קווים לדמותה של קומונת הזקנות "סוף הדרך"

אין לי ילדים. דווקא נולדתי למשפחה שבמשך דורות נולדו בה ילדים, ככה שההחלטה הזו שלי לא להיות אימא לא עברה אלי בתורשה.

אני זוכרת את עצמי דורשת מאימא שלי לספר לי פרטי פרטים ומזדעזעת לשמוע לראשונה את המילה "חוקן". בשלב הזה – בגיל חמש או שש – הטרידו אותי העניינים הטכניים בלבד כמו כמה זה כואב, מה חותכים לך ואיך ולמה יש נשים שלא מניקות. בגיל קצת יותר מבוגר, חמש עשרה או שש עשרה, עדיין הייתי מוטרדת מעניינים פרוצדוראליים בלבד כמו כמה שנים כדאי שיעברו בין לידה אחת לשנייה והמחשבות האלה, אני זוכרת, היו מלוות תחושת צער עמומה שרק ממרחק של שנים הבנתי שהיא ביטאה סוג של אין אונים מול חיים שהייתי בטוחה שאין לי ברירה לחיות אבל לא ממש רציתי. האפשרות בכלל לא ללדת ילדים לא עלתה על הפרק.

זה לא שהבעתי רצון כזה ומישהו טרח לדכא אותו. להפך. אבא שלי, שנוטה לגלות חיבה רק כלפי משפחתו הקרובה ועוינות גדולה כלפי שאר האנושות, הסביר לי לא פעם שהעולם הזה הוא מקום מחורבן וצריך לחשוב עשרים פעם לפני שמביאים אליו עוד יצור אנושי תמים – אבל במקביל להרצאה הזו ממנו, כל המבוגרים שהכרתי ולא היו הורים נחשבו מוזרים ו/או אומללים. היו כמה זוגות כאלה בין החברים של הורי. אנשי מקצוע, אנשים שטיילו בעולם וניהלו חיי חברה מפותחים. הייתי אצלם בבית כמה פעמים ואני זוכרת שהתרשמתי לטובה מהספרייה שלהם, מתחומי העניין שלהם. הם לא באמת נראו לי אומללים ועם איש מהם לא ניהלתי שיחה אינטימית מעולם, אבל איך הסתכלנו עליהם, בתערובת של רחמים והתנשאות. כאילו ברור שאם לא הפכו להורים זה מפני שניסו ולא הצליחו, ויש להיזהר שלא להכאיב להם ולא להעלות את הנושא הזה לעולם.

גם בספרות הילדים המשפחות המאושרות היו כאלה שבהן היו לכולם ילדים: לדודים, לדודות, לשכנים, למכרים – ואם הייתה אישה חסרת ילדים בסיפור, היא בדרך כלל לוהקה לתפקיד המכשפה, זו שמפחידה ומאיימת על ילדים של אחרים – משום שהיא מרירה ומאוכזבת מהחיים – וזו שרק אם היא תחזור בתשובה, אלוהים או יצור כל יכול אחר יעניק לה ילד. המקום היחיד שבו נראו נשים שבשום אופן לא רצו תינוק ונדמה היה שהן נהנות מהחיים גם בלי לגדל, לטפל ולטפח מישהו אחר, היו הסרטים האירופאיים – בעיקר הצרפתים – שם התבנית המוכרת של משפחה רב דורית ממש דורשת דודה אחת, חתיכה, שיש לה מאהב או שניים ומכונית ספורט אדומה, ואין לה צרות. הדמות הזו, אני חייבת להודות, הקסימה אותי תמיד אבל גם הרתיעה, משום שהחיוניות שלה, שהיום אני יודעת לקרוא לה "מיניות", לא הייתה קלה לעיכול, לפחות לא עד שהגעתי לגיל שבו הבנתי שנשים שנהנות ממין אינן בגדר השפעה רעה אלא להפך, הן יכולות ללמד אותי כמה דברים נחמדים מאוד על החיים.

החלוקה הזו להורות = שמחה ואושר – מול – חיים ללא ילדים = חשיכה, בדידות ואימה נכחה שם תמיד, בין אם הוגדרה במילים או לא. היא עדיין נוכחת מאוד בחברה הישראלית. למעשה, לידת ילד היא גם היום הדרך המהירה והבטוחה לקבל אישור חברתי על שפיות ותפקוד תקין. במקומות רבים אחרים התקן הישראלי התגמש והתרופף. איש כבר לא מצפה מאתנו להתאהב רק בבני המין השני, מעטים בלבד מרימים גבה אם בני זוג מחליטים לחיות יחד כל חייהם בלי נישואים, וגם אם לא עשיתם צבא, ברוב הסיטואציות החברתיות תוכלו להודות בזה בלי שיסקלו אתכם. ילדים זה משהו אחר. זה עדיין סוג של ערך מקודש, שהפרתו דורשת הסברים וברוב המקרים התנצלות.

בסביבות גיל 30 עברתי להתגורר באנגליה למשך חמש שנים. הייתי נשואה אז, ולמודת קרבות. משפחתו של בעלי לא הפסיקה לרמוז ש"הגיע הזמן לילד" ובכל ארוחה משפחתית הושמעו סיפורים שכללו משפטים כמו "דודה אדלה אומרת שלכל דבר יש זמן ואסור לפספס" שמהם הייתי אמורה ללמוד שאם לא נעשה ילדים בקרוב, נתחרט על זה כל חיינו. מאחר שכל ניסיון להסביר שאני פשוט לא רוצה ילדים נתקל בתגובה מילולית כמעט אלימה ובהנחות גסות רוח בנוגע לשפיות שלי, לנשיות שלי ולמידת התאמתי לחיים בחברה אנושית, לא שיתפתי איש מהם במחשבות שלי על הנושא ושמחתי כשחלק מהדודים והדודות הסיקו שיש לי בוודאי בעיות פוריות ושרחמנות עלי, וכדאי להפסיק להציק לי. אנגליה. הזכרתי את השנים שם כי ההפתעה הגדולה שהן הביאו לחיי הייתה המפגש עם תרבות שבה השאלה אם בחרת להיות אימא או לא נחשבת שאלה אישית מאוד, ובכל מקרה, לא מאוד מעניינת. הבחירה בחיים עם או בלי ילדים נתפשת שם כבחירה בסגנון חיים, שלסביבה אין בה עניין עמוק יותר מבשאלה האם את צמחונית, האם את מתעמלת, האם את צופה באופרות סבון או האם את מגלחת את בית השחי.

כשאין לך ילד, יש לך זמן להתחבא בשיחים ולהציץ על שאר העולם

 לא מדויק. ענייני אופנה, ובעיקר משקל, גודל השדיים וסגנון הלבוש, הפכו גם באנגליה שהייתה פעם מעוז הטעם הרע, למרכזיים ונשים גועליות כמו טריני וסוזנה עושות שם כל הזמן מיליונים על חשבון אי הנוחות ואי הקבלה העצמית של נשים אחרות. אבל אף אחד לא שואל אותך אם יש לך ילדים, כמה, מתי תלדי עוד אחד, למה אין לך והאם את עוברת טיפולים. אף אחד לא מייעץ בנושא בהתנדבות – לא הקופאית במכולת ששמה לב שאת קונה בעיקר צ'יפס ובירה, לא האחות במרפאה שמספקת לך אמצעי מניעה בחינם ואפילו לא נהגי המוניות, שמנהלים שיחות ארוכות ונלהבות לא פחות מאלה שלנו, אבל מתמקדים במזג האוויר ובכדורגל. כשחזרנו ארצה, כבר הייתה לי שכבת מגן שאפשרה לי לשאול את עצמי בכנות אם אני רוצה ילדים או לא (לא!) ולנהוג על פי הבחירה האישית שלי, בלי להרגיש משונה, סוטה, פגומה, לא נשית, אגואיסטית, נכה רגשית, סוציומטית או חתרנית.

כל שמת התואר האלה, אגב, הוטחו בי לאחרונה כשרואיינתי לתוכנית טלוויזיה בערוץ 10 ונתבקשתי לספר על הבחירה בחיים בלי ילדים. בנוסף המראיין אמר שהוא משוכנע שהורי – שכל החיים עודדו אותי לעשות כל צעד שיעשה אותי מאושרת – ראים בי כישלון נורא, והמראיינת שלידו שאלה אותי "אם אין לך ילדים אז איזה תוכן יש לחיים שלך", שאלה שלמרות גילי המתקדם, אני מודה שהדהימה אותי. בקרב הוריי, אחיי והחברות שלי העובדה שאני לא אימא לא זיכתה אותי מעולם בתשומת לב מיוחדת. איש לא ניסה לשכנע אותי לבחור אחרת ואף אחד לא ניסה ללחוץ עלי לשנות את החלטתי. את הביקורות המחמירות ביותר קיבלתי תמיד בחוץ, ודווקא מנשים. נשים שקראו מאמרים שלי ומצאו אותם מאיימים, נשים שחשו צורך למשטר אותי, כמו שאנחנו לעתים כל כך קרובות ממשטרות נשים אחרות באמצעות ביקורת או זלזול במראה שלהן, בדעות שהן מביעות – בלי לחשוב שככה בדיוק אנחנו מתחזקות את התבניות שמגבילות את חופש הבחירה שלנו כבני אדם.

אני יודעת ממרואיינים רבים ששוחחתי אתם על הנושא לצורך כתבות שהכנתי, שיש לא מעט משפחות שמפעילות לחץ דורסני, איומים, הצקות ואפילו מנתקות את הקשר עם בנים ובנות שמצהירים שהם לא מעוניינים בילד, או בלשון אותה משפחה: לא מוכנים לספק נכדים. חלק מההורים שמתנהגים כך מתרצים את זה בדאגה. הם חוששים שהילדים שלהם לא יבנו משפחה ויבלו את חייהם בבדידות. למרות ההתנגדות הטבעית הראשונית שחשתי כלפי הורים כאלה, אני חייבת להודות שאני מבינה את מקור הדאגה שלהם. הם רוצים שהילדים שלהם יהיו כמו כולם, כי הם משוכנים שככה קל יותר. ההבנה שלחיות חיים "כמו של כולם" כשזה לגמרי לא מה שאת רוצה או מה שמתאים לך, זה בכלל בכלל לא קל דורשת הקשה לניואנסים, לקולות שהחברה משתדלת בכל כוחה להשתיק.

הבחירה שלי לא להיות אימא לא נובעת מרצון לחיות לבדי, בלי מגע אנושי או בלי משפחה. להפך. יש לי משפחה גדולה למדי, שכל הזמן מתרחבת וזה בטח תרם לכך שלא חשתי צורך דחוף בילדים משלי. ויש לי גם משפחה חלופית. גדוד של חברות קרובות, שנבחרו ועדיין נבחרות בתהליך ארוך ומיוזע של ניסוי ותעייה. כבר כמה שנים שאנחנו הוזות ביחד על קומונת הזקנות שבה נחיה כשנזדקן. לחלק מאתנו יש ילדים, אבל גם הם הרי יעזבו את הבית ביום מן הימים, ויש לנו גם בני זוג, אבל סטטיסטית אנחנו הרי חיות 4.7 שנים יותר.

ערב שקט טיפוסי בקומונת סוף הדרך

רעיון קומונת הזקנות – שתקרא – כך על פי חברתי ענת, חברה בכירה בקומונה העתידית "קומונת סוף הדרך") – נולד ממחשבה ששיתוף משאבים כלכלי. משום שהביטוח הלאומי לא מוכן לתת לי קצבת אם חד הורית חשוכת ילדים, קומונה כזו אמורה לאפשר לנו ליהנות מכל מיני לוקסוסים גם כשתגיע השעה לחיות על קצבת ביטוח לאומי: נהג צמוד, טיולים בחו"ל, משלוחי פיצות וכמויות של וודקה וסמים קלים. התוכניות שלנו לימי הקומונה כל כך מפורטות, שאפילו הכנו רשימה של טלפונים חיוניים ובהם זה של חברה המספקת חיתולים למבוגרים עד הבית ובחרנו דגם של חלוק פלנל, שעתיד להיות התלבושת האחידה בקומונה. אחרי הכל, אם נגיע לשם, זה יהיה אחרי שהוכחנו לעצמנו שאנחנו יכולות לבחור איזה מין חיים אנחנו רוצות לעצמנו, ושכדי להרגיש טוב אנחנו לא חייבות להתאים לפנטזיה של מישהו אחר.

* סקיצה להרצאה שנתתי במסגרת ערב "12 דקות"

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • Gali Weinstein  On מרץ 8, 2012 at 6:19 pm

    את לא נראית בכלל זקנה. זה משבר גיל ה-40. מגיעים לגיל 40 ומתחילים להרגיש סבתא בת 70…

    • דפנה לוי  On מרץ 9, 2012 at 9:24 pm

      איזה משבר?
      לא רק שאני לא מרגישה סבתא, אני אפילו עוד לא החלטתי מה להיות כשאהיה גדולה

  • יוסי דר  On מרץ 8, 2012 at 6:37 pm

    כשאני התחתנתי זה היה בזמנים שהילדים היו באים מעצמם

    • דפנה לוי  On מרץ 9, 2012 at 9:25 pm

      גם כשאני התחתנתי… לשמחתי הייתה לי אימא תומכת שידעה לומר לי שלמרות שהיא מאושרת בילדיה, היא מבינה שאני שונה ממנה ומאחלת לי שאהיה שמחה בחיי שלי.

  • avivamishmari  On מרץ 8, 2012 at 6:45 pm

    יישר כוח. הנה אחת שישנה טוב בלילה (תרתי משמע) ולא מוטרדת מסוגיות כמו יישור שיניים, גן פרטי ושיעורי בית. ששמה חפץ על השולחן והוא נשאר שם, כמו שהוא (אלא אם יש לך חתול…).

    אגב, מה חשב על הנושא בעלך דאז? (גם הוא לא מאוד רצה ילדים מן הסתם, אבל האם התחתנתם כששניכם כבר מודעים לנושא, או שזה התגבש בהדרגה?).

  • alfonso המקורי  On מרץ 8, 2012 at 7:50 pm

    אני אוהבת אותך וכך כל המשפחה
    הרבה מהזאטוטים של המשפחה בודאי יעקבו בעתיד
    אחרי קומונת הזקנות שלכן עם חיוך על השפתיים

  • שרון רז  On מרץ 8, 2012 at 8:22 pm

    מעולה, פשוט פוסט מעולה, חזק וכתוב היטב, תודה דפנה וכל הכבוד לך

  • נעמה  On מרץ 8, 2012 at 8:27 pm

    כל עוד אני לא בתורנות מטבח, אני בפנים…:)

    • דפנה לוי  On מרץ 9, 2012 at 9:27 pm

      אף אחד לא חשב להשאיר אותך בחוץ…
      (מישהי תצטרף לתכנן את מערך הנגישות של הקומונה)…

  • rikyc1  On מרץ 8, 2012 at 9:08 pm

    דפנה, זה הפוסט הכי טוב שקראתי על הבחירה בחיים בלי ילדים, נפלא.

  • דוד שליט  On מרץ 8, 2012 at 9:08 pm

    פוסט מרענן ליום האישה. ומה את מחפשת בערוץ 10 בדקות שהקציבו לך לפני הפרסומות?

  • anna  On מרץ 8, 2012 at 10:04 pm

    פוסט נהדר גם לדעתי ובחירה אמיצה. אפילו יותר אמיץ מלבחור כך, להתעקש על הבחירה למרות הלחצים ולדברר אותה. תודה לך

  • תמי לימון  On מרץ 8, 2012 at 10:54 pm

    דפנה כתבת נפלא ובכלל את מקסימה ביותר. מחכה לראות איזה כוכבות – על יצאנו בסצינת יום ההולדת.

    • דפנה לוי  On מרץ 9, 2012 at 9:28 pm

      בתקווה שהבמאי לא ישאיר את הסצנה על רצפת חדר העריכה…

  • מורן צור  On מרץ 8, 2012 at 11:35 pm

    אוי כמה שאני מבינה אותך… ולי דווקא יש ילד. אחד. וזהו, לא רוצה יותר… לפעמים יש לי הרגשה שלפני שילדתי אותו (ועשיתי את זה בגיל מתקדם למדיי) הציקו לי פחות ממה שמציקים לי היום – אולי כי כבר הוכחתי שאני יכולה לעשות ילדים, לא יודעת.
    כל הזמן אני שומעת משפטים כמו "הוא יהיה אומלל ויישאר בלי משפחה" (ומה עם משפחה מורחבת וחברים? זה לא נחשב?) או "זה יהיה נטל נוראי עבורו לטפל בכם לבד כשתזדקנו" (מי ביקש שיטפל בנו? שלא לדבר על זה שכמעט תמיד הנטל נופל רק על אחד האחים).
    למזלי אני לא חיה בארץ אלא במקום שבו גם כן מקבלים את הבחירה לחיות בלי ילדים או "רק" עם אחד… אחרת יש סיכוי שהייתי נשברת תחת הלחץ.

    • דפנה לוי  On מרץ 9, 2012 at 9:30 pm

      המשפחה היא עניין ציבורי לאומי בארץ. יש לזה היבטים טובים – איש לא יתעלם מילד קטן שהלך לאיבוד, אנשים יעזרו לאישה שדוחפת עגלה לעלות לאוטובוס, ישעשעו את הצאצא בתור לקופת חולים (תראי את עולם הדימויים שלי…). בתוך אותה חבילה ישנו המשטור הקשוח של איך, מתי, מי, עם מי, כמה ולמה צריך לגדל ילדים. איפה את חיה? איך זה שם?

  • Dvorit  On מרץ 9, 2012 at 12:48 am

    דפנה, מיהו המראיין המוגבל בשכלו, ומתי תשודר התוכנית (אם עדיין לא שודרה)?

    • דפנה לוי  On מרץ 9, 2012 at 9:23 pm

      התוכנית טרם שודרה (אני חושבת, אני לא מחוברת לטלוויזיה). כשסוף סוף נפגש אספר לך עוד… בינתיים די לומר שהמפיקה אמרה לי שתפקידו של המראיין "להביא את השאלות החשוכות".

  • ka  On מרץ 9, 2012 at 1:05 am

    יום הולדת/אישה שמח!

  • ורד  On מרץ 9, 2012 at 3:20 am

    אפשר להצטרף לקומונה?

  • yaelisrael  On מרץ 9, 2012 at 3:44 am

    עדיף פשוט לא להתראיין בנושא הזה. אחרי ניסיון אחד, החלטתי לא להיענות יותר לבקשת ראיונות בנושא מדוע החלטתי לא להביא ילדים. כי תמיד מנסים להפוך אותך לאיזה קוריוז היסטרי. ותמיד גם יש את המרואיינות הקבועות שפונים אליהן. כמה מגוחך.
    יפה כתבתי, דפנתי.

    • אופס  On מרץ 9, 2012 at 12:48 pm

      מסכים שראיונות עלוולים להיות בעייתיים בחברה הפרו-ולדנית שלנו, אבל לא תמיד זה כך. להלן לינק לתכנית "פוליטיקה" בערוץ הראשון בה קיימו דיון של רבע שעה בנושא, עם חמש נשים – מתוכן אחת אורנה דונת (אחת המרואיינות הקבועות), ואחת חרדית עם 11 ילדים. הדיון רהוט ומפרגן- בלי תקיפות והאשמות די נדיר וכל הכבוד למנחה ולמשתתפות
      http://www.iba.org.il/media/?recorded=1&starting=903220

      מעבר לכך –
      **יעל**
      מנצל את ההזדמנות להודות לך. קראתי כבר לא מעט בבלוג שלך, ובביטוי של חור-שמוליד-חור-שמוליד-חור שטבעה רחל איתן והיכרתי אצלך בבלוג – אני משתמש המון. http://yaelisrael.wordpress.com/2006/07/07/%D7%90%D7%A0%D7%A9%D7%99%D7%9D-%D7%AA%D7%A4%D7%A1%D7%99%D7%A7%D7%95-%D7%9C%D7%A2%D7%A9%D7%95%D7%AA-%D7%99%D7%9C%D7%93%D7%99%D7%9D/
      אהבתי מאוד! תודה.

      **דפנה**
      היכרות ראשונה שלי עם הבלוג שלך, ובהחלט הביא "טעם של עוד". אהבתי את הרעיון המקורי של הקומונה. זה סטארטאפ רציני להפוך את הרעיון למציאות. והשם "קומונת סוף הדרך" לבדו יבטיח שרק אנשים חושבים יגיעו לשם, וזה טוב.
      אגב – זה לא רק 4.7 שנים הפרש – כי במרבית המקרים הבעל מבוגר מהאישה, מה שנותן חיי אלמנות ארוכים יותר. זה שריד שובניסטי מעצבן, ודווקא נוהג נישואין הפוך (האשה מבוגרת מהגבר) היה מאפשר סיום חיים מור-אור-לס בצוותא.

      רעיון הקומונה מעניין מאוד.
      – אם אתן מקבלות עוד משתתפים – אפשר לקבל פרטים? (לשנינו, ואם לא אז רק עבור זוגתי)
      – ואם "הרשימה סגורה" – אשמח לקבל פרטים על אופן ההקמה וכו' – אולי נארגן קומונה עמיתה. (אני רציני)


      אופס
      בן 40+ בזוגיות אל הורית
      פמיניסט וחתולאי

      • דפנה לוי  On מרץ 9, 2012 at 9:18 pm

        קודם כל באמת מילים נחמדות ומחממות לב. שנית, לעניין ה – 4.7 שנים, זהו מספר פיקטיבי לגמרי, המצאה שלי, שנועדה לציין בעדינות, שרובנו עתידות לחיות אחרי בני הזוג שלנו, לפחות על פי הפרוגרמה הביולוגית המקובלת…
        השלב המעשי של הקמת הקומונה עתיד להתחיל בעוד כמעט עשרים שנה. מאחר שאתה פמיניסט וחתולאי קיבלת נקודות בונוס מראש בתור המצטרפים החדשים, אבל אני חוששת שלעת עתה נצטרך להסתפק בהסמקה קלה נוכח המחמאה, ולחזור אליך במועד קרוב יותר לפתיחה.

      • דפנה לוי  On מרץ 9, 2012 at 9:20 pm

        אה, אופס – עוד משהו – אורנה דונת… כמובן אישה מרשימה וחושבת, ופרסמתי כאן בבלוג ראיון אתה: http://tinyurl.com/7hnjq9d

    • דפנה לוי  On מרץ 9, 2012 at 9:21 pm

      יעל אני יודעת על מה את מדברת, ובכל זאת, בינתיים, חשוב לי להמשיך לדבר. אחרי ההרצאה שלי ב"12 דקות" ניגשו אלי נשים שאמרו לי שהן בחרו אותה בחירה ומאיפה יש לי אומץ לדבר על זה ככה. אז נדמה לי שכל עוד יש מי שחושבות שצריך בשביל זה אומץ – כי יש מי שמפעיל עליהן לחץ או מנדה אותן בגלל הבחירות שלהן – יש טעם לדבר ולדבר ולדבר.

  • Tamir Moav  On מרץ 9, 2012 at 12:38 pm

    החלטה מבורכת. החיים הם שלך

  • אינגה מיכאלי  On מרץ 9, 2012 at 2:30 pm

    יפה כתבת, דפנה. גם אני התייחסתי לנושא בפוסט שכתבתי לפני קצת יותר משנה, את מוזמנת לקרוא: http://im-translator.net/2010/12/25/children/.

  • Gil Ronen  On מרץ 9, 2012 at 2:57 pm

    "דווקא נולדתי למשפחה שבמשך דורות נולדו בה ילדים" — סקופ.

  • מאירה וייס  On מרץ 9, 2012 at 3:40 pm

    פוסט מעולה. הי טוב בסוגיה הזו. רוצה להתייחס לזה במאמר גדול–ובינתיים מחזקת את ידיך.

  • כנרת  On מרץ 9, 2012 at 4:19 pm

    דפנה יקרה, אני מכירה את עמדותייך בנושא, וגם הפעם שמחתי לקרוא את מה שכתבת. למרות החוויה הלא נעימה בערוץ 10, חשוב בעיני להתראיין, לדבר ולכתוב (הכי עדיף) בנושא הזה. לחץ הילדים בישראל הוא חסר תקדים, ואם אמהות לשני ילדים נשאלות בערך פעם ביום מה עם השלישי, נו מה איתו, אפשר רק לשער את עוצמת הנידוי למי שבחרה שלא להוליד ילדים בכלל.

    למרבה הצער, לא כל הנשים שאין להן ילדים הן שלמות ומלאות ושמחות בחלקן כמוך, שהרי באופן לא מפתיע הן שייכות לאוכלוסיה הכללית, שגם חבריה – עם ילדים, בלי ילדים – אינם תמיד שלמים, מלאים ושמחים בחלקם.

    בישראל של היום מותר להיות הומו ולסבית ורווקה, כל עוד תתחייבי לתרום את ליטרת הבשר למרשם האוכלוסין. אני מאושרת להיות אמא לשתי בנותיי, ואהיה מאושרת אם הן יוכלו לבחור, בתורן, את דרך החיים המתאימה להן (ולהורים שלהן, כמובן).

    • דפנה לוי  On מרץ 9, 2012 at 9:13 pm

      תודה על הפרגון, כנרת. אני בהחלט מתראיינת ברצון, מתוך אמונה שכמדברים אפשר גם לשנות עמדות ובטח דעות קדומות, ואני מצטערת בשביל אנשים מסוג זה שראיין אותי על האפלולית שדרכה הוא מביט בחיים. ואת יודעת, זה שאני שלמה עם ההחלטה הזו שלי, עדיין לא מוציא אותי מכלל האוכלוסייה שלא תמיד מצחקקת, צוהלת ומפזזת… למרות שאני משתדלת.

  • כרמל  On מרץ 9, 2012 at 4:58 pm

    אשמח אם תרשמי אותי לקומונה, זה נראה מדליק

    • דפנה לוי  On מרץ 9, 2012 at 9:10 pm

      אנחנו נעשה אודישנים ונקבל רק זקנות שיראו טוב בחלוק פלנל מרופט…

  • זהרה  On מרץ 9, 2012 at 7:59 pm

    כל הכבוד, דפנה!
    אוהבת את הפוסט, את הרעיון, את הכנות, את אומץ הלב, את הכתיבה ואותך.

    • דפנה לוי  On מרץ 9, 2012 at 9:09 pm

      תודות זהרה, והרי אנו עוד נשוחח על זה ועל דברים אחרים.

  • מאיה  On מרץ 9, 2012 at 9:39 pm

    פוסט מדהים. תודה רבה!

  • אורית עריף  On מרץ 9, 2012 at 10:43 pm

    יופי של כתיבה דפנה.
    אני פה – אמא לבת שש, תיכף נכנסת לטיפולי פוריות לפני הריון שני – מחזקת אותך מאוד מאוד בבחירתך.

    שבתשלום

    • דפנה לוי  On מרץ 11, 2012 at 8:00 am

      מחזקת אותך בחזרה. אני יודעת שגם לגדל את הדור הבא זו בחירה לא קלה.

  • גליה  On מרץ 9, 2012 at 10:56 pm

    דפנה, כבר אמרתי לך שהבעיה היא לא הסירוב העיקש שלך להוליד ילדים. השערורייה היא שאת מסרבת ללדת חיילים! אוהבת אותך, כותבת מושחזת ומצוינת שכמוך

  • תופרת וחופרת  On מרץ 10, 2012 at 11:37 am

    סוף סוף מאמר על בחירה בחיים ללא ילדים שלא תוקף את הרוב שבוחר כן להביא ילדים, אלא מדבר על הבחירה האישית. בדרך כלל מאמרים מהסוג הזה מנסים להציג הורים כשקרנים (אנחנו רואים אתכם סובלים, אבל אתם מספרים שזה אושר כדי שאחרים ייפלו בפח) או כמטומטמים שאין להם תוכן אחר בחיים מלבד טיפול בילדים. מרענן.
    [למען הסר ספק: לי יש שני ילדים ואני מרוצה עד הגג ואפילו מתכננת עוד מתישהו, אני פשוט מאמינה בבחירה אישית, וזה יהיה נחמד אם החברה לא תכפה עלינו להתיישר לפי הרוב כל הזמן]

    • דפנה לוי  On מרץ 10, 2012 at 9:20 pm

      נורא מובן שאנשים מתנגדים להחלטות של אחרים שמאיימות עליהם, אבל הדברים משתנים וישתנו אינשאללה…

  • mooncatom  On מרץ 10, 2012 at 7:00 pm

    מצוין ומרגש.
    כשאת כותבת ככה באומץ ומשחררת את עצמך,
    את משחררת גם הרבה אחרות, דומות וגם שונות.
    יופי!

  • מוש מומקין  On מרץ 10, 2012 at 8:27 pm

    קצת חבל שלא תהיה עוד ג'ינג'ית שובבה כמוך.
    צריך להתחיל לחשוב על ראיונות קבלה לקומונה, אני רואה שיש ביקוש. אולי עלינו על סטארט אפ. ורק שימשיכו להיות לך חיים נפלאים.

  • סו  On מרץ 10, 2012 at 11:04 pm

    מעניין מאוד, וכמי שהתלבטה אם בכלל, מזדהה, גם אם בסוף בחרתי אחרת. מה שמדהים הוא שלפני שילדתי הרגשתי שילד הוא כרטיס כניסה לאיזושהי נורמליות חברתית ישראלית, ובלעדיו – אנחנו לא ממש משפחה, כלומר, לא בעיני הסביבה, ולא תמיד מוזמנים לכל מיני אירועים שחברים עורכים, כי אין לנו ילדים, אז בטח לא יעניין אותנו. פוסט מעניין וחשוב, תודה.

    • דפנה לוי  On מרץ 11, 2012 at 8:02 am

      נדמה לי שהסוד הוא להקיף את עצמך בחברים וחברות שחושבים כמוך – לא בהכרח כאלה שבחרו כמוך, אלא כאלה שמניחים לך להיות מי שאת ובעיקר מניחים לך לא להיות מי שאת לא… אצלי זה עובד.

  • ליצ'י  On מרץ 11, 2012 at 12:37 pm

    מצד אחר נפוטיזם יכול לארגן לי כניסה לקומונה ומצד שני אם אהיה הכי צעירה שם צפוי לי סינג'ור רציני. אני עוד שוקלת,שלא לומר שוקלת אני. האם מישהו יביא לי קפה למיטות?.

    • ג'ונסון  On מרץ 11, 2012 at 1:00 pm

      למה שקפה למיטות מישהי לך תביא? אך במקום זאת, אולי תרצי גם עיתון ?

      • דפנה לוי  On מרץ 11, 2012 at 3:29 pm

        בשביל מה יש לאישה אחיינים? האם אלכוהול וסמים הם לא מביאים? (ובמקרה שלי גם חתולים שיחשבו את קצי שלי לאחור).

    • דפנה לוי  On מרץ 11, 2012 at 3:29 pm

      הסרי דאגה. הקומונריות מתכוונות לרכוש שירותים בתשלום ולא לסנג'ר זקנות אחרות, אלא אם הן יודעות להכין קפה טוב, מה שאת לא.

      • א  On מרץ 12, 2012 at 12:25 am

        מאחלת לך אושר בדרך שבחרת,
        אני עשיתי ילדים כי פחדתי שאולי אני מפספסת משהו,פחדתי מאד מחרטה,
        למזלי הופתעתי לטובה,
        לגבי הזקנה לא נראה שילדים פותרים את קשייה אולי רק בכך שהם נותנים מימד חיובי לזמן שעובר

      • דפנה לוי  On מרץ 31, 2012 at 9:00 am

        הערה-הארה מעניינת

  • יעל  On מרץ 11, 2012 at 11:08 pm

    … ואני יודעת איפה קונים חיתולים ממש גדולים ממש בזול!
    מחכה לפניותיכן.

  • Zvika Agmon  On מרץ 11, 2012 at 11:31 pm

    האם תקבלו לקומונת הזקנות רק בנות, או שגם בנים באים בחשבון (למשל, כדי
    לטפל בפיוז שקפץ או להחליף נורה בגובה בלתי מתקבל על הדעת)?
    גם לא בנים מבוגרים מאוד (=בני כמעט 70)?

    • דפנה לוי  On מרץ 12, 2012 at 8:12 am

      נצטרך להעלות את הנושא בפני הוועדה המנהלת. בכל מקרה, תחזיק מעמד – הקומונה מתכוונת לפתוח את שעריה רק בעוד עשרים שנה, כשהמייסדות יהיו בנות שישים פלוס.

  • שולמית  On מרץ 15, 2012 at 6:13 pm

    אני מתקרבת לגיל 65 . בחרתי שלא ללדת ולא נתקלתי עד כה לתגובוות מטרידות במיוחד. יכול להיות שהיו כאלה כשהייתי צעירה יותר וכנראה כבר שכחתי אותן.

  • itamarzo71  On מרץ 28, 2012 at 8:08 pm

    חזק. אהבתי

  • ורד  On ינואר 25, 2015 at 8:58 am

    שלום דפנה
    היום אנחנו ב2015
    את כתבת את קומונת הזקנות ב 2012
    מאד התחברתי למה שכתבת
    האם חשבת על התנסות של חיים בקומונה?
    יש לי רעיון לגבי ניסוי של חיים בקומונה (4 נשים) אלא, שחסרה לי היוזמה והאומץ
    בברכה
    ורד

    • דפנה לוי  On ינואר 25, 2015 at 11:35 am

      לא ניסיתי. זה מין חלום על שנות הזיקנה. אשמח לשמוע איזה רעיון יש לך – החברות בין נשים היא בעיני דבר רב ערך ביותר

Trackbacks

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: