ההיסטוריה מתקדמת בעוויתות, כמו דג שמת על היבשה

יהלי סובול כנראה מעולם לא היה נאיבי. בגיל 11 הוא העניק ראיון לעיתון "במחנה" (למדור שערכתי, והתגאה לבשר אז שמדובר ב"ראיון בלעדי"). הוא היה המגיש הכוכב של פינת הפופ בתוכנית הילדים "שמיניות באוויר" ושלא כצפוי, היה לו מה לומר לא רק על דליק או דוראן דוראן אלא גם על הסחטנות של המפלגות הדתיות, על המצב הפוליטי. את הניסיונות שלו לשכנע מבוגרים הוא תיאר במשפט "כבר נמאס לי להביע את דעותיי הפוליטיות… זה עלה לי בהרבה כאבי גרון אומרים לאבא שלי 'הילד שלך פסימיסט'".

הפגישה שלנו בשבוע שעבר, 29 שנה אחרי הראיון ההוא, התקיימה לרגל צאת ספרו "אצבעות של פסנתרן". עוד לפניה, מקריאה ברומן המתאר ישראל של אחרי מלחמה שבה תל אביב הופגזה ואת המדינה מנהלת מועצת חרום שמנצלת תקנות וחוקים כדי לזרוע אימה ולטהר את הרחובות מכל מי שיש לו מחשבה עצמאית – ברור שהילד האינטליגנטי ההוא הפך את אותה ראייה מפוכחת של אז לכדי תפיסת עולם. לא שסובול אינו איש שיחה חביב. להפך. משום שמדובר בכוכב רוק, מוזיקאי מוכשר וסופר שזהו כבר הרומן השלישי שלו, מפתיע לגלות כמה הוא צנוע. לא אוהב לדבר על עצמו. לא מתלהב מחשיפה אישית מדי. לוקח את השיחה למקומות חברתיים, פוליטיים, ושלא כמו שאמרו אז לאבא שלו – לא כולם מנבאיי שחורות.

סובול, בן 40, הוא בנו של המחזאי יהושוע סובול. הוא נשוי לשחקנית עדי גילת, בתו של העיתונאי מרדכי גילת. יש להם בת (רונה, בת 4) ובן (דוד, בן חצי שנה) והם מתגוררים בלב תל אביב. עד לפני שמונה שנים, אז ראה אור ספרו הראשון "בין דירות", סובל היה מוכר בעיקר כסולן להקת "מוניקה סקס" וגם ככותב ומלחין של מרבית להיטי הלהקה. האלבום הראשון שלהם, "פצעים ונשיקות", יצא בשנת 1995 כלל להיטים כמו "מכה אפורה", "על הרצפה" ו"פצעים ונשיקות", שהוא חיבר ובהמשך הוא כתב והקליט עם מוזיקאים רבים נוספים ובהם פטר רוט, מלאני פרס, אסף אמדורסקי, סיוון שביט, יזהר אשדות, יהודית רביץ, בן ארצי, רע מוכיח והראל סקעת. ההצלחה הגדולה בארץ של "מוניקה סקס" שיגרה אותו לניו יורק ואחר כך ללונדון, אבל אחרי שנים ספורות חזר לעבוד וליצור בארץ. "כתיבת ספרות תמיד עניינה אותי", הוא אומר. "התחלתי לכתוב טקסטים בתור ילד, עוד לפני שהתחלתי לנגן. סיפורים, פה ושם, שחלק פרסמתי במקומונים. תרגמתי כמה ספרים מאנגלית ואז איתמר בן כנען שהיה עורך בספריית מעריב שאל אותי למה שלא אכתוב ספר בעצמי. זהו, משם זה התחיל."

ב"אצבעות של פסנתרן" (זמורה ביתן) הגיבור של סובול הוא פסנתרן, איש עדין למדי שהמוזיקה היא עולמו, והוא מנסה איכשהו לשרוד בתוך מציאות מורכבת ומאוד כוחנית. שלא כמצופה מפזמונאי שנשמע רגשי עד מיוסר בשיריו, הספר של סובול שכלתני מאוד, לא ספוג אמוציות ואפילו לא מתלהם – הוא מתאר מציאות קשה, אבל גם אז התל אביבים שלו לא הופכים לחיות אדם. "אנחנו נוטים לשכוח כשאנחנו מדמיינים מציאות קשה מאוד, בעבר או בעתיד, שגם בדיקטטורות נוראיות קו 161 ממשיך לעבור בארלוזרוב, והנהג יכול להיות מאוד נחמד, בית הקפה יכול להיות סימפטי. הבנתי את זה לראשונה כשאבא שלי כתב את "גטו". הוא כתב את ההצגה אחרי שהוא מצא יומן של הרמן קרוק, שניהל את הספרייה בגטו וילנה, וגילה שם שבגטו ניהלו חיים מאוד עשירים, שמחים לפעמים, עשו תיאטרון שאפילו היה סטירי למשל. אז קמה מהומה, כי איך הוא כותב דברים כאלה על השואה אני הבנתי שהאדם הוא חיה סתגלנית מאוד. קיבלתי תגובות מקוראים שעלו מדרום אמריקה, שחיו שם כשהחונטה בארגנטינה חיסלה עשרות אלפי אנשים, ואמרו לי שהם המשיכו ללכת לכדורגל, שכשמישהו נעלם הם אמרו לעצמם 'הוא בטח עשה משהו'. ככה אנשים מתנהגים בחיים וגם בספר שלי".

אחת הדמויות בספר שלך אפילו אומרת שסבל הוא קטליזטור ליצירה

"כן, זו תאוריה שאני שם בפיו של מין אוליגרך כזה, שעסקים בשבילו חשובים יותר מאומנות. אני לא מציע לענות אנשים כדי שייצרו יצירות יותר גדולות. אומנות לא זקוקה לתקופות חשוכות – גם בתקופות זוהרות מאוד קרו דברים מעניינים מבחינה יצירתית".

סובול מתאר את עצמו ככותב ממושמע, אבל אומר שמדובר בתהליך ארוך. להבדיל משירים ש"הטובים ביותר שלי יצאו בחצי שעה", הוא מסוגל לכתוב פרק, לעזוב, לחזור לסיפור אחרי חצי שנה, לזרוק הכול ולהתחיל מחדש. הספר הזה נולד, הוא אומר, מתוך רצון לעסוק בגיבור שנאלץ לעמוד מול מרות וסמכות.

הגיבור שלך, יואב, כל כך מתקשה להתמודד עם המציאות הפוליטית בארץ שהוא ממציא לעצמו קול שני, קול פנימי, שמדבר אתו על מה שקורה. הוא דומה לך באיזשהו אופן?

"יש בו דברים שדומים לי, אם כי בואי נבהיר באופן חד משמעי שאני לא שומע קולות. אבל הוא איש שלא שש למלחמות, ולא אוהב עימותים ומסוגל להינתק ולעשות את האומנות שלו."

בתוך "אצבעות של פסנתרן" יש אזכורים לתיאטרון, בעיקר פוליטי, בעיקר למחזאים שמאלנים שנמצאים על הכוונת של השלטון. "אני מכיר את עולם התיאטרון טוב גם מאבא שלי, וגם מאשתי השחקנית", הוא אומר. "כך שהייתה לי אפשרות לנזול לכיוון הזה כדי להעמיק את התמונה של מה קורה בארץ שמתנהלת תחת משטר כזה. שניהם לא היו שותפים לכתיבה שלי, נתתי להם לקרוא רק אחרי שסיימתי גרסה ראשונה. "

משטרים כמו זה שאתה מתאר תמיד מפחדים מאמנים יוצרים. אתה מאמין שלאומנות יש בכלל השפעה פוליטית חברתית?

"אני חושב שרוב האומנות שנעשית היום ממלאת תפקיד ריאקציוני. אצל הדור שלי והדורות הצעירים יותר, את יודעת, צעירים מערביים בני מעמד בינוני, ליבראליים, האומנת תפסה את מקום הדת והאידיאולוגיה בתור הסחת הדעת הגדולה. זה מה שמאפשר לנו היום לחיות בשלום עם עצמנו בתוך מערכות שהן לא צודקות, מדכאות מהרבה מאוד בחינות. האומנות יוצרת אשליה של זהות ושל משמעות בחיים שלנו, שלא קיימות באמת. להבדיל מבידור, האומנות מתיימרת לומר משהו על חיינו, אבל היא עבד נרצע של המנגנון הקפיטליסטי, והיא נותנת לאנשים אינטליגנטים אשליה של משמעות, שלא קיימת כי מה שמניע את העולם באמת זה המנגנון הכלכלי."

אתה באמת חושב שמדינת ישראל מתקדמת לעבר עתיד כל כך שחור?

"אף אחד באמת לא יודע. הרי ההיסטוריה לא מתקדמת בקו ישר – כמו שהחוקר וילנר אומר בספר – ההיסטוריה מתקדמת בעוויתות כמו דג שמת על היבשה. הבעיה אצלנו היא שהכיוון הכללי הוא לא נכון ולא טוב, ואז תמיד יכול לבוא איזה אירוע לא צפוי ושכל הרע הזה יואץ פי אלף".

מחשבות כאלה לא גורמות לך לרצות לקחת את הילדים הקטנים שלך ולברוח מהארץ?

"אני לא אדם חרדתי, אז כל המחשבות האלה הן רק משהו קצת מטריד שנמצא בקצה שדה הראייה. מה אנחנו יכולים לעשות חוץ מלקוות לטוב? חייתי חמש שנים בחו"ל, ואני מכיר את החוויה הזו, של להגר – כי כשנסעתי עם מוניקה חשבתי שאשאר שם. אני חושב שאצל רוב האנשים האושר בא מהדברים הכי בסיסיים, החברים שהם גדלו אתם, השפה שלהם, האוכל והאקלים שהם רגילים אליהם, התרבות שהם רגילים לצרוך. זה נותן את תחושת האדמה בעולם הזה. אם נהדר אני אולי לא אפחד מהאיום האיראני, אבל תהיה לי תחושה של זרות. וגם אז אתה יכול כל החיים שלך להיות זר, ואז לעלות על אוטובוס ולהתפוצץ בגלל מישהו ששונא את המקום החדש הזה שהיגרת אליו, כי הרי העולם כולו מלא אי צדק וקונפליקטים, זה לא משהו ייחודי לישראל".

 

איפה אתה מרגיש נוח יותר, בספרות או במוזיקה?

"בספרות אני מרגיש יותר צעיר, אם כי זה מצחיק לומר את זה, כי גם במוזיקה יש לי עדיין הרבה מה ללמוד. אני שמח שיש לי את שני התחומים. אני אוהב לעמוד על במה, תמיד אהבתי את זה, ויש בזה משהו ממכר, אבל אני שמח שבספרות אין את הממד הזה של הכוכבות. יש לי כבר רעיונות גם לתקליט חדש וגם לספר חדש, אבל זה ייקח לי זמן, תמיד בין לבין עוברים עלי חודשים של חוסר מעש.  כרגע אני מנסה להתניע, אבל זה עדיין לא מצליח לי".

 

* צילום: גל חרמוני. הראיון התפרסם במוסף הספרים של לאישה.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: