אלכוהוליזם. אנושיות. כתיבה כמו מכות חשמל. במילים אחרות: ריימונד קארבר

ריימונד קארבר, גרסת הסופר

ריימונד קארבר, גרסת הסופר

כשקובץ הסיפורים של ריימונד קארבר "על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על אהבה" ראה אור בארה"ב בשנת 1981, הוא זכה לביקורות אקסטטיות. השפה השדופה, המשוננת וההסתכלות חסרת הרחמים עוררו בקוראים ומבקרים הערצה עזה. קארבר עצמו, מסתבר, גם הוא נותר מדמם וקרוע. למורת רוחו, העורך שלו, גורדון ליש, העניק לסיפורים עריכה אינטנסיבית מאוד, ותרם לא מעט לתיוג של קארבר ככותב אפל ואניגמטי. 28 שנה לאחר מכן, הרבה אחרי מותו של קארבר (מסרטן ריאות, בגיל 50 בלבד), ראה אור "מתחילים", קובץ הגרסאות המקוריות של אותם סיפורים, והוא רואה אור בימים אלה גם בעברית. איזו מהדורה מעניינת או טובה יותר? למריאן, אשתו הראשונה של הסופר, לא היה ספק. על הכריכה היא מצוטטת: "גורדון היה נותן את הביצה השמאלית שלו בעד הכישרון לכתוב כמו ריי".

גם משה רון שתרגם את "מתחילים" (בהוצאת "עם עובד") למעלה מעשרים שנה אחרי שתרגם את "על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על אהבה", לא חושב שקארבר חייב את כל תהילתו לעורך ליש. רון, פרופסור בדימוס לספרות אנגלית, עורך ומתרגם ותיק,  שתרגם (בין השאר) את כל יצירות קארבר לעברית, מספר שהמשורר אורי ברנשטיין היה זה שהציע לו לקרוא את קארבר, והוא, שניסה אז להתאושש מהליך גירושין כואב, לקח ליד את מה שלימים תורגם כ"דבר קטן וטוב" וחש חיבור מיידי. הוא זיהה את העוצמה הגדולה בכתיבה הקארברית, זו שעולה מתוך הסיפורים הקצרים, הקטנים, הטעונים, למרות שאלה לעולם אינם עוסקים בשאלות חברתיות גלובאליות אלא נשארים תמיד אישיים מאוד.

האישי, במקרה של קארבר, סיפק חומר גלם ספרותי משובח. הוא גדל ביקימה, עיירה קטנה במזרח מדינת וושינגטון, שאביו התפרנס בה, כמרבית שכניהם, מעבודה מנסרת עצים ובדייג, ובין לבין גם שתה לא מעט. אמא שלו הייתה מלצרית. המסלול הכמעט צפוי מראש הוביל אותו לאבהות לא מתוכננת ונישואין בגיל 18, אלא שהוא לא השתקע שם ולא הפך לנהג משאית או פועל "כי היה בו משהו אחר", אומר רון. "בניגוד למשפחה שלו, שבה כולם היו אנשי צווארון כחול, במשפחה של מריאן היו גם מי שלמדו והיו מורים ואני מאמין שהקשר אתה גרם לו להעיז להגשים את החלום שלו, ללמוד ולהיות סופר, לכתוב סיפורים כמו אלה שהוא שמע מאבא שלו ומגברים אחרים שהיו יושבים בבארים ומספרים".

קארבר החל לפרסם שירים וסיפורים בכתבי עת שונים בשנות השישים. רון מתאר אותו כמי שחיפש את שפתו הספרותית בכיוונים שונים, החל בכתיבה כמו-פוקנרית וכלה בניסיונות לכתיבה סאטירית. "והיה ברור במשפחה ש'צריך לפנות את ריי לכתיבה' למרות שהם חיו חיים מאוד קשים ושלוש פעמים אפילו נאלצו להכריז על פשיטת רגל.  העולם המתואר בסיפורים הוא העולם שבתוכו הוא חי. הייתה בו גדולה אמיתית כי הוא יכול היה להסתכל על המצבים הכי קשים בלי לזייף אותם לטובתו בשום צורה, וגם כשהסיפור מגיע למקומות הכי נמוכים, כשהוא כותב על פרידה, על חוסר אונים, על אלכוהוליזם שזו מחלה נוראה, עדיין מרגישים בו את האנושיות".

רון מתאר קריירה שהחלה בצעדי תינוק, במקביל להחרפה באי התפקוד של המשפחה, והאלכוהוליזם של קארבר. "הם מאוד אהבו אבל גם רבו בפראות ובאלימות. באחת הפעמים הוא כמעט הרג אותה כשהיה שיכור וזרק עליה בקבוק". קארבר, שעבד בכל מיני עבודות, החל באיש ניקיון של בית חולים וכלה במורה לכתיבה יוצרת, הכיר את גורדון ליש כשקיבל משרה בהוצאה לאור של ספרי לימוד. ליש, אינטלקטואל יהודי ניו יורקי, נמרץ ודעתן, נהג לקרוא את הסיפורים שלו ולהציע תיקונים. כשליש התמנה לעורך הספרות של כתב העת "אסקוויר", הוא פרסם גם את קארבר "ככישרון פראי גולמי מהמערב, שהעורך הניו יורקי המתוחכם יכול היה לשים בחלון הראווה", אומר רון.

ב – 1976 ליש הוציא לאור קובץ סיפורים ראשון של קארבר. "בשלב הזה הוא היה חבר, כזה שיש לו טעם ספרותי, שיושב בעמדת כוח בניו יורק ומציב את קארבר במקום בולט. הספר קיבל ביקורות בכל העיתונים בארה"ב", מסביר רון. "אלא שבמקביל, השתייה שלו הביאה אותו כמעט למוות. הוא היה רק בן 39, אבל סבל מרעידות, בלק אאוט והתפרצויות נוראיות. הנישואין שלו התפרקו. עד שיום אחד ב – 1979 הוא שתה את הכוסית האחרונה שלו".

איך קרה שבספר הבא ליש כבר הרשה לעצמו לערוך אותו בצורה כל כך דרמטית?

"ליש עזב את "אסקוויר" אחרי שהעיתון נקנה על ידי רופרט מרדוק, ונדד למשרה עוד יותר נחשבת בהוצאת הספרים אלפרד א. קנפוף. לי נדמה שהוא החליט להוכיח לעולם איזה עורך מצוין הוא, ולכן לעצב ברוחו את הסיפורים של החבר שלו, שהוא ראה בו מישהו קצת פרימיטיבי, שמביא חומרי גלם שמישהו צריך לעבד. הוא עבד על הסיפורים בצורה אינטליגנטית, אולי אפילו גאונית. ראיתי את הניירות שלו באוניברסיטת אינדיאנה. יש שם עמודים שלמים שהוא מסמן באיקס, סיפורים שהוא מקצר לרבע. בסיפור אחד הוא חותך את הסיפור שלושה עמודים לפני הסוף וכותב לקלדנית משהו כמו 'כאן נגמר הסיפור'".

וככה הוא יצר את מה שכולנו מתפעלים ממנו כרוחו של קארבר

"קארבר היה בהלם. הוא לא אהב את זה. הוא שנא את התווית של "המינימיליסט", אבל החוזה שלו עם ההוצאה אפשר להם לעשות את זה. השירים שלו שבהם ליש לא היה מעורב הרבה יותר נראטיביים וסנטימנטליים מהסיפורים שאנחנו מכירים."

הסיפורים במתכונת המקוצצת הם סוג של מכות חשמל

"קראתי מכתבים של קארבר שבהם הוא כמעט מתחנן 'אתה לא יכול לעשות לי את זה', אבל בהמשך מתרכך ותרצה, ואולי אפילו מסכים שבחלק מהסיפורים העבודה של ליש הביאה לו תועלת. אם תקחי סיפורים שליש עצמו כתב, תראי שהוא מינימליסט די מעצבן, מישהו שאומר 'יש לי סיפור לספר לך, אבל אני לא באמת אספר לך אותו'. אין בו את האנושיות העמוקה שיש בקארבר. את "מתחילים" הוציאה לאור אלמנתו, אשתו השנייה, טס גלגלר, יותר מעשרים שנה אחרי מותו".

אני מניחה שהעובדה שקארבר פתאום התפרסם וקיבל כסף ריככה את המכה מבחינתו

"אין ספק, אם כי הוא כתב לליש שבספר הבא הוא לא יסכים לסוג כזה של עריכה. ליש כתב לו "בלעדי המבקרים יצלבו אותך", וקארבר ענה שהוא יסתדר".

אתה מכיר אינטימית את כל הסיפורים לפני ואחרי. איזה מהן אתה מעדיף?

"העמדה שלי מורכבת. מצד אחד ליש עשה מהלכים גאוניים, ויש מקומות שבהם הוא הוריד משקל עודף. מצד שני, הוא שינה לגמרי את האופי הספרותי והאנושי של הסיפורים. למשל, בסיפור "איפה כולם"  הוא השאיר פחות מליש וסיים אותו באיזו דרמה של רחיצת ידיים, שכאילו מסמלת את הצורך להיטהר אחרי שהאישה חוזרת הביתה מגבר אחר. אצל קארבר הסיפור נמשך עוד עמוד וחצי ורחיצת הידיים היא פרט יומיומי פשוט. ליש חזר על זה ב"דבר קטן וטוב", סיפור שהוא קורא לו "האמבטיה", ושבסיומו אנחנו לא יודעים אם הבן שלה, שבבית חולים, חי או מת, והיא עושה אמבטיה כמו מין ניסיון להיטהר מחטא קדמון. אצל קארבר הסיפור לא נגמר שם, אלא ממשיך ויש בו אפילו מין טקס פיוס בין ההורים לאופה, שבו הם יושבים ומדברים ואוכלים יחד לחם. אגב, בכרך שמוקדש ליצירות קארבר בסדרה הנחשבת של – Library of America מופיעים שני הקבצים מופיעים, הם לא מייתרים זה את זה. "

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • יוני  On אפריל 30, 2013 at 9:12 am

    קראתי בצעירותי את "על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על אהבה" ולא אהבתי.
    חשבתי שהיא מינימליסטי ומצומצמם מדי, אבל למרות זאת לא היה לי ספק שקארבר יודע לכתוב, היה בו איזשהו משהו נוסף מעבר לסגנון הכתיבה – למרות שלא אהבתי את איך שהוא כותב יכולתי להעריך את הכישרון שלו. רק שנים מאוחר יותר התוודעתי לגורדון ליש ואז הדברים התחילו להסתדר לי קצת יותר.
    בכל אופן, אחלה פוסט.

Trackbacks

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: