החיים הם ניסיון לברר מה קורה – על בלש שנולד במקרה

ורדון, אחרי שיצא לפנסיה

לא הרבה אנשים מצליחים לעשות הסבה מקצועית בגיל הפנסיה –  בעיקר אם רשימת הדרישות להצלחה במקצוע החדש כוללת התמקצעות בכלי נשק ושיטות הריגה, טכניקות חניקה, דם, גופות וטשטוש ראיות. ג'ון ורדון עשה את זה, ובהצלחה שהפתיעה גם אותו. מי שהיה איש פרסום בכיר בניו יורק, פרש למגורים באזורים הכפריים יותר של האפ-סטייט. בתוך השלווה החדשה הזו לא יכול היה להפסיק לדמיין עלילות מתח – וכשנכנע וכתב אותן, זינק בבת אחת לצמרת רשימת כותבי המותחנים הבינלאומית.

ספרו הראשון של ורדון "חשוב על מספר" הוא הספר שבו נולד הבלש שלו, דייב גרני. גרני, שוטר ותיק שפרש והבטיח לאשתו חיי שלווה זוגיים בכפר, חוזר לשחק בבלשים ורוצחים בגלל פרשה מסתורית שבה מעורב חבר מהעבר, ובעצם גם בגלל שהוא לא מסוגל להיגמל. הצורך לפענח, לפוגג את המסתורין, להכניע את המוח שמאחורי איזה רצח מבעית, הוא – מסתר – חזק מאוד. דייב גרני חוזר גם בספר השני של ורדון "עצמי עיניים חזק" (שניהם בהוצאת "כתר") שראה אור בעברית בימים אלה. הפעם זו כלה שגופתה ערופת הראש נמצאת ממש אחרי שנישאה לפסיכיאטר נודע, היא ששולפת את הבלש שלנו מניסיונותיו לשקוע בשגרת חייו של פנסיונר רגוע. אשתו, שיש לה תפקיד ומשקל בספר, מתנגדת – אבל הוא אינו מסוגל לומר לא. משהו ביוהרה של רוצח שמשוכנע שהוא יכול להרוג מבלי להשאיר עקבות מרגיזה אותו מספיק, ולמרות שכל טבילת אש כזו כמעט מסתיימת במותו של גרני, הוא מחליט לנסות לפתור גם את התעלומה הזו.

ורדון, בן 70,  אומר שהמעבר מעולם הפרסום והשיווק לעולם הכתיבה לא היה חד או משונה כמו שנדמה. הניסיון שלו בכתיבת פרסומות, הוא אומר, הפכה אותו לכותב ממוקד מאוד שיודע איך קוראים אותו ולא רק מה הוא ניסה להגיד. כקופירייטר הוא רגיל לתהליך העריכה, לניפוי של מילים שהקצב שלהן לא מתאים, לדינמיות שחייבת להיות בטקסט – כך שמרגע שהבשיל בראשו הרעיון, הביצוע היה החלק המתודי, הזורם, הקל. לפני הכתיבה, אגב, היו לו חלומות ללמוד נגרות. הא החל לבנות רהיטים ובמשך שלוש שנות התמסרות למלאכה התוצאות לא הלהיבו אותו מספיק והוא התחיל לכתוב ספר. הוא לא תאר לעצמו שהתחביב החדש הזה יביא לו מיד מקדמה של מיליון דולר, עוד לפני שספרו הראשון יצא לאור, ואחר כך תרגום לעשרים שפות.

ורדון הוא מסוג הכותבים שעלילות המתח שלהם משוקעות בתוך דרמה אנושית מורכבת, ושקל לזהות שיש להם עניין גדול בבני אדם. הדמות המרכזית, זו של הבלש גרני, מורכבת  כצפוי במותחן של סופר מודע שקרא הרבה בלשים אחרים, אבל אצל ורדון גם דמויות הלוויין עמוקות. אשתו של גרני, מלאני, היא דמות בעלת נפח ונוכחות לפחות כמו זו של הילדה רמפול האנגלית. הסביבה גם היא נוכחת – האזורים הכפריים שבהם ורדון מתגורר כיום. זוגיות, פרישה לגמלאות, התמודדות עם זוגיות טעונה – ורדון כותב על מה שהוא מכיר, לא מרחיק בתחקירים למקומות נידחים ואומר ש"ספרים שבהם הדמויות המשנות שטחיות משעממים אותי למוות".

הזכרתי את "רמפול" למרות שאין בספרים של ורדון את ההומור המעמדי והאירוניה של ספרי ג'ון מורטימור, אבל קריאה ב"חשוב על מספר" או "עצמי עיניים חזק" מגלה שהוא קרא ואהב בלשים אנגליים. הוא רצה לכתוב כמוהם, ולמד ביסודיות איך לבנות עלילה שמשמרת את המתח עד לעמוד האחרון. המורה שלו לספרות אמר לו תמיד שהוא מוכשר, וגם אשתו אהבה את מה שכתב, אבל ורדון לא חלם שמישהו יוציא את זה לאור. מדי כמה שנים הוא נהג לכתוב סיפור קצר, לשלוח אותו ל"ניו יורקר", לקבל מכתב דחייה ולטמון אותו במגרה. על "חשוב על מספר" הוא עבד שנתיים וחצי, שלוש שעות בבוקר, ושלוש שעות נוספות בלילה.  הוא שלח את כתב היד הראשון שלו למספר סוכנים, ולא קיבלת תשובה. אחת מהן צלצלה בכל זאת, ובתוך יומיים מכרה את הזכויות ל"ראנדום האוס", אחת ההוצאות הגדולות בארה"ב ובאירופה. החוזה שלו כולל התחייבות לספרי המשך בכיכובו של אותו בלש, דייב גרני, ולנישואים שלו יהיה בהם מקום לא פחות מרכזי מלפשעים שיפתור.

אחרי ההצלחה המפתיעה והעצומה של "חשוב על מספר", לא היה לך קשה להתיישב ולכתוב עוד ספר? תהליך הכתיבה היה שונה מאוד, כשידעת שיש לך מיליוני קוראים שמחכים להמשך?

"את הספר הראשון כתבתי בעידודה של אשתו, והתקווה היחידה שלי הייתה שהיא תאהב אותו. לא ממש האמנתי שהוא יפורסם – כך שלא העליתי בדעתי את האפשרות לכתוב לו אי פעם המשך. כשהסוכן שלי והמו"ל הציעו לי לכתוב עוד אחד, פחדתי שיתברר שההצלחה הגדולה שלי הייתה "טעות", ושיכול להיות שבכלל אין לי כישרון לכתוב מותחנים. התהליך היצירתי היה שונה בעיקר משום שאת הראשון התחלתי מדף נקי לגמרי, ואת השני התחלתי כשכבר היו לי ביד הדמויות המוכרות, והרקע המוכר שלהן. זה סוג של מגבלה, אבל זה גם העניק לי מסגרת מוצקה שבתוכה כתבתי, תחושה של בטחון – זה כמו ללכת לארוחת ערב חגיגית עם אנשים שאת חלקם אתה כבר מכיר".

למה בחרת להמשיך לכתוב על דייב גרני ולא, נניח, על דמות חדשה לגמרי?

"מרגע שזה הוצע לי, חשבתי וזה הלך ומצא חן בעיני יותר ויותר – הרעיון לקחת את הדמויות האלה ולשים אותן במצבים חדשים, להראות את האישיות שלהן מזוויות חדשות, להגדיל את המרחב הרגשי שלהן. זאת נראתה לי דרך להפוך את הדמויות שלי ליותר אמתיות".

מיהם הגיבורים שלך בעולם ספרי המתח? מישהו מהם שימש השראה לבלש שלך?

"כמו מיליוני קוראים אחרים, יש לי חיבה מיוחד לשרלוק הולמס. בעיני הוא דוגמא מושלמת לכך שעם איסוף מלא של מידע, דקדקני ופרטני, והיגיון קפדני אפשר לפתור על תעלומה. אני מאוד אוהב גם את אנדי דיאל, הבלש של רג'ינלד היל – מוח מבריק שמופיע בתוך אישיות מחוספסת, מצחיקה ותוקפנית. אני לא בטוח אם קיבלתי מהם השראה ישירה, אבל דמויות כאלה בהחלט גרמו לי לחשוב דברים טובים על הז'אנר הזה".

למה באמת בחרת בספרי מתח? נדמה לי שההתרחשויות שם רחוקות מאוד מכל מה שהכרת בעולם הפרסום, או שאני טועה?…

"החיים הם סוג של גילוי – יש בי צורך לנוע מהמקום שבו אני רואה דברים בצורה אחת, ובתהליך של בעיות ותובנות למצוא נקודת מבט אחרת, בהירה יותר. החיים הם בעיני ניסיון לברר מה קורה, להפריד את האמת מהאשליה. זה מה שעושים הבלשים בסיפורים שאני הכי אוהב. סיפורי מתח טובים הם בסופו של דברים סיפורים על החיים האמתיים. סיפורים עלינו. הם מאירים ומכוונים זכוכית מגדלת על תליך הלמידה היום יומי שלנו. תמיד חשבתי שהספרים הכי טובים הם אלה שמשקפים את הסכנות העמוקות והטרגדיות הגדולות של החיים בצורה הכי ברורה. סיפורי מתח משקפים את התהליכים הנפשיים שלנו, את גילוי המידע ואת הדרך שאנחנו מוצאים לפתרון בעיות. בסביבה הגשמית והנפשית שבה אנחנו חיים, ישנם תמיד אוזרים חבויים שיש לנו דחף טבעי לגלות. רומן מתח משקף את הסקרנות הטבעית הזאת שלנו. למעשה, המבנה של ספר מתח טוב הוא מטפורה גדולה לאופן שבו המוח שלנו עובד. האם זה קשור  לחיים הקודמים שלי בענף הפרסום? נדמה לי שכן. משום שפרסום אפקטיבי גם הוא מבוסס על האופן שבו המוח שלנו עובד – הדברים שמעוררים בנו תאבון, הדרך שבה ה"היגיון" שלנו מצדיק את ההנאה שלנו מהתשוקות שלנו."

איך התרגלת למעמד של סופר רב מכר בינלאומי, שאליו נזרקת כמעט בין לילה?

"ההשפעה של ההצלחה המפתיעה רוככה מעט בגלל שכל זה שינה רק מעט מאוד את אורח החיים שלי ושל אשתי. לפני הצלחת הספר הראשון שלי לא היה שום דבר בחיים שלנו שרצינו לשנות, ואנחנו עדיין מרגישים ככה. אילו זה היה קורה כשהיינו צעירים יתר, אני מניח שזה היה מעורר יותר מהומה בחיים…"

אשתו של הגיבור שלך היא דמות מורכבת – מה שלא כל כך קיים בספרי מתח…

"אני אוהב מאוד נשים חזקות ואינטליגנטיות. שנית, רציתי לתת לדייב גרני ממד של פגיות, להפוך אותו למישהו שלא מסתפק רק בעצמו. רציתי להציג אותו כאדם שצריך עוד מישהו בחיים שלו. יכול להיות שהוא סוג של גאון שמסוגל לפתור תעלומות פשע, אבל מהרבה בחינות אשתו חכמה ממנו. יש לה רגישות גדולה יותר לסביבה, אינטואיציה טובה יותר. יש ביניהם מין איזון. נדמה לי שהמתח שאני מייצר והתגמול שיש ביחסים ביניהם מעניין יותר ממערכות היחסים שבדרך כלל יש לבלשים בספרים".

אתה כבר כותב את הרומן השלישי שלך?

"סיימתי אותו, והוא יתפרסם בכל מיני מדינות בעולם החצי השנה הקרובה. ספרד תהיה הראשונה, ואחריה ארה"ב. קוראים לו "אל תעירו את השטן". בימים אלה אני עובד על הספר הרביעי בסדרה, שיראה אור ב – 2013".

היית רוצה לנסות לכתוב עוד סוגים של ספרים?

"אין לי צורך כזה. הגבולות של ספרי המתח-פשע מספיק גמישים, ואני מרגיש שאני יכול לספר בתוכם כל סיפור שארצה".