המעבדה שבתוכה שני אנשים נשארים ללא עור

שמונה עשרה שנה שענת לויט אוספת חומרים לרומן הזה. בראיון היא טוענת ש"יומנה של אישה מודרנית" איננו ספר אוטוביוגרפי, ואני מאמינה לה –  כי מדובר ביצירה ספרותית שנולדה אחרי שנעשה העיבוד האומנותי הנדרש, ממרחק הצעדים המתבקשים מהמציאות – אבל ברור לגמרי שמדובר בטקסט שחלקיו, ובעיקר הניואנסים שביניהם, לוקטו בפינצטה והונחו על משטח לבחינה תחת מיקרוסקופ. התוצאה היא דו"ח מעבדה פיוטי ורגיש על זוגיות, נשיות וכמיהה סודקת לב לחום והגנה.

"יומנה של אישה מודרנית" (כנרת זמורה ביתן) כתוב בשפה עולה ויורדת בהתאם למצבי הרוח והנפש של הגיבורה – במין משחקיות לשונית שמאפשרת ללויט לפעמים להיכנס לתוך הסיפור בהזדהות שלמה עם נוגה, ולפעמים להביט מהצד, להטביע את הקורא בשלוליות רגשניות מצד אחד ולחייך אליו באירוניה מתוחכמת מצד שני. התוצאה, אם תהיתם, סוחפת, מהנה ומעוררת מחשבה.

נוגה, המספרת, מתאהבת בדוב, גבר שפגשה באתר הכרויות באינטרנט, ומשליכה את עצמה מיד על פסי הרכבת הרגשיים, נכונה להידרס. הציפייה שלה מגשימה את עצמה די מהר – בזכות זיכרונות הילדות שלה, המורכבים מאינספור דחיות בעיקר מצדו של אב מתנכר, בזכות הפנטזיות הקולקטיביות על אהבה טוטלית ונשיות כנועה שהיא מכירה מסביבתה ובשל היכולת של דוב, המאהב הכרסתן והשכלתני, לזהות את כל אלה ולשחק בהם להנאתו. מערכת היחסים ביניהם מובילה את נוגה לאינספור רגעים של רעב רגשי, אבל גם להיכרות עם יכולות נפשיות שלא ידעה שיש לה – בעיקר כשנכנסת לתמונה נטשה, האישה האחרת. לויט כותבת את כל זה בכנות מכאיבה אבל גם בהומור עצמי.

לויט, בת 53, גרושה ואם לתמר (23) ודנה (21), היא משוררת, סופרת ועורכת ותיקה. היא בעלת תואר שני בספרות, עבדה כעורכת לשון בשלל עיתונים וגם בספריית ידיעות אחרונות ושמונה ספרי השירה והפרוזה שפרסמה עד "יומנה של אישה מודרנית" זיכו אותה בפרס ברנשטיין (1987) ובפרס ראש הממשלה (1988). גם הביקורות על ספריה היו משובחות, מה שלא מקטין את התסכול מכך שהפריצה הגדולה, זו שמבטיחה לכותבת קהל מיידי, טרם הגיעה.

 

"אני כל פעם חושבת שאני אפרוץ", אומרת לויט. "יורם קניוק כתב פעם ביקורת נהדרת על "ניקול ופייר" וחשבתי שאז זה בטח יקרה. זה לא קל וזאת שאלת השאלות. אני מוציאה ספר, אחרי שהשקעתי בו את דם לבי ואין לי שום מושג מה קורה אתו. שלושים שנה אני יוצרת ואני עדיין מופתעת כשאנשים אומרים לי שהם קראו אותי. לסופר שלא מגיע לרבי המכר, אין מגע עם הקהל. אני כותבת מתוך ייעוד, יש לי מסרים, אני אדם תקשורתי במהות שלי והיצירה היא תקשורת עילית, רק שהיא לא דו צדדית – אני מאוד זקוקה לקהל שמגיב, ואני ממשיכה ליצור כנגד כל סיכוי".

הדחף להמשיך לכתוב, שלויט מעידה כי הוא גדול מכל תחושה אחרת, הוא שהוליד את "יומנה של אישה מודרנית". "הספר נוצר מהחומרים הכי כואבים בנשמתי", היא אומרת. "כל האנשים שמוזכרים בו גרמו לי ועדיין גורמים לי יותר כאב מכפי שכתוב בספר. כשהתגרשתי, ממש זעקתי לאלוהים והתחננתי שיוציא אותי למסע, שיניח לי להגיע לעצמי האמיתי שלי שאני מרגישה אותו קבור מאחורי חומות ומוקף בעשבים שוטים. מאותו רגע הוא שלח לי שליחים, בזה אחר זה והשליח האחרון הוא זה שמבחינתי הביא אותו לסוף המסע".

את מתכוונת למעורבויות רומנטיות? לגברים שנכנסו לחייך?

"אני מתכוונת לגברים וגם לנשים. היו לי מערכות יחסים גם עם נשים אם כי אני לא לסבית, יש לי נפש שפתוחה לנשמה אחרת ולא מבחינה בין גברים לנשים. אני מתכוונת לכל האנשים שהיו לי אתם קשרים, שעוררו בי רגשות עזים מאוד. בערוב ימי אני שונאת את המילה רומנטיקה, שהיא בעיני עלה תאנה לפגיעות נפש חמורות שאנחנו פוגעים אלה באלה. זו המעבדה שבתוכה שני אנשים מתחברים ונשארים חשופים, בלי עור. "

זה רע? זאת הזדמנות לחוות את עצמך בקיצוניות…

"הצרה היא שמאז שהושלכנו מגן עדן, הרומנטיקה מכילה כל כך הרבה התמודדויות ופגיעות וכאבים. כל החיים נמנעתי מרגשות עמוקים כל כך, אבל במסע הזה משהו בי נפתח כמו שלא קרה קודם, וכל אחד מהאנשים האלה, השליחים, חיבר אותי למקום שלא הכרתי קודם. הייתה לי ילדות בעייתית מאוד. נולדתי להורים שלא היו טובים זה לזה וגם לא כלפי, ולאט לאט נוצרו בי שיבושים, משהו השתנה בחומר הגלם הצרוף הראשוני שנקרא 'ענת'. אני, כמו רובנו, לא זוכרים איך היינו בראשית הדרך, לפני השיבושים האלה. מערכות היחסים החשופות שעברתי בשנים האחרונות החזירו אותי למקומות שזיהיתי באינטואיציה שהם המקומות הפגועים שלי, אלא שהפעם, כבוגרת, עשיתי את אותה דרך בעיניים פקוחות. יכולתי לשחזר את החוויה, בלי פסיכולוגים ובלי כלום, רק אני ואלוהים, ולא להשתגע ממנה אלא לצמוח. עכשיו אני מבינה מה זאת גאולה דרך הביבים".

במובן הזה את דומה מאוד לגיבורת הספר. היא מזהה מהר מאוד שדוב, הגבר הבלתי מושג שהיא כמעט נובלת בקשר אתו, משחזר את הפגיעות שאבא שלה פגע בה

"אני דומה לה מאוד. עד נישואי לגבר שמבוגר ממני רק בשבע שנים, מעולם לא היו לי קשרים עם גברים צעירים. בגיל 26 היה לי קשר זוגי עם המלחין בן ציון אורגד עליו השלום, שהיה מבוגר ממני ב – 32 שנה. היה לי ברור שחסר לי אבא. בעשר השנים אחרי גירושי התנזרתי מגברים. לקח לי שנים להשתחרר מהמקום שלו בנשמה שלי. לקחתי את הזמן להכשיר את עצמי למערכת יחסים עם גבר שאתו ארגיש אחרת, שלא ישתבשו בי דברים כמו שתמיד קרה ברגע שהתאהבתי. נוגה היא כמוני, היא דעתנית, היא קרייריסטית, היא מפרנסת ובכל זאת כשהיא פוגשת גבר, משהו בה משתבש. היא אישה מודרנית, היא קורבן של המהפכה הפמיניסטית שדפקה לנו את החיים. אנחנו עושות הכול, אבל עדיין מחפשות את החיבוק ולא יודעות איך לבנות זוגיות".

היא מחפשת את החיבוק אצל גברים שממש כמו אבא שלה, מענישים אותה בהתעלמות. בעלה אפילו לובש תחתונים, מסרב להסיר אותם במיטה ומעניש אותה על ידי מניעת מין

"לכל החוויות האלה יש רגליים במציאות. כשפגשתי את הדוב, זיהיתי מיד שהוא בן דמותו של אבא שלי וקיוויתי שהדמיון הזה יאפשר לי לעשות תיקון לאבא, שלתחושתי לא אהב אותי. גדלתי בבית שואתי, פה בתל אביב, אצל אבא מכונאי ואימא עקרת בית. הם רבו והתפייסו כל הזמן, וכבת בכורה הייתי כל הזמן ביניהם ובעיקר מצדדת באימא ומגיל אפס קיבלתי מכות ואבא שלי – שלפני מותו אמר שהייתי ילדה טובה – היה עושה אתי ברוגזים. ימים הוא לא היה מדבר אתי. כשעושים את זה למישהו מאיינים אותו. הוא היה אדם אכזרי ביותר שגם הכה אותי ואת אמא שלי. הדוב האמיתי בחיי קלט את זה בשנייה הראשונה שנפגשנו. הסיפור האמיתי שלנו היה יותר מסויט מזה שבספר. אני אולי לא אראה אותו לעולם אבל יש לו מקום נצחי בנשמה שלי".

נדמה לי שבסוף הספר נוגה מצליחה לעשות תיקון, אבל במחיר נפשי כבד מאוד. את הצלחת?

"הגעתי למקום שבו אין לדובים ולאריות ולנמרים בעולם הזה שום סיכוי להתקרב אלי אם יש באוויר ריח קל של סכנת פגיעה. כל זה לא מונע ממני לשמור בתוך נפשי את האנשים האלה. אני סוג של בית קברות לאנשים חיים, אבל אני לאדם שיכול לפגוע בי אפילו להתקרב".

התחספסת? צימחת שריון?

"השתחררתי מהתפישה המוטעית שנשים הן חלשות. לא נולדנו חלשות, רק לימדו אותנו להיות כאלה. אני בת 53 ואני מרגישה שאני רק עכשיו מתחילה את החיים. עברתי את כל הדרך, בדם, יזע ודמעות, עד שהגעתי לייאוש העמוק, למקום שממנו אין ברירה ואי אפשר לסבול יותר. בסוף המסע הזה הייתי כל כך מותשת, שידעתי שאם אפול עוד פעם כבר לא אוכל לקום. הרי יש לנו מכסה של אנרגיות, זה לא אין סופי. זה המקום שבו אני מתחילה להיות תמימה עם עצמי, עם הרצונות והצרכים האמיתיים שלי, שבו אני הופכת לאדם עם עור".

ויתרת על זוגיות?

"ויתרתי על ההתניה שהייתה לי להיות קשובה לצרכים של אחרים. אני לומדת לאט לאט את קצב הנשימה שלי ומקווה שהמשיכה הקמאית הלא בריאה שלי הגיעה לסופה. יהיה לי קשר אם אמצא מישהו שישמח אותי, שיפריח אותי. רק זה ולא פחות מזה".

 

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • דני ססלר * Danny Sessler  On פברואר 25, 2012 at 2:35 pm

    "אני לומדת לאט לאט את קצב הנשימה שלי ומקווה שהמשיכה הקמאית הלא בריאה שלי הגיעה לסופה" מהפה שלה לאללה, לאלוהים ולבודהה. גמני רוצה ככה

  • יעל  On פברואר 25, 2012 at 7:52 pm

    "אני בת 53 ואני מרגישה שאני רק עכשיו מתחילה את החיים" ואני ככה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: