שיהיו שם חיים, כמה שיותר חיים

עמנואל ואמיר קרטן

עמנואל ואמיר קרטן

על זרועו של עמנואל קרטן מקועקע דיוקנו של גבר צעיר ונאה. לרגע נדמה שאלה פניו שלו, מגיל צעיר יותר – אלא שלא מדובר כאן במפגן יוהרה או נוסטלגיה. אלה פניו של בנו, אמיר, שנפטר לפני כמעט שלוש שנים מסרטן. גם בתו, קרן, נפטרה מסרטן כשהייתה רק בת שבע, ואחריה אמה, אשתו הראשונה, רונית. השלושה, מסתבר, נשאו גן פגום שהביא בסופו של דבר למותם. האובדן הנורא לא הכריע את קרטן. את עומס הכאב והגעגועים הוא מפנה בימים אלה לארגון של מסע ג'יפים וערב מוזיקלי לזכר אמיר – המוזיקה, הטיולים, אלה היו כוח החיים של בנו, ומה שהחזיק אותו בחיים הרבה יותר זמן מכפי שמישהו צפה לו. "אני רוצה להקדיש את הערב לאמיר", מסביר קרטן, "אבל אמיר הוא סמל. הוא היה בן 29 וחצי במותו, חבר קרוב, בן שיכולתי לתקשר אתו, אבל הוא סמל של המשפחה שהיינו, שכולה נכחדה".

עד לפני שלוש שנים, קרטן, בן 57, אפילו לא שמע על החלבון P53 על תפקידו בהגנה על הגוף מפני התפתחות מחלת הסרטן. היום, אחרי ששכל בת ובן שנשאו פגם בגן האחראי לייצור החלבון הזה, הוא מדבר עליו כמעט ברהיטות של מדען. "מדובר בפגם בגן שמייצר חלבון שהוא מעין שומר, השין גימיל של התאים, שמתריע מפני התפתחות של גידולים כשהחומר הגנטי שלנו נפגע. כשהוא לא מתפקד כמו שצריך אין לגוף מספיק הגנה מפני סרטן ומתפתחים גידולים בכל מיני מקומות בגוף". קרטן, רונית, אם ילדיו שגם היא הלכה לעולמה בגלל אותה מחלה, ואיש מבני משפחתם לא ידע על קיומו של גן כזה ובוודאי לא חלם איזו מכה הוא עתיד להנחית על המשפחה. "למדנו על זה לגמרי במקרה הרבה אחרי שאמיר כבר חלה, ופתאום היה מי שהצליב את המידע והבין שגם אמא שלו וגם אחותו חלו בסרטן ואולי יש פה משהו גנטי".

וזה כבר היה מאוחר מדי

"זה לא השפיע על אמיר. הוא המשיך לחיות את חייו למרות הגן, למרות המחלה, ולעשות את כל מה שהוא אהב. מאחר שאשתו מיקה הייתה בהריון היה חשוב לערוך בדיקה שתגלה האם העובר נושא גם הוא את הגן ולשמחת כולנו התשובה הייתה שלילית. שני בניו של אמיר, ינאי (היום בן 4) ובארי (בן שנתיים) אינם נשאים".

קרטן משוויץ בתמונות הנכדים שלו, שהפעוט בהם נולד אחרי מותו של אמיר. חשוב לו להדגיש שהמשפחה כולה ממשיכה לחיות, שיש להם – לו, לאשתו השנייה אופיר, לבתם יעל, לאשתו של אמיר, מיקה ולנכדים – קשר חם והדוק מאוד, ששומר עליהם, עליו, מפני התפרקות ומאפשר להם להתמודד.

ההתמודדות הזו החלה לפני כמעט שלושים שנה, כשקרן, בתו הבכורה של קרטן, שהייתה רק בת שבע, התלוננה על סחרחורת ואמרה שהיא לא מרגישה טוב.  "אחרי כמה ימים שלחנו אותה לבית הספר, והמורה צלצלה לרונית שתבוא לקחת אותה. היא לקחה אותה לרופאה, שמיהרה להפנות אותה לבית החולים". קרטן, שניהל אז חנות לכלי נגינה בנתניה, מיהר הביתה, אבל כבר לא הספיק לראות את בתו בחיים. בבית החולים ההורים הנדהמים התבשרו שלקרן יש גידול בגזע המוח, ובאותו יום מתה.

"בלילה שבו אשפזו את קרן, שלחו אותנו הביתה ולמחרת כשבאנו בבוקר, האחות עמדה מולנו וירדו לה דמעות. כשהרופא הגיע, רונית שאלה אותו אם הכול נגמר ואני חשבתי שהיא משוגעת, מאיפה יש לה רעיונות כאלה חולניים, אבל הרופא נאנח אומר 'מצטער ניסינו לעשות הכול'. קרן שכבה על המיטה ואני לא קלטתי שהיא כבר לא בחיים".

הנישואים שלכם לא שרדו את האבל על קרן

"נישאתי בגיל 22", מספר קרטן. "הייתי רומנטיקן גדול, ממש חסר פרופורציות, והתאהבתי ברונית התאהבות אובססיבית שעד היום אני לא ממש מצליח להבין. שעה אחרי החתונה כבר שאלתי את עצמי מה עשיתי. אני חשבתי שאהבה זה משהו שיימשך כל החיים, אבל הייתה בינינו אי התאמה והנישואין היו מאוד לא מוצלחים. אני לא ממליץ לאיש להתחתן בגיל כל כך צעיר. עד שהבנתי את זה, כבר נולדה ילדה, וכבר הסתובבתי בגאווה גדולה עם הילדה היפה והמתוקה שלי בין בתי הקפה בדיזינגוף שבהם ישבו החבר'ה שלי שהיו עדיין סטודנטים.

"אחרי מותה של קרן מצאתי את עצמי בפרשת דרכים. האם לאחות את החיים הלא טובים שהיו לי עם רונית, או לפרק את החבילה ולנסות לבנות חיים אחרים. אמיר היה אז תינוק, וכאב לי נורא לחתוך את הכול וללכת".

ההלם על מותה של קרן נתן לך אומץ לקום ולהתגרש?

"תראי, לאדם שמתחתן בגיל 22 יש ערכים משפחתיים. הנה, אני כבר חי עם אשתו השנייה אופיר 28 שנה כמעט, באושר ובאהבה בלתי רגילה. תשע שנים לא היה לי אומץ להודות שעשיתי טעות ושהייתי צריך ללכת מהנישואים האלה אחרי חצי שנה".

קרטן ובת זוגו החדשה עברו להתגורר בנס ציונה, מושבה שמשפחתה של אופיר הייתה ממקימיה. אמיר בן השלוש נשאר בבית המשפחה ברמת אביב. "יום אחד קיבלתי טלפון מרונית שגילו אצלה סרטן בצוואר הרחם, שהיא חייבת לעבור טיפולים ושהיא מבקשת שניקח את אמיר אלינו כי היא לא מסוגלת להתמודד כרגע. אמיר הגיע אלינו והתקבל מיד על ידי כל המשפחה בחום גדול, ואז נולדה לנו יעל וחודש אחר כך התחתנו".

כשאמיר היה בן 17 התברר שגם הוא חולה. "הוא חלם להתגייס ליחידה מובחרת וביחד עם חברים התאמן אצל מאמן כושר שאמור היה להכין אותם לצבא. הוא עבר את הגיבוש של קורס טייס והיה מיועד ללכת לקורס, אבל יום אחד בזמן שטיפס על איזה סלע הוא הרגיש כאב בעקב שהציק לו, והלך לבדיקה. הרופאים היו מאוד ערניים וערכו את הבדיקות המתאימות והתברר שמדובר בסרטן".

אמיר, שאיבד את אחותו הבכורה ואת אמו לסרטן, שרד את המערכה הראשונה בהתמדדות עם המחלה, וחי אחריה עשר שנים בריאות לחלוטין, ומלאות בטיולים ואתגרים. קל לכתוב "הוא שרד", אבל קרטן אומר שמדובר היה במאבק גופני ונפשי קשה ביותר, במהלכו הגיע גופו של אמיר – שהתברר כי הוא סובל מסוג נדיר של סרטן עצמות בעקב הרגל, ונזקק לניתוח קשה ומסובך מאוד – למצבים שאיש לא יכול היה לדמיין שיצא מהם בחיים.

אתה מתאר אותו כבחור צעיר עם כוחות אדירים

"הוא היה אופטימי ונחוש לצאת מזה. בעודו חסר שערות לגמרי בגלל הטיפולים, מדדה בגלל נכות שהניתוח גרם לו ברגל, הוא החליט שהוא יוצא לטייל בעולם והודיע לרופאים שלו שהוא נוסע. הוא ניגש לרופא ורצה לדעת איזה תרופות לקחת, כי אין מצב שהוא מוותר, והוא באמת נסע עם תיק מלא תרופות וטייל כמה חודשים. הוא התחיל את חייו בצורה הכי מלאת חיות שאפשר. מאותו יום הוא פשוט טרף את החיים".

איך הגבת כשגילו אצל אמיר סרטן?

"התחושה הראשונה היא של עלבון צורב. אתה שואל את אלוהים מה אתה רוצה ממני. אני אדם מאוד לא מאמין אבל אי אפשר לא לכעוס, לא לנהל חשבון ארוך עם הבורא. עד היום לא הבנתי מה הוא רוצה ממני. הדמות השנייה שאני מכיר ועברה דברים דומים היא איוב. אני הרי לא חטאתי, לא עשיתי רע, אז למה זה צריך לקרות? יש את זה ומצד שני, אני לא מקדיש את החיים לשאלות האלה. שבוע אחרי השבעה על קרן יצאתי להופעות עם מיכל טל ועם ישראל גוריון, ואמרתי לעצמי 'אתה תלך הלאה'. כשאמיר אובחן זה שיתק אותי. מבחינתי הוא היה הפייטר, המאצ'ו, שבגיל 16 כבר רץ על ג'בלאות, ולא הצלחתי לקלוט בכלל שהילד הזה יהיה חולה. במבט לאחור השנה הזו שעברה עלינו ליד המיטה של אמיר, הייתה הקשה בחיי".

למרות שהיא נגמרה בצורה אופטימית?

"אני אדם רך מאוד מטבעי וכל החיים היה לי אפילו קשה לראות דם. פתאום מצאתי את עצמי מסתובב בבית החולים, במחלקת הילדים שבה אמיר אושפז, ונחשף למראות קשים ביותר. "

מה עזר לך להתמודד?

"הייתה לי תמיכה מאוד חזקה מהמשפחה. הזוגיות המצוינת שלי עם אופיר, האחריות המשותפת שלקחנו על כל המצב, יעל הקטנה שהייתה בבית. זה עזר לי לבחור – ידעתי שבמצב כזה אפשר להיכחד או לשרוד, והחלטתי לשרוד".

את החיים שאחרי ההחלמה אמיר חילק, אומר קרטן, בין חבריו "הרגילים" לחבריו האחרים "קבוצת המסורטנים". אלה האחרונים יצאו למסע ביוון עם הרופא שלהם, פרופסור יצחק מלר, ושימשו קבוצת תמיכה זה לזה. אמיר, שכבר לא יכול היה להתגייס לצבא, יצא לטיולי ג'יפים בכל העולם, טייל במזרח הרחוק ועשה טראקים בדרום אמריקה, למד תואר שני בכימיה ("ריתק אותו לדעת מה דפקו לו לתוך הגוף, וקיווה להיכנס למחקר), עבד במחלקת הפטנטים של חברת התרופות "טבע", התחתן והפך לאב.

בשלב הזה, שבו ציפה אמיר לילד, הרופאים המליצו לערוך בדיקות גנטיות – שעולות כמה מאות אירו –  ולברר האם העובר אינו נושא מוטציה מסוכנת וגילו שהתינוק בסדר, אבל האב הצעיר נושא גן פגום. "שמענו, ומיד הדחקנו", אומר קרטן. "לא ידענו מה לעשות עם הבשורה הזאת. אמיר נושא גן פגום, אז מה? שיזהר? שילבש סוודר? אם זה מתגלה במהלך ההריון אפשר להחליט לא להמשיך את ההריון, אבל בגיל 27 אין מה לעשות, אז השתדלנו לא לחשוב על זה".

ואז אמיר חלה בפעם השנייה

"אמיר הרגיש פתאום שקשה לו לבלוע. הוא לא חשב שזה משהו אבל גילו אצלו גידול. הייתי בטוח שהוא יצא מזה כמו כלום, שאף אחד לא יכול על אמיר, שיהיו כמה טיפולים וזהו.".

אמיר התחיל לקבל סדרת טיפולים בהרצפטין. התרופה, שנכללת בסל התרופות לטיפול בסרטן שד, אינו מסובסדת לחולי סרטן בוושט ועולה כ – 16 אלף שקל לטיפול. חברת "טבע" התנדבה לממן את כל הטיפולים ואמיר קיבל טיפולי יום, המשיך לעבוד מהבית וקרטן, שלמד גם רפואה אלטרנטיבית "שמר עליו" כהגדרתו, באמצעות מיצים ותוספי מזון צמחיים שנועדו לחזק את גופו. האופטימיות הזהירה שאפפה את המשפחה בראשית הטיפולים הללו, הלכה ונסדקה כשהתברר שמצבו של אמיר מחמיר, שהסרטן הגיע לעמוד השדרה ושיש צורך לטפל בו בהקרנות.

"זה היה נורא", אומר קרטן. "אמיר הלך ודעך. הוא סבל מכאבים נוראיים ובכל זאת היה מתעורר מדי פעם ומשוחח ומתבדח, עד שהמצב שלו החמיר כל כך והוא הסכים לקבל מורפיום. עד אז הוא לא הסכים כי הוא לא רצה לאבד שליטה. אני כל כך האמנתי בעוצמה שלו, שגם כשהרופאים אמרו לי שאין להם יותר מה לעשות, אמרתי לעצמי שהם טועים, שייקח אולי זמן אבל הבין שלי יצא מזה".

בתום חצי שנה של ייסורים, אמיר נפטר. "אני מספר לך על זה", אומר קרטן, "אני מסתכל מהצד על החיים שלי ואני רואה שמדובר בטרגדיה נוראה, אבל אני לא רוצה לדבר על זה ככה, אלא על החיים שאחרי, על הכוח להמשיך".

לא מעט אנשים היו נכנסים אחרי מכה כזו לאיזה מקלט רגשי, מכבים את האורות ולא מעזים לצאת משם…

"אני לא כזה. אני לא נכנס לבונקרים ואני חושב שאסור לכבות אורות. גם את אמיר חינכתי תמיד להתמודד באופטימיות ואני בטוח שזה עזר לו בכל התהליכים שהוא עבר עד מותו. אני תיעלתי את הכאב שלי לכתיבת מוזיקה. בערב לזכרו של אמיר יבוצע הדיסק שאת כולו הלחנתי, לחנים שכתבתי לפני ואחרי מותו. אלה לא שירי זיכרון אבל באמצעותם אני מתכוון לזכור".

אחד השירים שקרטן הלחין נכתב, לבקשתו, על ידי המשורר רוני סומק ונקרא "אבא לא ידע". השיר מדבר על ההחלטה של קרטן להסתיר את מחלתו של אמיר מאביו, הסבא של אמיר, שהיה בעצמו חולה. "ביקשתי ממנו סליחה, כי בחודשים האחרונים לחייו הוא לא ידע שאמיר נפטר, והוא לא הבין למה הנכד לא מתעניין בו ולא בא לבקר אותו".

קרטן אומר שלא הייתה לו ברירה אלא להיות מוזיקאי. הוא נולד וגדל בתל אביב, בדירה הקטנה ברחוב שלמה המלך, שבה אבא שלו, אגון, לימד גיטרה את הצעירים המוכשרים שלימים הפכו להיות מיטב אומני ישראל. אגון קרטן, שנפטר לפני חודשים ספורים בגיל 92, היה הגורו של נגני הגיטרה בישראל, ורשימת תלמידיו כוללת בין השאר את שלום חנוך, ברי סחרוף, יצחק קלפטר, שלמה יידוב, מיקי גבריאלוב, ארז נץ, סי היימן ודודו טסה. עמנואל אומר שאבא שלו אמר לו תמיד לחפש לעצמו מקצוע יותר רציני, כי ממוזיקה אי אפשר לעשות כסף, אלא שהוא היה שומע את השיעורים שאבא לימד בבית, ומשקיף מהחלון לעבר החנות שממול, שמכרה במרתף ג'ינסים מוברחים שהביאו ימאים לתל אביב ולא יכול היה אלא להתאהב בתדמית הרוקיסט ולהתמכר גם הוא למוזיקה.

"בגיל 14 וחצי כבר ניגנתי בתזמורת של מקהלת צדיקוב, שהיו בה הילדות חני נחמיאס ועירית ענבי, וניגנתי בהצגות בהבימה. בגיל 17 הייתי מנהל מוזיקלי של ערב יחיד של אילי גורליצקי שיוסי בנאי ביים ובצבא הייתי מעבד מוזיקלי של להקות צבאיות וניגנתי בשלישיית דני גרנות.  אבל מה שאבא שלי אמר נחרט לי בראש, ונשארתי אאוטסיידר, שלא רוצה ממש להיכנס פנימה לעולם הזה", נזכר קרטן. "אז ביום השחרור מהצבא התחלתי לעבוד במפעל לפיברגלס שייצר סירות מפרש בתחנה המרכזית של תל אביב. אני קיוויתי ללמוד את הענף ולהקים מפעל לייצור אריזות לכלי נגינה מפיברגלס. כשהתברר לי שזה חלום שאי אפשר להגשים, הקמתי לי בית מלאכה והתחלתי לעבוד בנגרות. המוזיקה נשארה ברקע תמיד, כל יום אחרי העבודה, גם אם נפצעתי בידיים, הייתי מנגן".

קרטן ינגן, כמובן, בערב לזכר בנו. הערב הזה, שעתיד להתקיים בסוף אפריל 2013, יחתום מסע ג'יפים מדברי שיערכו חבריו הטיילים ההרפתקנים של אמיר. בימים אלה מתגבש הקונספט הסופי של האירוע. קרטן חולם על חגיגה ענקית של זמר עברי, על חבריו המוזיקאים שישירו לא רק את השירים החדשים שכתב אלא גם להיטים שלהם, ולצדם מסכים ואירועי שירה בציבור וכינוס ענק של ג'יפאים שגם יעסקו בקולינריה. במילים אחרות: חיים. כמה שיותר חיים הוא רוצה שיהיו שם, ושיהיה ברור באופן שאינו משתמע לשתי פנים שהוא בחר להמשיך לחיות.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • Yael Rosenberg Rose  On ינואר 24, 2013 at 3:56 pm

    אהלן, בדיוק היום טוב להזכר שכשיש בעיות של כסף, גדולות ככל שהן,
    יש אנשים עם צרות וכאבי לב הרבה יותר גדולים.
    נשיקות

  • עמית  On ינואר 25, 2013 at 8:50 am

    סיפור מעורר השראה

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: