הקלות הבלתי נסבלת שבה נשים יוצרות מתמלאות רגשי אשם

אורית שחם גובר

אורית שחם גובר

הן נולדו במרחק של כמעט מאה שלמה, למציאות שלכאורה נראית שונה לגמרי: האחת סופרת שעלתה ארצה לבדה, חייתה בצלם של גברים ששלטו בזירה התרבותית והלאומית בשנות השלושים, ומתה בגיל צעיר, משאירה אחריה מעט כתבים ועוד פחות זיכרונות; השנייה תסריטאית תל אביבית דעתנית, משוחררת, גרושה ואם, שרצה יותר מהר מהגברים בחייה ומשוכנעת שהיא מנהלת את גופה, זמנה וחייה בעצמה. ועדיין – הדמיון ביניהן רב. בעיקר משום ששתיהן משלמות מחיר גבוה על התשוקה העמוקה שלהן ליצור. התשוקה לכתוב, להתבטא, לזכות בהכרה, שגם היום, בתקופה שיש בה יוצרות לרוב ואיש לא רואה בהן תופעה תמוהה, מלווה ברגשות אשם מהסוג ששמור לנשים.

"האחרת" הוא הרומן הרביעי של אורית שחם-גובר. במרכזו קרין, תסריטאית, המתבקשת על ידי מפיקת-על ברַקוּדית להכין סרט תיעודי על אסתר חיות, סופרת נשכחת, שחייתה וכתבה בשולי הסצנה הספרותית של תל אביב בשנות השלושים והותירה אחריה שני רומנים ויומן שנכתב במספר מחברות. כצפוי, התחקיר מעלה בה שאלות הנוגעות גם לחייה שלה, כמי שגדלה בצלו של אב אינטלקטואל אך שתלטן שנטש אותה ואת אמה, ומעניק לשחם-גובר הזדמנות לזמן מגוון של דמויות נשיות, ולתהות האם המאבק הפמיניסטי רב השנים הביא עמו שינויים מהותיים, ולאן קשורות אותן שלשלאות שטרם הספקנו לנפץ. עלילה מקבילה העוקבת אחרי מותו המסתורי של איש עסקים עשיר ודורסני, שאותו חוקר יריב, שוטר ובן זוגה של קרין, מאפשרת לשחם-גובר להעלות שאלות מעניינות לא פחות, על מקומן של האמת והבדיה בין השורות ובחיים, על ההבדל בין חקירה בלשית המנסה לכבוש חלקים מהמציאות לעומת תחקיר ספרותי שמנסה לומר משהו חדש על אותה מציאות עצמה.

שחם-גובר, בת 60, היא האוצרת של מוזיאון בית התפוצות. היא נולדה בקיבוץ בית אלפא, למדה היסטוריה כללית (בתל אביב) ועשתה את כל הדרך עד לדוקטורט במוזיאולוגיה (דרך וושינגטון וחיפה). הרזומה שלה כולל את מוזיאון הרצל, מוזיאון הפלמ"ח, אתר מצדה, מוזיאון אסירי המחתרות בעכו, הבית השרוף ברובע היהודי בירושלים ועוד, ולא מפתיע שגם ארבעת הרומנים שכתבה עד כה עוסקים כולם באספקטים של הזיכרון הישראלי. היא כתבה על מלחמת יום הכיפורים ("איפה היית בשישה באוקטובר"), על השואה ("ובאתי על החתום") על ההתבגרות בקיבוץ ("טיסת יום") וכעת גם על מקומן של נשים יוצרות בתקופה שבה החזון הציוני לא השאיר מקום ליצירה אישית, או כמו שהיא מנסחת זאת ב"האחרת": "הרסטורציה של הכבוד היהודי נועדה רק לגברים".

היא בת למשפחה ספרותית מכובדת. סבה, אליעזר שטיינמן היה חתן פרס ישראל לספרות (1963) וכך גם אביה, נתן שחם (שהפרס הוענק לו ב – 2012). הסופר דוד שחם הוא דודה. את הדמויות שעליהן כתבה ב"האחרת" ואת השיחות שניהלו היא פגשה ושמעה בבית, אלא שכילדה לא התעניינה בהם במיוחד. "למרות שידעתי שיום אחד גם אני אכתוב", היא אומרת. "אבל יכולתי לממש את זה רק אחרי שהוכחתי לעצמי שעשיתי דרך ארוכה ומוצלחת משלי". כשהספר הראשון שלה ראה אור לפני 12 שנה, היא קיבלה טלפון מהמבקרת אריאנה מלמד, שכתבה עליו שהוא "הישג אומנותי נדיר, בוגר וחכם" וחזרה באוזניה על המחמאות. "עניתי לטלפון ממנה במכונית, והייתי בטוחה שאני לא שומעת נכון, שאני הוזה. הידיים התחילו לרעוד לי, עצרתי בצעד וכשהשיחה הסתיימה צלצלתי לבעלי ואמרתי לו תשמע, כנראה לא הבנתי מה היא אמרה לי". היום היא כותבת כמעט בלי יכולת להפסיק, מתוך אותו צורך ששתי הדמויות הראשיות בספרה מתארות אותו כבלתי ניתן לשליטה. ולא בגלל שהקריירה האחרת שלה הסתיימה. בימים אלה היא עסוקה ביצירת המוזיאון החדש ההולך ומוקם בבית התפוצות, עבודה שמשחררת אותה לעצמה רק בשעות מאוחרות. ומאחר שאנחנו מדברות גם על הקלות הבלתי נסבלת שבה נשים יוצרות מתמלאות רגשי אשם זה המקום לציין שהיא נשואה כבר כמעט 40 שנה (לדורון), אמא (לעופר, 39, שעוסק בביולוגיה מולקולרית של צמחים; לאסף, 35, מוזיקאי ומנהל, בין השאר את שב"ק ס' ואת "מרצדס בנד"; ולנועה, 24, סטודנטית "ונסיכה לא תיאורטית", שאני מקווה שיום אחד תכתוב), וסבתא (לרותם, 12, וניתאי, 7).

משום שהוא עוסק בתסריטאית שכותבת על סופרת, "האחרת" מכיל רומן בתוך רומן. זה שלכאורה נכתב על ידי אסתר חיות נקרא "חזון העלמה בכרך", ומתגלה כרומן מפתח, שבתוכו רמזים לחלומות, למאבק ולטרגדיה בחייה של הסופרת הנשכחת. מפתה לקרוא כך גם את סיפור המסגרת, שיש בו מערכת יחסים קשה, כואב ומלאת נתקים בין הגיבורה לאביה. אני שואלת, ושחם-גובר ממהרת לפנות את השטח מספקולציות: לא, היחסים שלה עם אביה, הסופר המוערך מאוד נתן שחם, מצוינים, והוא גם אחד הקוראים והמבקרים הראשונים שלהם היא מגישה כל כתב יד חדש. "אבא שלי היה אימא פולניה, איש רך ועדין שטען והתנהג כאילו אני הדבר הכי טוב שקרה לו בחיים. יש לי שני אחים, וגדלתי בקיבוץ, אז גדלתי כנסיכה תאורטית. ביני ובין אבא שלי היו יחסים קרובים מאוד, הוא האדם הראשון שסיפרתי לו כשקיבלתי ווסת. מיום שנולדתי הוא דיבר אתי כאדם מבוגר והיו לנו שיחות נהדרות על נושאים שברומו של עולם. קרין, בספר, כל חייה נשאה את עיניה לאבא שלה והוא לא הסתכל למטה. זה בדיוק הפוך מהיחסים שלי עם אבא שלי".

הגיבורה שלך אומרת בספר שאם היא לא תכתוב את הדבר שלה לעולם לא יכירו בה, וללא הכרה אין לשום דבר משמעות. גם את מרגישה ככה?

"זאת תחושה שיש להרבה אמנים, והקצנתי אותה כאן כי קרין היא דמות שהכל בחייה מוקצן. אני לא ממש מרגישה ככה, אולי בגלל שהתחלתי לכתוב בגיל יחסית מבוגר, בגיל 45, וכבר הייתה לי פרופורציה. הכתיבה בערה בעצמותיי, אבל קשה להגיד שהייתי מתה אם הספר היה מקבל ביקורות רעות. זה בטח היה כואב, אבל הייתי מתאוששת.  אני חושבת המון על מה שהוביל אותי לכתיבה, ואין לי תשובה חד משמעית. זה קשור להבשלה, להצטברות. את הספר הראשון כתבתי אחרי שנפתח בית הפלמ"ח, הפרויקט הגדול המוצלח מאוד הראשון שלי – ויכולתי לסמן "וי" על משהו שהגעתי אליו לגמרי לבד."

התחלת לכתוב ומעולם לא הפסקת

"הכתיבה גורמת לי שמחה גדולה. זה צורך שהוא גדול ממני, ואני פחות מאושרת בתקופות שאני לא כותבת. עכשיו למשל אין לי זמן, אבל הספר הבא כבר מתבשל לי בראש וכשהדמויות שבו יכעסו עלי מספיק, לא תהיה לי ברירה אלא להתיישב ולכתוב אותו".

השאלה מה מקומה של האמת בספרות מטרידה אותה לא אחת. "סיפור צריך להיות יותר אמין מהמציאות", היא אומרת. "הרי במציאות יש סיפורים שאם אני אכניס אותם לספר הוא יהפוך לטלנובלה. למציאות מותר להיות משוגעת לגמרי ולספרות צריכה להיות אמת פנימית, משהו שאת רוצה להגיד".

סיפורה של הנשכחת מבוסס על סיפור אמתי?

"כולו בדיה שלי, אבל ניהלתי פה דיאלוג שהתחיל בלי ששמתי לב אליו, והחלטתי ללכת עם זה. רציתי לכתוב על סופרת משנות השלושים, כדי לבחון מה השתנה מאז בעולמה של האישה היוצרת. החלטתי לכתוב בשפה של אז, כי לסופרת עצמה לא יהיה קול – פרט לספרים שלה וליומנים שלה. כדי להבין את העברית ההיא קראתי ברנר וגנסין ואמרתי אוקיי, ננסה את סבא, למרות שהוא לא קריא בעליל.  פתחתי את ספרו "אסתר חיות", שזכרתי שהיה נסבל, ונכבשתי. גיליתי שסבא שלי כתב בוורדה ב-1923, שש שנים לפני "חדר משלך",  ספר נורא פמיניסטי, שקובל על מר גורלה של האישה העברייה וכמה החברה לא שוויונית, על אישה שעוזבת בעל ושני ילדים כדי לחפש באודסה חיי רוח אבל אין לה שום סיכוי והיא מתאבדת. "

היא השתמשה בשמות הרוסיים, בתיאורים של אודסה, בשפה הגבוהה של סבא שלה ובקטע שירה שכתב,  "ולאט לאט סבא ואני התחלנו לנהל יחסי גומלין. היה לי ברור שאכניס את שמו לספר, כי הוא גם סופר נשכח, שאפילו האנשים שגרים ברחוב שטיינמן לא יודעים מי היה". "האחרת" הוא הספר הראשון בו הרשתה לעצמה להיכנס לשדה שלהם, של הסופרים האחרים במשפחה "אחרי שהעזתי לקרוא לעצמי סופרת, כי לא בטוח שעם שלושה ספרים זה מגיע לי, כשאבא שלי כתב 60 וסבא כתב 120 ספרים".

לסבא שלה, שהיה עילוי, ידע תשע שפות, הוסמך לרבנות בגיל 16 ומיד אחר כך התפקר, הייתה אמנם תודעה פמיניסטית, אבל סבתה, שלמדה ברוסיה שירה אופראית  אבל בארץ לא הייתה לה הזדמנות לעסוק בזה. גם אימא שלה, קטינה פניץ' (בת 86 וחצי) עבדה בבתי הילדים, ניהלה את המתפרה "ובזבזה חלק ניכר מכישרונותיה על העניין הקיבוצי" . כמעט כמתבקש, הספר הבא שלה יעסוק בארבעה דורות של נשים במשפחה אחת, וגם בקשיים ובמרירות שנולדה מתוכם. לעומת  הנשים הללו, לאבא שלה (בן ה-89) היה חדר כתיבה, בנפרד מחדר המגורים של ההורים "בקומה שנייה, עם מדרגות חורקות שתמיד בקיץ נח עליהן נחש שבגללו פחדתי לעלות".

וכשאת נותנת לו לקרוא טקסט שלך, הוא מסוגל להיות מבקר אובייקטיבי למרות שאת הנסיכה שלו?

"אין דבר כזה מבקר אובייקטיבי. הוא מעיר הערות, פעם יותר ועכשיו פחות. אל תשכחי שהוא לא רק אבא שלי אלא גם שמוצניק ופלמחניק והוא נורא מודאג מה יגידו. "

עם אביה, נתן שחם, בחנוכה 1958

עם אביה, נתן שחם, בחנוכה 1958

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • margol1  On אוקטובר 6, 2013 at 11:53 am

    יופי של צילום חדש

    את הקריאה משאירה לאח"כ

    בגעגועים מרגול

  • Riky Cohen  On אוקטובר 6, 2013 at 12:31 pm

    מרתק, נוגע בנושא שהכי מעסיק אותי ושאלת שאלות מצוינות. תודה

  • ilana weiser-senesh  On יוני 8, 2014 at 11:28 am

    אמינה ומדוייקת הקומון סנסיות והנעימות הכובשת של שחם-גובר. מבקשת להפנות גם לראיון (בבלוג שלי) עם משוררת שמדברת על הדיאלוג בין חיים לכתיבה: ארנה וייס על ספרה החדש "האוניות שוקעות לאט",

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: