לעסתי וטחנתי וקיצצתי ובישלתי ומיציתי את הפופיק של עצמי – עד שיכולתי לטפל ברעיון מסודר, שונה לגמרי

כתבה ומחקה עד שיצא לה ספר. אביבית משמרי

כתבה ומחקה עד שיצא לה ספר. אביבית משמרי

העתיד מעולם לא נראה עגום יותר. ביום שאחרי נאומו של הזקן – ובמקרה של ספר הביכורים של אביבית משמרי לא מדובר בדוד בן גוריון אלא בזקן אחר, ראש ממשלה שהתעורר אחרי שנים בתרדמת – העם נמלא שנאה. החילונים, שעד לאותו רגע הודרו אט אט מכל חלקה טובה ומכל עמדת כוח במדינת ישראל, יצאו לרחובות על מנת לשבור את העצמות לדתיים. אלה הרגו באלה, אלה חבטו באלה, אלה פלשו לבתיהם של אלה, ואלה נשבעו לנקום באלה. והרחובות נמלאו עלטה, עזובה, אלימות ומחסור.

משמרי אינה הראשונה לתאר בספרות העברית חזון אפוקליפטי אפל כל כך. "הזקן השתגע" שלה (הוצאת חרגול) מצטרף לשורה של חזיונות זוועה קודמים, שהבולטים בהם היו "פונדקו של ירמיהו" של בנימין תמוז (שראה אור, כמה סמלי, ב – 1984) וכלל שורות כמו "היו בירושלים גם חילונים. כלומר: אדם חילוני אי אפשר היה לו להתקיים בירושלים אפילו שעה אחת. אילו נתפס, היו קורעים אותו כדג"; "הדרך לעין חרוד" של עמוס קינן (שראה אור באותה שנה סימבולית עצמה) שתיאר השתלטות של חונטה צבאית על המדינה, גירוש של כל ערביי הארץ ומצר מוחלט על תל אביב, שהותיר רק אזור זעיר שהתנהל בידי מורדים חופשיים; "פרגוד הבדולח" הנושן (1969) של יהושע גרנות החוזה מדינה אנטי דמוקרטית, גזענית, שמחתרת שמאל קיצוני מנסה להפיל בה את השלטון באלימות; ו"אנרכיה מותק" של דניאל דותן (משנת 1999), קובץ סיפורים שאחד מהם מתאר מדינה הנשלטת על ידי חרדים קיצוניים חסרי רחמים, שרק מחתרת פמיניסטית מעזה להתקומם מולם.

אצל משמרי, כמה מפתיע, אין פמיניסטיות. אין כמעט דמויות נשיות משמעותיות – למעט חיה-לאה, זקנה דתית מבולבלת, שנקלעת ללב המאורעות בעל כורחה, אישה מאמינה עם נטיות מיסטיות, שמוצאת את עצמה נערצת ונסגדת, דמות שאלמלא נכתבה בהרבה חמלה עלולה הייתה להיות מגוחכת. הדמויות הראשיות שאחריהן היא עוקבת מתחברות אלה לאלה רק בנגיעות קלות, כשהעובדה שאנחנו ארץ קטנה מוקפת אויבים, מביאה את דרכיהם להצטלב. צעיר חילוני שלרגע נדמה שעם הצטרפותו למורדים יתגלו בו תכונות של גיבור, אבל מובן שהוא אינו מסוגל להשתנות באמת; זוג דתיים שאוספים צעיר פצוע לביתם, ומתחבטים בשאלות של מצפון ומוסר; קיבוצניקים וקיבוצניקית לשעבר; פוליטיקאים; אנשי תקשורת; נשות פוליטיקאים; מתנחלים, אנשי שב"כ – תערובת של כמעט כל מה שיש פה, בחברה הישראלית. כמעט.

את אם לשני ילדים קטנים. הפתיע אותי לגלות שבתוך חזון האימים הזה, לא ניסית לדמיין מה היה קורה לאימא שצריכה איכשהו לדאוג לילדים שלה כשאין חשמל, כשעשרים איש נהגרים פתאום ברחוב, הטלפונים קורסים, חנויות נבזזות, לא נשאר אוכל…

"יכול להיות שדווקא בגלל שאני אימא לא כתבתי על זה, כי זה תסריט מחריד. המחשבה לקום בבוקר למציאות כזו, ואת צריכה לדאוג למישהו אחר היא נוראית. במלחמת לבנון השנייה ממש דמיינתי בחרדה מה יהיה אם נצטרך להיות פליטים ולנדוד למקום אחר. היה לי תינוק וכל דבר הכי קטן נראה לי פשוט מזוויע. זה מקום כואב נורא. הסיפור הבא שהתחלתי לכתוב עוסק מאוד באימהות. שם יש אימא עם כל רגשות האשם והפשלות והרצון הטוב שהולך לעזאזל".

משמרי, בת 45, אם יחידנית לשניים (שני בנים, בני 8 וחצי ו-4 וחצי), עורכת תוכן ובלוגרית ותיקה ופופולארית ("כותבת מוחקת") עסקה בעבר בעיתונות, בעיקר בתחום מדעי החיים וההיי טק, ושימשה אנליסטית של חברות סטרט-אפ. היא מתחזקת נוכחות בולטת ורציפה בפייסבוק, רציפה כל כך שגם המפגש לצורך כתבה זו דווח מיד, והיא כותבת ומוחקת בבלוג שלה. לפני קצת יותר משנה היא שינתה את שמה מ"אביבה" ל"אביבית", מטעמי חיבה ושמחת חיים בלבד.

היא נולדה בשכונת פלורנטין בתל אביב, אבל מגיל חמש גדלה בחולון. יש לה אח אחד, והבית שבו גדלו היה מסורתי-דתי. מיד אחרי הצבא היא חזרה לתל אביב ו"כמעט שלא עזבתי אותה למעט כמה שנים באמסטרדם, שם חקרתי את העולם. עשיתי אומנות, למדתי הולנדית, לימדתי עברית, הכרתי אנשים, חייתי באווירה קוסמופוליטית נהדרת".  היא זוכרת את עצמה כותבת מגיל צעיר "הייתי הכתבת הראשית והעורכת של העיתון, בכיתה, בתנועה ובבסיס בצבא. דברים בלתי רשמיים שכנראה הייתי חייבת לעשות". במשך מספר שנים כתבה שירה ואפילו השתתפה בסדנה של אילן שיינפלד. "חשבתי שספרות לא מעניינת אותי", היא אומרת. "השירה הייתה מפלט נוח, כי לא צריך להגיד המון רק לתפוס איזה רגע או לתפוס דימוי מדויק, ואני חושבת בדימויים אז זה קל לי".

הדרך של משמרי מכתיבת שירים בעיקר למגרה, לכתיבה לקהל גדול, עברה דרך כתיבה ב"גלובס" ובהמשך כתיבה בבלוג, שהיא מקפידה לעדכן בכל שבוע. "ובשנתיים האחרונות", היא אומרת, "הייתה לי מין קפיצה יצירתית. הרגשתי שאני רוצה שהבלוג יהיה יותר מסתם מקום להביא בו כל מיני אנקדוטות ודעות, אלא חלק מתהליך יצירה. לשמחתי, התגבש שם גם קהל קוראים קטן אבל נאמן, שזה מאוד חשוב. "

הכתיבה שלך בבלוג התמקדה בעיקר בחיי האהבה שלך, בילדים שלך – נושאים קלאסיים של ספרי ביכורים. הבחירה שלך לכתוב על חזון מלחמת החרדים-חילונים מפתיע מאוד

"במשך שנתיים לעסתי וטחנתי וקיצצתי ובישלתי ומיציתי את הפופיק של עצמי, עם משוב מדהים של קוראים, ובחינה ברמה של מצבי הרוח היומיומיים ולאט לאט זה התפתח לסיפורונים קטנים של 300-אלף מילה, ומזה נולד הרצון שלי לכתוב סיפור. זה נתן לי תנופה, קפיצה לכיון אחר. הרעיון לספר צץ בשיחה עם חברים. דיברנו פוליטיקה. יש לי חבר טוב שמאוד מודאג מהפער הדמוגרפי שהולך ומתפתח מול החרדים. ישבתי ושתיתי את דבריו וחשבתי מה היה קורה אילו קם איזה פוליטיקאי שהיה משסה חילונים בדתיים בנאום אחד, בגפרור מוצת אחד. הלכתי הביתה וכתבתי 2500 מילה של הפרק הראשון. אני שמחה שהכתיבה האישית נגרסה מכל הכיוונים ויכולתי לטפל ברעיון מסודר שונה לגמרי".

בספר נשארת בתמונה בתור קול של מספר יודע כל…

"הקול הזה הוא מעין מקהלה יוונית מקוננת והיא לא עקבית. הדעות שהיא מביעה הן לא בהכרח הדעות שלי. המספר פעם מקונן על אלוהים, אחר כך אומר שאין אלוהים, מחפש את אלוהים, שמח ששברו למישהו את העצמות ואחר כך אומר כמה זה טראגי ונורא. יש לו, כמו שיש לי, יחס של משיכה דחייה לעניין הזה המהפכני, ההתפרצות האלימה, שיש בה משהו מדליק, אבל מצד שני את לא רוצה להיות חלק מזה. בחרתי קול שמשקף את כל הצדדים האלה, הסוחף והמרתיע בו זמנית".

היא כתבה בלילה, אבל חשבה על הספר כל היום. זה לקח פחות מחצי שנה. "את הפרק הראשון כתבתי כסיפור קצר, וחשבתי שבזה זה ייגמר. שלחתי אותו לתחרות סיפורים ולשמחתי לא זכיתי, כי בתקופה שחיכיתי וכססתי ציפורניים אמרתי לעצמי 'רגע, אבל מה היה בבוקר שאחרי?' והמשכתי לכתוב. "

כאמור, משמרי כבר עובדת על הספר השני שלה.

נכנסת לרוטינת עבודה של סופרת?

"זה כנראה כמו השמיכות. כשהייתי בסוף ההיריון עם הילד הקטן חשבתי שיהיה נחמד לתפור שמיכות טלאים, שזה יעזור לי להעביר את הזמן. קניתי בדים והתחלתי לתפור ועכשיו כל הבית מלא שמיכות. בקיצור, זו אובססיה נחמדה מאוד. אני מתעלת את האובססיביות שלי למשהו יצירתי. עדיף לכתוב מאשר לאכול ציפורניים, ואולי אפילו לגרום לאחרים הנאה".

את טיפוס חרדתי במיוחד?

"לא, בדיוק להפך, אני אישה אופטימית מאוד. האמת היא שכתבתי ספר שאולי לא הייתי מסכימה לקרוא, אני לא רוצה לשמוע על הדברים הרעים, תעזבו אותי, אני רוצה לקרוא משהו נחמד. "

מאיפה אישה אופטימית מוציאה חזון נורא כל כך כמו "הזקן השתגע"?

"אולי זה הגיל. הגיל וניסיון החיים נותנים לך מספיק חבטות ואת מתחילה להבין שלא תמיד יהיה טוב בסוף, שלפעמים היה טוב ולפעמים יהיה נורא ואיום ולפעמים בינוני – ושיש ריבוי נקודות מבט, זה חלק מההתבגרות".

משמרי מתארת בספר, בלשון ביקורתית מאוד, את הישראלים של האמצע. אלא שלא רוצים לבחור עמדה. נאחזים בסממני בורגנות של מעמד בינוני שאפתני, ומנהלים חיים חילוניים אבל עושים קידוש וחגים ובר מצווה בכותל, בשביל הילדים. מקיימים מנהגים סתם, לא בגלל שמשהו בא מבפנים. היא משוכנעת שזה רוב העם, ושמאחר שגם היא מוקפת בהם, אין ספק שיהיה מכרים שישנאו אותה.

את התנתקת לגמרי מהמסורת שעליה גדלת?

"גדלתי בבית מסורתי מזרחי. שבו כילדה הלכתי המון עם אבא לבית כנסת. הייתה האמונה, אבל זה נורא גמיש. אם מישהו מחליט שהוא מתחזק ומפסיק לנסוע בשבת, מוחאים לו כפיים. מישהו אחר כן נוסע, וזה גם סבבה. היה משא ומתן פנימי של כל אחד עם עצמו על כמה מקפידים על הרגלים ומנהגים. אין חרמות ואיסורים, הכל יותר מחובר לחיים וזורם – אלה היו החיים לפני ש"ס, עם פחות הקפדה ופחות השפעות אשכנזיות. אני איבדתי את שארית הקשר לזה כשיצאתי מהבית, אבל שנים חשבתי שאני מאמינה באלוהים, ואפילו התפללתי תפילות אישיות. שירי גוספל ודבקות דתית הקסימו אותי, שמעתי מוזיקה חסידית בהנאה. בשנה האחרונה, ותוך כדי כתיבה, הלכתי והתחלנתי. ממש אמרתי לעצמי 'עזבי, זה כבר לא נכון', בדקתי את ההרגלים הישנים שלי, וגיליתי שכבר אין בי אמונה, אז הפסקתי להעמיד פנים."

יש בספר לא מעט הזדמנויות להתחבט בשאלה אם יש או אין אלוהים

"זה כנראה העיבוד שלי, הכאב הזה על כך שחתכתי ואני לא מסתכלת יותר על השאלה אם יש או אין מישהו שברא את העולם".

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • laffingeyes  On יולי 9, 2013 at 10:30 am

    כרגיל, ראיון נהדר. אבל הספר באותה הרמה?

  • אפרת  On יולי 9, 2013 at 3:34 pm

    וממליצה גם על ספרו של יצחק בן-נר, "מלאכים באים".

  • תמי ברקאי  On יולי 9, 2013 at 4:13 pm

    איזה כיף, שתיכן בפוסט אחד. תודה!

  • רוני ה.  On יולי 9, 2013 at 7:13 pm

    לרשימת ספרי האפוקליפסה הישראלית אפשר להוסיף גם את "מורה נבוכים" המצוין של גלעד עצמון.

  • תמר  On יולי 22, 2013 at 1:19 pm

    מקסים דפנה! אקרא

Trackbacks

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: