היא ראתה בתים מאושרים

גרטשן המאושרת רובין

גרטשן המאושרת רובין

האושר מתחיל בבית - כריכה

לפני שנתיים, כש"פרויקט האושר", ספרה הקודם של גרטשן רובין ראה אור בעברית, עצמתי את העיניים וקפצתי ראש לתוכו. ממש קפצתי. חודש שלם ניסיתי לחיות על פי הדיברות החדשות שרובין הנפיקה, בספר שתכליתו הייתה ללמד את כולנו איך להיות מאושרים. רובין, שלמדה משפטים באוניברסיטת "ייל" היוקרתית, סיימה את התואר בהצטיינות וערכה את כתב העת המשפטי האקדמי, התמחתה בבית המשפט העליון וקיבלה מבחר פרסים ומילגות על הישגיה בתחום – החליטה יום אחד לנטוש את כל זה ולהפוך לגורו של אושר וחיים טובים. וזה הצליח לה.

היא כתבה ספרים (ובלוג) וניסתה לפקוח לקוראיה את העיניים, על מנת שאלה יוכלו לראות כמה זה בעצם פשוט: תהיו נאמנים לעצמכם, תרשו לעצמכם לבזבז, תהיו קלילים, תעשו כל מה שצריך, אל תתקטטנו ואל תתחשבנו יותר מדי, תהיו מנומסים והוגנים, אל תדחו דברים שצריך או שאתם רוצים לעשות, ותכניסו המון אהבה לחיים, כי אהבה היא תמיד התשובה.  אחרי חדש כזה, הבנתי שגם אם אני אצמד בקפדנות לתוכנית האימונים הרוחנית של גרטשן רובין, ישאר פגם אחד קטן שלעולם לא אוכל להתגבר עליו: אני לא גרשטן רובין. אין לי את המוטיבציה מזיזת ההרים שלה, אני לא ניו יורקית שמגדלת בעל ושתי בנות מושלמות, ואין לי רגשות אשם נוראיים אם אני מתפרצת בטלפון על נציג של חברה מסחרית שמנסה לשכנע אותי שהחברה שלו מעולם לא התחייבה לתת לי שירות הוגן. להפך, כמו רובנו כאן, צימחתי קוצים, דרדרים, טפרים וניבים חדים במיוחד שנועדו לאפשר לי לשרוד במציאות הישראלית. אני לא מלקה את עצמי בגלל שריטות שנראות לה איומות, כמו נטייה להשאיר מגבת רטובה על רצפת חדר האמבטיה, בגלל שאני עסוקה בלסדר את הממ"ד כדי שיהיה לי מקום במתקפת הטילים הבאה, וברור שאני צינית, אחרת אאלץ לתלוש לעצמי את השער בכל שיחה עם הביטוח הלאומי/ מוקד קופת החולים/ הקופאית בסופרמרקט.

אבל רובין לא מרימה ידיים מול קוראות כמוני. האישה שכבר לפני שנתיים וחצי הגדרתי כגרסה הביתית של אליזבט גילברט ("לאכול, להתפלל, לאהוב") עמלה וטרחה בזמן הזה על ספר הדרכה נוסף, שנועד להעצים אותנו באמצעות הפניית תשומת הלב והמשאבים הנפשיים פנימה, לבועה הקטנה שהיא הבית שלנו. הבית הוא בעיניה תחנת הדלק של החיים, מקור האנרגיה, המחסה, המקום שאם נבין איך לטפל בו יהיה לנו טוב, ונהיה מאושרים.

לזכותה של רובין יאמר שבספרה הנוכחי "האושר מתחיל בבית" (כתר, מאנגלית: לינדה פניאס-אוחנה) היא לא עוסקת בדברים שתמצאו בירחוני עיצוב הבית. היא לא מלמדת איך להכין שיפודי פירות, לא ממליצה על פיזור איצטרובלים בין כלי ההגשה בארוחת החג, ולא ממליצה על בדים נהדרים לכריות נוי. גרטשן רובין נשארת נאמנה לדיבר הראשון שלה "היו נאמנים לעצמכם". זה היה נכון בעיניה אז, כשהעניקה עצות להתמודדות עם העולם, וזה נכון שבעתיים כעת, כשהיא מלמדת את קוראיה איך למצוא את האושר במקום הפרטי הסגור שלהם.

האגדה האורבנית אומרת ש"האושר מתחיל בבית" נולד יום אחד כשרובין עמדה במטבח ועסקה במיני מטלות דומסטיות, כשהבינה שהיא מלאה תחושת געגועים הביתה. איך זה יכול להיות? היא שאלה את עצמה, ומיד הבינה, שתחושת הבית היא לא דבר שמגיע באופן אוטומטי עם הקירות והגג. התובנה הזו הובילה אותה, לדבריה, למחקר חדש, ובסיומו ספר, שגם הוא רב מכר בינלאומי, והוא עוסק בפרטנות האופיינית לה, בפתרונות מעשיים שאמורים להעצים את האושר שלנו – פתרונות בנוסח שאמורים לתת לנו תחושה של שליטה בחיינו, לסלק רגשות אשם, לשפר את היחסים שלנו עם בני זוג וילדים שאתם אנחנו חולקים את אותו בית, וכן, גם עצות לסילוק חפצים מיותרים, השתלטות על הבלגן כי סדר חיצוני מסייע ליצירת שלווה פנימית, ועיצוב הבית בסגנון אישי – אחרי שנגמור לחפש ולשאול את עצמנו מהו הסגנון האישי הזה, שאלה שמעצב פנים מן הסתם לא מסוגל לענות עליה, אבל היא חשובה אם אנחנו מנסים ליצור מקום שיש בו ביטוי לאישיותנו.

רובין רק בת 40. חמש שנים חלפו מאז שהחלה לכתוב על אושר, ואי אלו מיליונים נוספו לחשבון הבנק שלה. היא עדיין נשואה לאותו גבר שב"פרויקט האושר" לא שכחה לציין כמה הוא חתיך, ומגדלת שתי בנות מתבגרות. היא נולדה בקנזס, אבל חיה בניו יורק, באותה דירה, ומנהלת את אותה שיגרת עבודה קפדנית שניהלה קודם, ובזכותה הספיקה לכתוב גם שתי ביוגרפיות "ארבעים דרכים להתבונן בווינסטן צ'רצ'יל" ו"ארבעים דרכים להתבונן בג'ון פ. קנדי". וכן, היא מאושרת, ככל שפרפקציוניסטית כמותה יכולה להיות. "שינתי את חיי מבלי לשנות אותם", היא אומרת. "אושר הוא הרי ברובו שאלה של תפיסה, של היכולת להיות אסירת תודה על מה שיש לי, להעריך אנשים שסביבי, להכיר ביכולות שלי, לוותר לעצמי על מה שאני לא מסוגלת לעשות".

בתחילת השיחה שלנו, אני מספרת לגרטשן רובין על הניסיון הלא מוצלח ההוא שלי להיות גרטשן רובין לחודש, או לפחות לחיות בהשפעת הרוח הכללית של תורת החיים שלה. "נראה לי שאני מתאימה יותר למלנכוליה האירופאית, לעגמומיות הרומנטית של המשוררים השחפנים והקלושרים שישנים על ספסלים בכיכרות עם יונים", אני אומרת לה. והיא עונה בביטחון מעורר הערצה: "שמעתי מהרבה אנשים שיש תפיסות אושר שונות, שיש הבדלים תרבותיים בנוגע למה זה להיות מאושרים, שיש הבדלים בין גברים לנשים. אותי כל זה בכלל לא מעניין. אני מתעניינת באדם הפרטי, ובחוויה האישית שלו. ברור שזה משנה אם את יפנית או אמריקאית, אבל לא בזה אני רוצה שתתמקדי כשאת קוראת את הספר שלי. כדי להיות מאושרת, את צריכה להתמקד בחיים הפרטיים ובצרכים הפרטיים שלך. כשכתבתי את "האושר מתחיל בבית" חשבתי על עצמי כדוגמא, ולהדגים באמצעות החיים שלי איך אפשר להפוך את הבית ואת החיים בבית למה שמסב לנו אושר".

יכול להיות שהחברה שבה אני חיה, בישראל, רואה באושר האישי סוג של מותרות

"בעיני זאת טעות. אני לא מסכימה שצריך למלא קודם את כל החובות והמטלות ואחר כך לחפש דרכים להיות מאושרים, כאילו שמדובר בקצפת שמוסיפים על מנה של גלידה. האושר הוא חלק מהחיים, הוא צריך להיות נוכח שם בכל הדברים שאנחנו עושים".

לפני שהתחלת לעסוק בשאלות של אושר עסקת במשפטים – תחום שנדמה שמתמקד רק בקונפליקטים ובאנשים לא מאושרים. המעבר לא היה לך קשה?

"תמיד רציתי להיות סופרת, לכתוב, והעובדה שההכשרה שלי היא בעולם המשפט עזרה לי, כי מדובר בתחום אנליטי מאוד. העיסוק שלי במשפטים לימד אותי לנתח דברים בצורה מאוד בהירה. היה לי קשה לעזוב את תחום המשפטים, בגלל שהצטיינתי בו וזכיתי להערכה. זה לא פשוט להתחיל משהו חדש לגמרי מאפס, אבל הרצון לכתוב היה אדיר. להרבה אנשים קשה מאוד לבצע שינויים בחיים בגלל שהם יודעים את מה הם רוצים לעזוב, אבל הם לא יודעים מה הם רוצים לעשות במקום זה. רגע שידעתי לאן אני רוצה ללכת, כשהבנתי שאני רוצה לכתוב ספרים, התהליך היה פשוט מאוד".

בשני הספרים שלך את חוזרת ומדגישה שכדי למצוא אושר, אנחנו קודם כל צריכים לדעת מי אנחנו, אנחנו צריכים לדעת מה אנחנו רוצים, מה משמח אותנו, מה מרגיז אותנו, מה משעמם אותנו…  נדמה לי שזאת חוכמה שמגיעה עם הגיל. האם פירוש הדבר שאפשר להיות מאושרים רק כשמתבגרים?

"זאת שאלה טובה. אני יודעת על עצמי שככל שאני מתבגרת יותר קל לי להיות מרוצה מהחיים שלי, ויותר קל לי להיות מאושרת. לעומת זאת, אחותי הייתה כזו תמיד. אני מקנאה באנשים כמוה. אנשים שתמיד ידעו מה הם רוצים להיות, שהבינו מגיל צעיר מאוד מה עושה להם טוב ומה עושה להם רע. יש אנשים כאלה. אצל רובנו ההבנה וההשלמה עם האופי שלנו, עם הצרכים שלנו, עם ההעדפות שלנו מגיעות בגיל מבוגר יותר".

רובין נותנת בספרה רשימה של הוראות "עשו ואל תעשו" שכוללת בין השאר הפגנות חיבה מכוונות ומתוכננות כלפי שאר בני הבית – היא למשל מקפידה לנשק את בעלה כאות לכך שהיא אוהבת אותו; בחינה חסרת רחמים של חפצים ורכוש בבית, כדי לשמור רק את מה שדרוש ואהוב באמת; התחייבות למלא את היום בדברים שאנחנו אוהבים באמת; לסלוח לעצמנו על דברים שחשבנו שנוכל לעשות אבל הפכו מעיקים (היא קוראת לזה 'לנטוש פרויקט שבו התחלנו'); ולהכין בבית פינות אישיות, שהיא מכנה "מקדשים", עם תמונות או חפצים שיש לנו אליהם קשר רגשי. למי שרגילה להתרוצץ בין אינספור מטלות, אפילו ההוראות הלכאורה פשוטות האלה נשמעות מתישות.

נדמה לי שכדי להצליח למלא את העצות שלך, צריך המון משמעת עצמית…

"אני שמחה שאת מעלה את הנושא, כי הספר הבא שלי, שאותו אני כותבת בימים אלה, עוסק בהרגלים, ובקשר בין הרגלים טובים ורעים לבין האושר. אחרי שכתבתי שני ספרים וקיבלתי המון תגובות מקוראים, הבנתי שאני אדם שיש לו משמעת עצמית ברמה גבוה בהרבה משל הרבה אחרים, ושקל לו מאוד לשנות הרגלים רעים ולאמץ הרגלים טובים ולקבוע לעצמו יעדים ולעמוד בהם. אני מתארת בספר איזה הרגלים עושים אותי מאושרת אבל אני לא מתיימרת לטעון שזאת הדרך היחידה לאושר. כל אחד צריך להכיר את עצמו, ולדעת מהי הדרך שתסב לו אושר, ולנסות להגשים אותה".

מה קורה אם את מגלה את אורח החיים שיגרום לך אושר גדול, אבל לבני הבית האחרים יש הרגלים שונים לגמרי, וצרכים אחרים לגמרי

"זה קורה. הרי יש אנשים שבכלל לא רואים שהם משאירים אחריהם בלגן ואם הם חיים עם מישהו שצריך סביבה נקייה ומסודרת בבית, עלול להיווצר קונפליקט. זה יקרה גם אם את למשל לא רוצה פיתויים בבית, כמו גלידה או אלכוהול, ובני המשפחה שלך דווקא צריכים את זה. לי יש מזל, כי בעלי ואני דומים מאוד ויכולים לתפעל ביחד בית באותה צורה. אני בהחלט מסוגלת לדמיין זוג שנישא בגיל צעיר, ואז אחד מהם חשב שהשני נור מדליק ומרגש כי הוא מעז להשאיר כלים בכיור ובגדים מלוכלכים על הרצפה כשהוא יוצא מהבית ולא אכפת לו כלום – ואחרי שנים, זאת תהיה בעיה שתפריע להם להיות מאושרים. בעיני חשוב מאוד לזכור שהאושר שלנו מבוסס גם על שמירה על מערכת יחסים יציבה בבית, ואנחנו צריכים למצוא דרכים לפתור את השוני הזה, לוותר זה לזה, להבין במה אנחנו שונים אלה מאלה, ולמצוא אמצע שבו כולנו נוכל להיות מאושרים ".

את מספרת על המון קוראים שכותבים לך בעקבות קריאת הספר. מותר לי לנחש שמדובר בעיקר בנשים?

"את טועה. אני מקבלת מכתבים מנשים וגם מגברים, וההפתעה הגדולה מבחינתי הייתה לקבל הרבה מאוד מכתבים מבני נוער. לא דמיינתי שהם קוראים את הספרים שלי, אבל מסתבר שגיל הנעורים הוא גיל מלא בלבול, ובני 15 או 17 מתחבטים בשאלות שנוגעות לאושר שלהם, והם מחפשים עצות והדרכה".

כשאת מדברת על "בית", הנטייה הכמעט אוטומטית היא לדמיין בתוכו משפחה. האם גם אנשים שחיים לבד יכולים למצוא אצלך עצות שיעזרו להם להיות מאושרים בבית?

"בטח. הספר נכתב בהתבסס על הניסיון האישי שלי, אבל יש לי המון חברים שחיים לבד, ובהרבה מובנים אני חושבת שלהם יהיה אפילו יותר קל ליישם את העצות שלי, כי להם יש שליטה מלאה במה שמרחש בבית שלהם. הם לא צריכים להתפשר כדי להכיל צרכים של מישהו אחר, והם באמת יכולים להפוך את המקום שבו הם גרים למקום שבו ירגישו הכי נוח בעולם. בית זה מצב נפשי, לא פחות משזה מקום פיסי".

את עובדת בבית?

"לפעמים. יש לי בבית משרדון קטן-קטן. בדרך כלל אני עובדת בספרייה מקומית כי כשאני יוצאת מהבית קל לי יותר להתמקד בעבודה ולא ללכת לאיבוד באינטרנט. אני קמה מוקדם, עובדת כמה שעות, מעירה את הבנות ומכינה להן ארוחת בוקר, וכשהן יוצאות מהבית גם אני יוצאת כדי לעבוד בחוץ. לפעמים אני עובדת בקפה של חדר הכושר שלי, כדי שכשלא אוכל יותר לשבת מול המחשב תהיה לי אפשרות לחלץ עצמות ולעשות כושר. את רואה? יש לי הרגלים מאוד קשיחים, שאנשים אחרים היו מתקשים לקיים, אבל אותי הם הופכים למאושרת".

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • מרית בן ישראל  On אוגוסט 28, 2013 at 6:25 pm

    זה עדיין מוזר בעיני שאנשים "שואפים" להיות מאושרים, שהם עובדים בזה. אושר תמיד (תמיד, גם כשהייתי ממש קטנה) נראה בעיני כמו תוצאה של משהו ולא כמו מטרה.

  • Riky Cohen  On אוגוסט 28, 2013 at 6:35 pm

    אני מסכימה עם מרית. חוץ מזה, תפיסת האושר כאינדיבידואליזם כל כך קיצוני ומסתגר בד' אמותיו היא מיושנת. ללא נתינה לדעתי אין אושר. הראיון מעניין ומעורר מחשבה.

  • דני ססלר * Danny Sessler  On אוגוסט 28, 2013 at 8:10 pm

    ואני מסכים עם שלושתכן

  • זהרה  On אוגוסט 28, 2013 at 11:16 pm

    ראיון מעניין ומעורר מחשבה. מדהים, דפנה, איך את מצליחה כל פעם לקחת ספר how to אמריקאי, שאם מישהו אחר היה כותב עליו זה היה נהיה דביק, ומצליחה לחלץ ממנו כאלה תובנות מעניינות. הכי מוזר לי שסיימתי את הקריאה במצב רוח טוב, אף שגיליתי שחסרות לי כמה וכמה תכונות חיוניות לאושר, ובראשן משמעת עצמית…. (וכדי להשתפר אפסיק עכשיו לכתוב ואפנה לסיים את המטלה שיש לע עוד להלילה)

    • דפנה לוי  On אוגוסט 29, 2013 at 4:34 pm

      זהרה היקרה, כתמיד, תודה על הפרגון ובעיני את ממש לא צריכה להשתפר.

  • ארז  On אוגוסט 29, 2013 at 10:29 am

    ולברטולט ברכט יש שיר, שנכתב בעת גלותו בלוס אנג'לס, ובו הוא מתבונן בבתים באחת השכונות המפונפנות שם, ואומר משהו כזה (אני מצטט מהזיכרון): "הבתים האלה, הם תוכננו לאנשים מאושרים/ ולכן הם ריקים, גם כאשר גרים בהם".

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: