוד הספר, והתברר שהוא נהרס ובונים במקומו משהו אחר לגמרי".

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • שולמית אפפל  On פברואר 23, 2012 at 3:35 pm

    מעבר למה שפול אוסטר מספר ישנו המארג שלך ואיך שאת פורסת את הדברים לקורא. תענוג!

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: