כולנו נולדנו באמריקה, וכולנו היינו אנה פרנק

אנגלנדר. צילום: גל חרמוני

אנגלנדר. צילום: גל חרמוני

בגלל שהשיחה שלנו מתקיימת בירושלים, עיר שבה כל האנשים צודקים כל הזמן, לא מפתיע שכשהמילה "שואה" עולה בה בפעם הראשונה, נתן אנגלנדר נכנס למגננה. הוא לא מתנצל, חלילה, אבל הוא מסביר שלאיש אין בעלות על הזיכרון ההוא, וגם לא על הכאב ושככותב הוא מחויב לסיפורים שלו ולהם בלבד, ולא לאיזה מערך הסברה שהעם היהודי היה מצפה ממנו לשרת. ולמען האמת, אין צורך בהסברים שלו. ב"על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על אנה פרנק", אנגלנדר אמנם כותב על נער יהודי שחזר לביתו וגילה ששכניו השתלטו עליו, על קבוצת קשישים יהודיים שחושדים שאחד מהם היה נאצי במחנה ריכוז, על צמד אמריקאים קשישים שמגלים שהמספרים על הזרוע שלהם כמעט עוקבים אבל הוא לא באמת כותב על השואה. הנושאים שלו גדולים יותר, אוניברסליים יותר, ולכן גם מצחיקים ומטרידים כל כך.

"על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על אנה פרנק" (הוצאת "כתר" ו"מטר" בתרגום אסף גברון ואתגר קרת) הוא ספרו השלישי של אנגלנדר. קדמו לו קובץ הסיפורים "גלגול בפארק אבניו" ו"המשרד למחקרים מיוחדים" שתורגמו גם הם לעברית ולעוד תריסר שפות, רשימה נכבדה של פרסים ספרותיים, תרגומים שלו מעברית לאנגלית (של הגדה לפסח שכתב ג'ונתן ספרן פויר, ושל סיפורי אתגר קרת) ומחזה ("האדם  – 27") שעולה השנה על הבמה בארה"ב. אנגלנדר, בן 43, נולד בלונג איילנד, גדל במשפחה דתית בניו יורק, בילה תקופה בירושלים, הסיר את הכיפה והפך לסופר מוערך ופופולארי. הוא עוד זוכר איך כילד קטן עם ציצית גילה את "מה מעיק על פורטנוי" של פיליפ רות, והבין כמה פורצת דרך יכולה הכתיבה להיות. היום הם חברים, הוא ורות, אבל הוא עדיין רואה בהשוואה ביניהם, שעולה מדי פעם ברשימות על ספריו, בעיקר בכל מה שקשור לאומץ לומר את האמת, מחמאה גדולה.

אנגלנדר, שחולק כיום את זמנו בין ויסקונסין (שם משלימה אשתו את הדוקטורט שלה), לניו יורק, הגיע לירושלים כדי להשתתף בפסטיבל הסופרים הבינלאומי. ממש לפני שעלה על המטוס ארצה, הוא השליך לפח מאתיים עמודים של מה שאמור היה להיות "הרומן הישראלי" שלו, אבל הוא לא מודאג. תהליך הכתיבה שלו כזה. ארוך ותובעני. והוא בטוח שהחוויות הגדולות שלו מכאן יעברו בסופו של דבר את העיבוד המתאים וימצאו לעצמם ביטוי ספרותי. אנגלנדר עובר מאנגלית לעברית ובחזרה כחמש פעמים בכל משפט. גם בסיפורים שלו משולבות מילים בעברית, ובמקור האנגלי אין להן הסבר, לא בסוגריים ולא בהערת שוליים.

הקוראים שלך מבינים?

"זה עניין של ניואנסים. ברוב הדברים שאנחנו קוראים אנחנו לא מבינים הכול. כשאת קוראת סיפור על כדורסל או על הצבא הרוסי או על נסיכות את לא מבינה את כל המונחים. ברומנים רוסיים יש משפטים שלמים בצרפתית שאני לא מבין. הדברים מובנים מתוך הקונטקסט. אם הייתי עוצר כדי להסביר, זה היה מעכב את הקוראים שלי".

אנגלנדר, כאמור, מזכיר לא מעט את השואה. הוא לא מספר סיפורים "משם", אבל עוסק הרבה בהשפעה שיש לשואה על החיים היום. בסיפור שנתן את שמו לקובץ, ירוחם ושושנה, שעלו ארצה, עברתו את שמם והם חיים כחסידים והורים לעשרה, מעשנים גראס עם חבריהם האמריקאים ומשחקים במשחק שבו הם מנסים לנחש מי היה מחביא ומציל אותם מהנאצים כיום. בסיפור אחר מנסה המספר להפגיש את אבא שלו עם חבר אחר במועדון הגולף שיש לו על הזרוע מספר כמעט עוקב לשלו, אבל השניים לא מתעניינים זה בזה ובאחד הסיפורים היותר חריפים בספר, קבוצה של קשישים מתכוננת לשרוף על מגן דוד בוער את מי שהם חושבים שהיה נאצי. הסיפורים כולם מצחיקים. ממש ממש מצחיקים.

הפתיעה אותך הביקורת הזו מכל הכיוונים על העובדה שאתה מרשה לעצמך לכתוב על השואה ולצחוק?

"לא, משום שזו שאלה מצוינת, ומשום שלמרות שפה מתמחים באגרסיביות, ולמרות זאת היא לא נשאלה באגרסיביות אלא בעניין. אני לא כותב על השואה, על האירוע ההיסטורי ההוא שהתרחש אז. אני בודק את ההשפעה שלו עלינו, את האופן שבו אנחנו זוכרים, את מה שאנחנו עושים עם ההיסטוריה. אני מי שחושבים שכדי להגן על הזיכרון, צריך לייצר גרסה מלאכותית שלו. בעיני יש בזה זילות. לדברים שמתרחקים מהאמת, אין סיכוי לשרוד. אני כותב על אנשים כמו שאני רואה אותם באמת: ניצולי שואה, אנשים שחוו את זה באמת מסוגלים להתבדח על זה, או לומר דברים שיחשבו שערורייתיים כי זה באמת שלהם. אנשים שהכאב שלהם כל כך גדול, חייבים להשתמש בהומור כי הם צריכים משהו שיאזן את זה, משהו שייתן להם להמשיך הלאה ולבנות עתיד. כסופר אני יוצר מציאות רב ממדית שיש בה עצב גדול והומור ביחד. אני כותב משהו אמתי, לא יחסי ציבור מזויפים לעם היהודי".

אחת הדמויות שלך אומרת שרק בישראל יהודים יכולים להשתחרר מאימת השואה. נדמה לי שדווקא פה אנחנו נאחזים באימה הזו… אנחנו שולחים את כל הצעירים לטיול באושוויץ, למשל.

 "במובן אחד כל מה שקורה בישראל הקורה בצל השואה, אבל מצד שני יש גם חיים יהודיים נורמאליים לגמרי. אתם מעזים לכתוב פה בעיתונים דברים שלו היו מתפרסמים בניו יורק טיימז, היה נמצא מי שהיה שורף להם את המערכת, אתם יכולים להעביר ביקורות על ההתנחלויות, זאת מדינה של ישראלים לא רק של יהודים ואתם מכבדים את בית המשפט העליון גם אם ההחלטות שלו מאוד שנויות במחלוקת. זה מעורר בי גאווה עצומה."

אנגלנדר התגלגל ארצה כסטודנט צעיר כמעט במקרה. חבר טוב שלו חיפש שותף להרפתקה, מישהו שומר כשרות שיבלה אתו שנה סטודנטיאלית עצלה בירושלים "וזאת התגלה כחוויה ששינתה את חיי", הוא אומר. "עד אז מעולם לא הייתי בחו"ל. אף אחד מבני המשפחה שלי לא היה בחו"ל. גם הסבא והסבתא שלי, והסבא רבא שלי, כולם נולדו באמריקה ולא יצאו ממנה. מאיפה הם באו?. אולי מפולין או רוסיה, ויש לי עותק של ברכת המזון שכתוב בגרמנית אז אולי גם משם. אנחנו משפחה קטנה, שכמו אמריקאים טובים כל זיכרון של מה שהיינו קודם נמחק".

אף אחד מהם לא הגיע מאירופה אחרי השואה?

"לא, לא, השואה הוטבעה בכולנו באמצעות החינוך".

שם הספר שלו הוא פרפרזה על "על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על אהבה" של ריימונד קארבר, אם כי בעצם, גם אנגלנדר כותב על אהבה. על המקומות שבהם היא מרככת את חיינו, עוזרת לנו להחלים, עוזרת לנו להתבגר – מהמקום שבו כצעירים מרדניים חשבנו שכל פשרה היא צביעות שיש להתמרד נגדה, למקום שבו ברור לנו שבחיים צריך להסתדר עם סתירות וכל הזמן לבחון את סדרי העדיפויות הערכיים שלנו.

"כשאני כותב את תקוע כולי בתוך הסיפור. אני אומר תקוע, אבל אני נהנה מזה הנאה עצומה. אני עובד בלי הפסקה וכל מה שמעניין אותי זה מה הסיפור דורש ואיך ליצור בו עוד ועוד קפלים, כמו בשוקולדה מקופלת, שיהיה טעים. אני לא יכול להיות מודע לכל האספקטים, כי אני חייב להשאיר מקום גם לך, כקוראת, למצוא בכתיבה שלי דברים".

בסיפור "הסופר" הגיבור שלך אומר שהוא לא בטוח אם ההתמדה הזו שלו ככותב היא העוצמה או החולשה שלו

"כשהתחלתי לכתוב שאלתי את עצמי מה יהיה אם איש לא יקרא לעולם מילה שאני כותב, והבנתי שאני כותב לשם הכתיבה ושום דבר אחר בעצם לא משנה. ידעתי שאני צריך להתפרנס, לאכול, לדאוג לקורת גג, אבל חוץ מזה חיי מוקדשים לכתיבה. זה כבוד גדול בשבילי שקוראים אותי, ואני בר מזל שאני חי מכתיבה, אבל זה משני, משני לעבודה עצמה כי זה לגמרי לא תלוי בי".

בספרים הקודמים כתבת על דברים שלכאורה יותר רחוקים ממך. רוסיה של סטלין, ארגנטינה…

"שנים חשבתי על עצמי כעל אדם ביישן, אדם פרטי, שמתקשה להיחשף. היה לי מה לומר ואמרתי את זה באמצעות סיפורים על מקומות רחוקים. גרתי חמש שנים בירושלים ופגשתי פה אנשים מארגנטינה שהיו פגועים מאוד מהדברים שהתרחשו בארצם. זה העלה בי באופן טבעי מחשבות על המקום הזה שאני חי בו, ומה היה קורה לו הוא היה משתבש נורא וקם עלי, כמו שקרה להם. המרחק שימש אותי כדי למחוק את המרחק. רק בקובץ הסיפורים הנוכחי הצלחתי לקחת צעד אחד אחורה ולהסתכל על החיים שלי, על מי אני מי אחותי, ילדים של משפחה שחיה המון דורות באמריקה ובכל זאת באופן מוזר גודלו להיות דור שני לשואה".

אז יהיה או לא יהיה רומן ישראלי

"התקופה שחייתי פה הייתה גם נהדרת וגם אלימה, ובביקור הזה אני מוצא את עצמי מוצף כשאני הולך לשוק מחנה יהודה או לבית הקפה תמול שלשום ופוגש אנשים שהכרתי אז. אני רוצה לומר שבטוח אכתוב על זה, אבל זה לא חוזה בינינו. יכול להיות שבפעם הבאה שנפגש יתברר שכתבתי רומן על המאפיה בשיקגו, או ספר שמתרחש באתר סקי בקולורדו".

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

Trackbacks

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: