השנים הנסבלות יותר של חיי – שיחה עם יורם קניוק

 

 

צילום: גל חרמוני

 

 

 

מכירת הספרים המוזלים של "ידיעות ספרים" התקיימה השנה תחת מודעות פרסומת שנכתב בהן "מחסלים את קניוק". האירוניה לא נעלמה מעיניו של איש ממכריו של הסופר, שהיה באותם ימים מאושפז בעקבות דלקת ריאות קשה. למרבה השמחה, הדלקת ושלל כשלים בריאותיים אחרים לא הצליחו לחסל אותו, ובגיל 82 הוא לא רק מתראיין בשמחה, מוכן להשמיע את דעתו בצלילות חריפה על כל נושא אומנותי, חברתי ופוליטי, אלא גם כותב ספר חדש.

כשקיבל בשנה שעברה את פרס ספיר על ספרו "תש"ח" קניוק הצהיר ש"הגיל ניצח את היופי". האמת היא שהוא נאלץ לחכות הרבה שנים כדי לקבל את ההכרה הזו, ואת גלי האהבה מקוראים שהגיעו במקביל אליה. קניוק הוא אאוטסיידר. הוא כותב אחרת, הוא מדבר אחרת, כרונולוגית הוא שייך דור הפלמ"ח, אבל לכתיבה שלו יש מנגינה אחרת, לעתים פנטסטית, והקהל צריך היה כנראה להסתגל כדי להבין איזה סופר מצוין הוא. "זה מסתורין גדול. זה גורם לי שמחה גדולה", הוא אומר על המוני המכתבים והטלפונים שהוא מקבל מקוראים בעקבות פרסום תש"ח. "אני לא יכול לומר שזה הפך אותי לאדם מאושר, אבל זה בהחלט הופך את השנים האלה לנסבלות יותר".

תש"ח, ספרו המתעד את הזיכרונות האישיים שלו ממלחמת השחרור, זכה לאחרונה גם לעיבוד בימתי של קבוצת צעירים מתיאטרון חיפה ובבימויה של נויה לנצט. קניוק –  שמודה מראש כי מדובר בחוויות שלו עצמו, מבעד לפריזמת הזיכרון שלו, וללא כל יומרה לייצר מסמך תיעודי היסטורי מדויק – כותב על האבסורדים הגדולים של 1948, על אין האונים ואין הברירה של חיילים צעירים בקרב, על זמנים שלא היו יפים יותר אבל בדיעבד נעשו כאלה, ועל סיטואציות הזויות כמו הרגע שבו מתבשרת מחלקת חיילים על הכרזת המדינה ונאלצת לפצוח בריקוד למרות שלרגליה מוטלת גופה מרוטשת של חבר. קניוק היה שם, וב – 62 השנים שחלפו מאז, ניסה שוב ושוב לכתוב את מה שארע. "לא רציתי לכתוב על המלחמה", הוא מסביר. "רציתי לבוא מהבטן שלה, מהתחת שלה. כשגמרתי לכתוב את תש"ח חשבתי שאין לספר שום סיכוי, כי במשך השנים עשו מאתנו גיבורים ואחר כך כאלה שבאו לגזול אדמות מערבים, וכל זה לא היה ככה. כתבתי את זה מנקודת מבט של בן 18, וזה לא היה קל בגיל שמונים".

קניוק נולד וגדל בתל אביב. אביו, יליד גליציה שעלה ארצה אחרי שנים בברלין ואחרי טבילה ייסודית בתרבות הגרמנית, היה מזכירו האישי של ראש העיר מאיר דיזינגוף וניהל את מוזיאון תל אביב. כילד, הוא זוכר שנורא רצה להיות יקה, כמו אלה שהגיעו ולבשו שלייקס ושיחקו ב"מכאנו" ולא רק בצעצועים מעץ,  וכדי לטשטש את הצבריות הברורה שלו, לימד את עצמו לומר "אוואה" במקום "איי" כשכאב לו. בגיל 17 הצטרף לפלמ"ח והשתתף בין השר בקרב בנבי סמואל ובכיבוש גבעת הרדאר. הוא עזב את התיכון כדי להתגייס לפלמ"ח, למרות שאימא שלו נורא רצתה שילך לאוניברסיטה. ואגב, לפני מספר שנים החליט לתרום את גופתו למדע, כדי להבטיח שיגיע לשם, לאוניברסיטה, בסופו של דבר. באחר הקרבות נפצע, פונה והתחיל לעבוד על אונייה שהביאה ניצולי שואה מאירופה. "פתאום גיליתי את העם היהודי", הוא אומר. "פגשתי אותם שלוש שנים אחרי מלחמת העולם, והם דיברו אתי ופתאום הבנתי כמה קטנים היינו לעומתם, כי אלה השרדנים הגדולים בהיסטוריה, ופתאום הבנתי למה הקמנו מדינה. בשבילי יכלו להישאר פה הבריטים, זה לא היה כל כך נורא לחיות תחתם, הם עשו סדר. זה לא שלא הרגשנו פה את המלחמה. רומל היה במצרים ונורא פחדנו שהוא יגיע לכאן, ולנו הילדים הייתה מערה על שפת הים שבה אגרנו סרדינים ואוכל והכנו מקלות, היו הפצצות על תל אביב ועל בתי הזיקוק בחיפה, אבל כשפגשתי את היהודים מאירופה הרגשתי אשם שלא הייתי שם."

יכול להיות שתש"ח מצליח כל כך משום שאתה לא מתפתה לצייר את עצמך כגיבור

"אני לא מצייר את עצמי בכלל, כי אני לא יודע מי הייתי שם ואז. זה נכון לגבי כל חיי. 81 שנה אני בתפקיד הצופה, שאפילו ברגעים הכי אינטימיים והכי מיניים שלי אני מספר לעצמי סיפור על זה ש'אני עכשיו עושה כך וכך' וזה נורא לחיות ככה, כי אתה לעולם לא יכול להתמסר לגמרי ולהשתחרר לגמרי".

אתה מתאר מצבים נוראיים של לחימה בלי ניסיון, בלי נשק, בלי לדעת מה בדיוק לעשות. זה נשמע נורא טראומטי. איך זה שבסוף הסיפור לא הפכת למין ימני קיצוני ולו מפחד?

"נלחמתי מחוסר ברירה, אבל מעולם לא הייתי בי שנאה. תמיד ראיתי פה שני עמים שלכודים בסכסוך טראגי שאני חושש שאין לו פתרון. וזה לא משנה מי צודק ומי סבל יותר, אחד תמיד יבוא על חשבון השני".

אחרי המלחמה קניוק  ציור בבצלצל ופריז, חי עשר שנים בארה"ב, חיפש זהב במקסיקו ויהלומים בגווטמאלה, ישב בבתי הקפה של הבוהמה הניו יורקית כתף אל כתף עם אגדות כמו מרלון ברנדו וג'ימס דין וניהל רומנים למכביר. אחרי שנישא למירנדה האמריקאית, חזר ארצה. יש לו שתי בנות ונכד – אותו נכד שסירוב  משרד הפנים לרשום אותו כיהודי הביא את קניוק עצמו לדרוש להירשם כחסר דת.

בצעירותך התרחקת מהטרגדיה הזו, חיית במקום אחר ובכל זאת חזרת

"אחרי המלחמה היינו מסויטים, היה לנו קשה נורא. מאלף ומשהו לוחמי החטיבה נהרגו 400. ראינו את החברים שלנו מתים, קברנו אותם ולפני זה לקחנו להם את החולצות כי לא היה לנו מה ללבוש . היינו חסרי מנוחה כשזה נגמר, רצנו מבית קפה לבית קפה. באוטובוסים שרו את התקווה ואנחנו לא יכולנו לחגוג כי ניסינו להחלים מהטראומה. הגעתי לפריז, ובגלל שהפציעה שלי הייתה קשה המליצו שאסע לאמריקה ושם הלכתי לאיבוד. ציירתי, הסתובבתי. אני לא היחיד, בכל המקומות האלה פגשתי אנשים שהיו אתי בפלמ"ח. כשנולדה לי בת רציתי לחזור הביתה. לא היה לי שום פקפוק".

ונדמה שאתה מאוכזב מהמדינה שנוצרה כאן

"עד עליית הליכוד היתה פה איזו דאגה הדדית. היה קשה, אכלנו כבד מחצילים וסטיק מחצילים ואבקת ביצים אבל ידענו שככה צריך להיות כי 600 אלך איש קלטו פה שני מיליון עולים. היינו בדרך להיות מדינה באמת טובה. מאז 1977 והקפיטליזם, הרוח היא שכל אחד דואג לעצמו, החזק חזק והחלש חלש. התרבות מקבלת פה בוז נורא מהשלטון. אנשים שגרים בשטחים כבושים והם זרים לכל מה שנעשה פה כשקמה המדינה, מחליטים איך תיראה המדינה שלנו כאן, ומקימים פה מין רוסיה קומוניסטית פינת סומליה. יש בין מי שמנהלים אותנו היום אנשים שמשדרים רוע בקור רוח שמזכיר לי את הגרמנים".

מה שמעלה את השאלה – מה הביא אותך לגרמניה ולכתיבת "הברלינאי האחרון"?

"שנים לא רציתי לנסוע לגרמניה. אבי לא היה גרמני אבל לחם במלחמת העולם הראשונה בצבא הגרמני וגדל בתרבות הזו ואהב אותה. הסיפור היהודי גרמני נורא עניין אותי – למה אנחנו אוהבים אותם כל כך, למה כל כך הרבה צעירים ישראלים נמשכים למרות שעבר כל כך מעט זמן, למרות שהם יושבים שם עדיין על קמח עצמות. אלף שנה שהיהודים אוהבים את הגרמנים בצורה נואשת, ולגרמנים אין בלי היהודים הומור או מדע או אומנות. זה המקום היחיד מלבד ישראל שבו אני מרגיש בבית, אבל אני לא יכול להיות שם יותר מכמה ימים בלי להרגיש לחוץ".

 

הצורך הזה, שקניוק אינו הסופר היחיד שמודה בו, לאמץ מדי פעם זהות אחרת, הביא אותו לפרסם שני ספרים בשמות בדויים. "ערבי טוב" עליו חתם ב – 1983 בשם "יוסף שאראה" ו"קסם על ים כינרת" (1993) שכתב תחת הכינוי "רויטל בק", לכאורה בחורה בת 17, נועזת וכנה, שהורגת את ההורים שלה במגהץ ומתפעלת מהדם המטפטף, מזדיינת בלי סוף, קוראת את סלינג'ר, מתאהבת בעובר שצף בצנצנת פורמלין, שותה, רוצה להיות זונה ושומעת מוזיקה קלאסית. "והיה עוד ספר אחד", הוא מעדכן את הרשימה שלי. "כתבתי ספר בכריכה רכה להוצאת מ. מזרחי, וקיבלתי מאה לירות, אבל אל תשאלי אותי איך קראו לו או במה הוא עסק".

רצית שהספרים האלה יקבלו התייחסות אחרת, בלי דעות קדומות?

"את רוב הספרים שלי רציתי להוציא בשם בדוי, אבל זה לא יצא. מעולם לא פחדתי לומר דברים שירגיזו קוראים ומבקרים, מעולם לא כתבתי דברים שאחרים רצו לשמוע. מה שכן, יש בי צד אלים שהייתי צריך להוציא באיזה מקום, במקום כהרגלי לגדף את עצמי ולשנוא את עצמי, אז הוצאתי את זה ב"נבלות" וגם ב"קסם על ים כינרת". בדיוק סיפרתי לבתי שבמלחמה יש רגע שבו אתה מתחיל לאהוב את ההרג, לשמוח שאתה הורג וזה נורא. אחר כך אתה מרגיש נורא ואיום. משהו כזה נשאר בי והוא בא לידי ביטוי בדברים שהרגשתי שאני חייב לכתוב".

אתה שונא את עצמך?

"כל השנים וגם מרגיש כישלון ומתפלא שאנשים רוצים לראיין אותי ולשוחח אותי ולשמוע את דעתי ותמיד חושב שהם טועים ומתכוונים למישהו אחר. אבי לימד אותי שאי אפשר לצייר אחרי רמברנדט ואי אפשר לכתוב אחרי גתה או שילר. "

ובכל זאת מעולם לא הפסקת לכתוב

"אני חייב לכתוב גם אם זה שטויות, קטעי סיפורים, חצאי ספרים, דברים שאני כותב כבר עשרים שנה. עכשיו סיימתי את "מלאכים א'" ו"מלאכים ב'", שהתחלתי לכתוב בשנות התשעים ואני עובד על ספר לנוער על ברלין. אני כותב כל בוקר, למרות שבגילי זה כבר לא קל כי אם אני לא כותב אני מרגיש נורא".

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • David Palma  On מרץ 31, 2012 at 9:43 am

    אוף איזה ראיון נהדר. אני כל כך אוהב את קניוק ואת חוסר הרהב העצמי שלו. ואיזה סופר נהדר. תודה

    • דפנה לוי  On אפריל 14, 2012 at 9:26 am

      בעיני הטוב שבכותבים היום, ובוודאי הכן שבהם

  • bddaba  On מרץ 31, 2012 at 9:53 am

    מצויין! חג שמח, שרון

  • נועם לסטר  On מרץ 31, 2012 at 11:11 am

    תודה

  • שלומית לוי  On מרץ 31, 2012 at 12:10 pm

    מסכימה כל כך עם מה שכתבת עליו בהתחלה. והראיון מצויין באמת . חג שמח!

  • לוסי  On מרץ 31, 2012 at 3:44 pm

    אני קוראת בשקט כבר מזה זמן, והחלטתי שהגיעה העת להודות לך על התענוג שמסבים לי כתיבתך והראיונות המשובחים 🙂

  • שולמית אפפל  On מרץ 31, 2012 at 6:58 pm

    גדול סופרי ישראל והאינטימי שבהם וכשכבר לא נקרא את האחרים עדיין נקרא את קניוק.

  • מוש מומקין  On מרץ 31, 2012 at 8:48 pm

    איזה איש, ואיזה ראיון.

  • גלעד  On אפריל 1, 2012 at 7:46 am

    תודה על דברים חדים וברורים.

    הקול של קינן עוד יחסר לנו. יש למישהו מגפון?

  • galithatan  On אפריל 1, 2012 at 11:39 pm

    יופי של ראיון 🙂 נהניתי מאוד.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: