סיפורים בשריים מאוד

גל חרמוני המוכשר (בגבו למצלמה) מצלם את ענבר אשכנזי (לכתבה במוסף הספרים של לאישה)

גל חרמוני המוכשר (בגבו למצלמה) מצלם את ענבר אשכנזי (לכתבה במוסף הספרים של לאישה)

ענבר אשכנזי היא אדריכלית נוף, ובחייה המקצועיים היא מתכננת ובונה קונסטרוקציות של יופי ונוחות. בחיים האחרים שלה, ככותבת, היא עושה את ההפך בדיוק: היא חורצת ומכרסמת ושורטת. לא נוח לחיות בתוך הסיפורים שלה: האנשים בוטים, המצבים מעיקים ויש הרבה לכלוך ואלימות ומחנק. "אין טעם לכתוב על מה שלא כואב", היא אומרת על אסופת הסיפורים, שראו אור בספר הביכורים שלה "בגוף הדברים" (הוצאת "גוונים").

"בגוף הדברים" מקבץ עשרה סיפורים ונובלה גראפית אחת. מגוון מצבי המצוקה שבהם רחב: יתמות, מחלת נפש, שברון לב, בדידות. אבל אלה אינם שם סתם ככה, כדי להטריד את הקוראים. הם שם משום שאשכנזי מתעניינת דווקא בחדירה אל מתחת לעור, אל מעבר להדחקות, אל בין החריצים בציפויים שרובנו משתמשים בהם כדי לכאוב פחות, ושם, באפלולית, היא רוצה לגלות את אמיתות שלא תמיד אנחנו מעזים לנסח במילים. איזה? ב"תהילת נצח והאמת בסלון" היא מתארת אם ובנה שנושמים לרווחה אחרי שאבי המשפחה, המתעלל, נהרג בצבא; ב"ליצ'י" הגיבורה מתארת איך זיכרונות האונס שעברה מעוררים בה התרגשות מינית וב"ערב קיץ" היא מתארת קנאות, עוינות וניסיון נואש של אם צעירה לרצות את בני משפחתה.

אשכנזי, בת 42, ילדת תל אביב, למדה תואר ראשון בביולוגיה בת"א, ותואר שני באדריכלות נוף בטכניון, היא רכזת בכירה של פרויקטים הנדסיים במשרד החקלאות, נשואה כבר 19 שנה למדען, אם לשני בנים ומתגוררת בנס ציונה. התקציר הביוגרפי הזה מזכיר לי שיר של המשוררת שולמית אפפל, שכותרתו "הבורגנות לא מצילה זאבים מעצמם", ואכן, אשכנזי, שמעידה על עצמה שהיא אדם "מאוד אינטנסיבי", אומרת "לכל הסיפורים יש ממשק ברור לחיים שלי. אני מכירה את כל המצבים והרגשות האלה, גם את הקיצוניים ביותר."

ולא פחדת לכתוב עליהם ככה, בגלוי, כשכל קרוביך ומוקירי זכרך יכולים לקרוא?

"אני אדם מאוד פתוח, כך שמי שמכירים אותי יודעים, ולא ישנו את דעתם כשהם יקראו את הסיפורים. ההורים שלי קראו. לאחד האחים שלי היה קשה עם תיאורי הגוף ועם מילים כמו זין וכוס, אבל זאת אני, מין מעניין אותי והחיים הם בעיני מאוד בשריים. יש בהם גם פצעים והפרשות וגם לנשים יש תשוקות מיניות מאוד חזקות. אין לי עניין לכתוב רק על דברים אסתטיים וזהירים. כתבתי ספר שאמנם לא יצא מהשוכנות ולא הגיע מהביבים, אבל הוא בהחלט מאיים על השקט הבורגני".

זה אמיץ מאוד

"אל תעשי ממני איזה גיבורה. לקח לי המון שנים למצוא את האומץ הזה. הרבה דברים הדחקתי. את סיפור האונס, למשל, סיפרתי רק לבן זוגי ולחברה מאד קרובה והמון שנים הדחקתי, כאילו שזה לא קרה. ואז גיליתי שיותר קל לי לכתוב על זה מאשר לדבר. כשהתחלתי לכתוב, הבנתי שאני לא רוצה להתחמק מלספר שיש במחשבות על המקרה גם משהו שמעורר מינית, למרות שאני יודעת שאני אעורר עלי זעם של רבים, כמו שבטח יהיו מי שיכעסו על זה שאני כותבת על המסר הלא מילולי הרועם שאנחנו מוסרים לאלמנות צה"ל ועל זה שלא כל המתים שלנו הם תמיד קדושים".

הממד האישי המודגש בסיפורים שלה, לא מחייב את אשכנזי לדבר בגוף ראשון. בחלק מהסיפורים היא מדברת מתוך עיניהם של גברים. בנובלה המצוירת שלה מספר צעיר המתקשה לישון בלילות איך רצח את האישה שאהב. ב"עלם וצילו" מנהל צעיר אחר שיחה כנה ופתוחה עם היצר שלו על חוויות המין הראשונות. "אגם ויער", סיפור שהיא בחרה למקם בנוף דומה לזה שבתוכו חיה שנה, בגרמניה, כשהתלוותה לבעלה שהשלים פוסט דוקטורט, מלא באותה אווירת בדידות שחשה כשהייתה שם, אם צעירה כמעט מנותקת לגמרי מסביבתה. הגיבורים שלה, מצאו כמוה נחמה מהעיר המנוכרת בתוך יער ירוק, חושני, עוטף ומקבל מאוד. הסיפור כתוב מפיו של נער צעיר, שביחד עם אביו מחפש את האם שנטשה אותם. "נורא מעניין אותי איך גברים חושבים", היא אומרת. "זה נראה לי לא טבעי, כל כך שונה מאיך שנשים חושבות. היחסים שלהם עם האבא כל כך דומיננטי. נדמה לי שלילד יש בשלבים המעצבים של חייו צורך מאוד עמוק להזדהות עם אבא שלו ולהתקבל על ידו, מה שלא קיים אצל נשים. דווקא בגיל ההתבגרות יש ניתוק וכמעט מלחמה עם האם, בנות מבדילות את עצמן מאימא שלהן כדי לקבל מקום בעולם הזה, ובנים מנסים בכל כוחם להיות כמו אבא. נדמה לי שאבא נשאר מודל החיקוי שלהם כל החיים".

 כצפוי מאוסף סיפורים שמנסים להותיר כמה שיותר עצבים חשופים, ומלאים בדמויות שהיא מגדירה בתואר "עזובות בצורה זו או אחרת", גם הסיפורים ב"בגוף הדברים" יונקים מילדות לא פשוטה. בת בכורה, ואחריה שני אחים. "בית ימני קיצוני, אח אחד מתנחל אפילו ואני הכבשה השחורה השמאלנית", היא אומרת. "לא הייתי מה שציפו לו וקיוו לו. הייתי ילדה לא לגמרי נורמלית", היא אומרת, "אבל השתדלתי לרצות. לפני הצבא עשיתי קד"צ סייעות שיניים, כדי שיהיה לי מקצוע, כי במשפחה פולנייה טובה לימדו אותי שנשים מתדרדרות לעוני נורא מהר. עזבתי את הבית בגיל צעיר, והמקצוע באמת פרנס אותי בזמן הלימודים".

אפילו הוצאת ממנו סיפור…

"נורא מעניין לעבוד במרפאת שיניים. זה מקום שאנשים מוצאים את עצמם בו פגיעים נורא. במהלך הטיפול הם לא יכולים לדבר, אבל יש המון זמנים בין לבין, כשיושבים בתור, כשעוברים צילומי שיניים, כשמחכים שהזריקה תתחיל להשפיע. אנשים מגיעים לשם כל כך מבוהלים וחסרי אונים שהם מספרים על עצמם המון דברים ומחפשים עם מי לדבר".

מבחוץ את נראית האישה שממלאת את כל דרישות התקן הישראליות: קריירה, נישואין, משפחה, בית…

"אל תטעי, אני מעולם לא הייתי הבת שעושה להוריה נחת. על פני השטח הכול נראה טוב, ובפנים הכול סוער ומלא התרחשויות. הם רגילים לזה. מילדותי המוקדמת הייתי סוג של מפלץ. ילדה עם המון פגמים חיצוניים, שיניים עקומות, משקפיים עבים כאלה, רטייה שכיסתה על ניתוחים שעברתי בעיניים, ילדה זועמת ואלימה, שלא מאמינה בעצמה ומכניסה מכות רצח לילדים אחרים. "

יש לך מושג למה?  

"במשך תקופה ארוכה נאבקתי בהורי. אימא שלי ספרנית ואבא שלי חוקר גבישים. אני בשום אופן לא רציתי ללמוד, הייתי לא מובנת להם ושניהם היו ביקורתיים כלפי.  זה מאוד מתסכל להיות ילדה לא מובנת ולא מקובלת. פירקתי את הגן, הרבצתי לכולם, היו לי התקפי זעם איומים, נשכתי את הילדים האחרים עד זוב דם ואני זוכרת את הטעם החמוץ מתוק של הדם, זה משהו חזק נורא, הייתי אימת השכונה, שילדים ברחו ממנה בצרחות".

ואת כל זה את מתעלת עכשיו לכתיבה?

"הרבה זמן התלבטתי מה אני רוצה להיות כשאהיה גדולה. רציתי להיות שחקנית, אחר כך חשבתי לעסוק במחקר רפואי. כשהתקבלתי לטכניון הבנתי פתאום שאני יכולה גם לצייר, וכל השנים האלה כתבתי אבל רק למגרה. כתבתי הרבה מאוד כל הזמן, ולא העזתי להראות לאיש. בגיל ארבעים, בעקבות משבר בחיי האישיים, דיברתי עם ליאת, חברת הנפש שלי, והיא שכנעה אותי לכתוב. היא הייתה המאמנת הקשוחה שלי. פעם בעשרה ימים הייתי צריכה לשלוח לה סיפור קצר. זה מטורף, אבל זה עבד. אחרי שנה היו לי עשרים סיפורים קצרים, ואז התחיל תהליך שאני לא מאחלת לאיש – המתח והציפייה והלחץ הנפשי. הציפייה לאישורים, הפחד הגדול שיגידו לי שאני לא שווה כלום. זה תהליך ארוך מאוד עד שספר יוצא לאור".

לחץ? מתח? הרי בעבודה את מנהלת פרויקטים גדולים מול המון אנשים…

"בעבודה אני באמת מאוד כוחנית. זאת עבודה תובענית, שדורשת ממני לנהל משאים ומתנים, רבה עם קבלנים על כספים. את הרכות שלי, את הנשיות, את החלקים ההומאניים ובכלל זה את הכתיבה ואת הציור הדחקתי במשך שנים. רק עכשיו הם פרצו החוצה, בבת אחת. יש לי בצד עשרה סיפורים שלא נכנסו לקובץ, אבל הנחתי להם והתחלתי משהו שצומח לאט לאט לרומן. הוא לא יהיה ספר קל כלל, אבל אני כבר יכולה להגיד לך שאני מאוד אוהבת את הגיבורה".

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: