האנשים שמאחורי – הפרויקט האינטרבלוגי

 

 

הפוסט הזה הוא חלק מפרויקט "שאלה עוברת" שיזמה עדנה אברמסון. שמונה בלוגרים שעוסקים גם בספרות – אירית וינברג, גילי בר הלל סמו, מרית בן ישראל, טלי כוכבי, ירין כץ, פאר פרידמן, עדנה אברמסון ואני – שואלים ועונים אלה לאלה, וכל הפוסטים מתפרסמים הבוקר בשרשרת:

זו השאלה ששאלה אותי עדנה אברמסון מ"הרפובליקה הספרותית":

http://www.lit-republic.co.il

 

כמי שפגשה כל כך הרבה סופרות וסופרים במסגרת ראיונות, מה את יכולה לגלות לנו על הפער בין המילים החזקות והנפלאות לאישיות שמאחוריה? האם מתגלה תמיד אמן מיוסר וחסר ביטחון? וירטואוז-מילים גם פנים אל פנים? ואולי בכלל אישיות אפורה ומשעממת? ובקיצור, מה בין ההבטחה שבין דפי הספר ובין האנשים שמאחוריהם.

ובכן:

בשבוע האחרון צפיתי בשני חלקים של ראיון טלוויזיוני עם פיליפ רות'. המונח "צפיתי" לא מתאר עשירית מההתרגשות, ההתלהבות והמחשבות שאחרי הצפייה, משום שרות', אחד הסופרים האהובים עלי ביותר (ולדברי אלן ינטוב, שראיין אותו לבי. בי. סי "כנראה גדול הסופרים החיים כיום") לא דיבר הרבה במהלך הקריירה שלו. רות' כתב, כל יום, בכל רגע פנוי שלו (כמעט 40 ספרים), ולא הסכים להתראיין. עכשיו, משהודיע על פרישה מכתיבה ("חשבתי שאני אמות, אבל אני מאושר") הוא מסוגל לדבר, ומתברר שיש לו הרבה מה לומר, ושמאוד מרגש להקשיב לו.

את רות' לא ראיינתי מעולם, וכן, זה חלום שאולי לא יתגשם. אבל ראיינתי לא מעט סופרים טובים בשנים האחרונות, ולא כולם היו מסעירים או אפילו מסקרנים בשיחה פנים אל פנים. למעשה, היו דווקא יותר סופרים שחשבתי שהספרים שלהם לא ממש יוצאי דופן, נחמדים אבל לא הרבה יותר מזה – שהתגלו כאנשים מרשימים, קלי שיחה, משעשעים או מקסימים באופן כללי. הקשר בין המילים הכתובות לאישיות שמתגלה בראיון? לא ברור, לא אחיד ובוודאי לא צפוי מראש.

אני פוגשת את הסופרים שאני מראיינת כשהם מקדמים ספר חדש. כמעט לא יוצא לי לראיין אותם סתם ככה, משום שהם מעניינים אותי, אבל אין אירוע ספרותי כלשהו שמצדיק את המפגש הזה מבחינתם. הסיטואציה הזו מביאה איזה ממד מלאכותי לשיחה עוד לפני שהחלה. לפעמים העננה הזו מתפוגגת בקלות, ולפעמים המרואיין כל כך מותש ממסע יחסי הציבור שהוא לוקח בו חלק, שהוא מפעיל איזה טייס אוטומטי, ולא נכנע לפלירטוטיה של המראיינת. פול אוסטר, למשל, הבהיר לי בראשית השיחה שמבחינתו כל דיבור על הספרים שלו מיותר. הוא הרי כותב את כל מה שיש לו לומר, ואין הרבה טעם לשוחח מעבר לזה. יחד עם זאת, מאחר שמדובר באיש כריזמטי מאוד, ואינטליגנטי, השיחה אתו הייתה מעניינת מאוד. אוסטר המרואיין היה כובש, מהורהר, מתוחכם ורגיש בדיוק כמו הספרים שלו.

לעומת אוסטר, פטר הוג, הסופר הדני המשובח, התראיין ברצון ובפתיחות והשיחה אתו גלשה להמון מקומות מפתיעים. הוא סיפר, למשל, שכתב מאות ואלפי עמודים שלא נכנסו לספריו, ונפרד מהם בקלות לטובת פח המחזור ברחוב שלו. לא, אין לו קשר סנטימנטלי למשפטים נפלאים שהגה או לרעיונות שנפסלו. הוג רואה את עצמו חלק מנהר ענק ושוצף של יצירה אנושית שלעולם לא יפסיק לזרום. והאגו שלו? זה אחד הדברים המפתיעים בראיונות עם סופרים. המצליחים ביותר בהם מפגינים, בראיון לפחות, אגו מרוסן, מתון, זערורי ממש לעומת, נניח, כדורגלנים או כוכבי ריאליטי.

כמעט לא פגשתי סופרים בעלי אישיות אפורה ומשעממת. המדגם שלי בוודאי אינו גדול מספיק, ואולי גם הבחירה מראש במי שמשהו ממילותיו הדהד משהו בתוכי. וגם אמנים מיוסרים כמעט לא פגשתי. סופרים שכותבים את האמת על כאבים גדולים לא יושבים מול מרואיינת עם טישו כדי לשחזר את הדרמה. ליונל שרייבר, למשל, שספרה "מוכרחים לדבר על קווין" הוא מן הכואבים שקראתי, הייתה המאופקת והקשה לפיצוח ממרואיינותי. הגילוי המפתיע (מפתיע? באמת?) האחד הוא שרוב הסופרות המוצלחות (מרגרט אטווד, קייט אטקינסון, אודרי ניפנגר, ורונית ידעיה – הנה, הזכרתי שם של מרואיינת עברית, למרות שהבטחתי לעצמי לא, אבל ידעיה היא דוגמא למישהי שחוויית המפגש אתה מסחררת ומצחיקה ומפתיעה כמו כתיבתה) מגדלות חתולים, וגם מעלות את זה מתישהו במהלך השיחה, ביוזמתן. ואז זה נגמר, בדרך כלל. אנחנו לא מצליחות לשוחח על שום דבר נוסף, כי לספרות יש רק מתחרה אחד בעולם הזה, מסתבר (ויש לו זנב).

 

tumblr_mznm6gygFu1t4iob6o1_500

אני שאלתי את מרית בן ישראל בעלת הבלוג "עיר האושר" (ומרואיינת שהשיחה אתי שלחה אותי, ממש כמו הכתיבה שלה, לנבור בועד ועוד ספרים ועוד ועוד אסוציאציות) מה דוחף אותה לכתוב דווקא ברשת, מאיפה המוטיבציה שנולדה כשהקהל היה עדיין אלמוני ועד כמה היא מרגישה שהכתיבה שלה מנותבת על ידי הידיעה (שכבר קיימת היום) מיהם קוראיה.  התשובה בבלוג שלה: http://maritbenisrael.wordpress.com

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • עדנה אברמסון  On יוני 1, 2014 at 8:38 am

    תודה, דפנה, על חשיפת טפח ממה שמתחולל מאחורי הקלעים. יש משהו מרגש בישיבה משותפת עם סופר אהוב – מה אומרים לאחת כמו מרגרט אטווד? או לפול אוסטר? אני מקנאה בך מאוד כרגע 😉

  • ירין כץ  On יוני 1, 2014 at 7:17 pm

    מעניין מאוד. אהבתי במיוחד את סיפור החתולים:)

    מצד שני, להבדיל מכולנו – לך יש אפשרות לתת פה רכילות עסיסית! מי המרואיין הכי נורא? את מי היה קשה להבין? מי סקסיסטי/משעמם/נורא/ הכי מנוגד לכתיבה שלו?
    רוצים צהוב!

  • galithatan  On יוני 1, 2014 at 10:12 pm

    רוב הזמן אני מעדיפה להישאר הקוראת ולא לערבב בין הספר לאדם. אולי חוץ מרוברטו סביאנו, שהמפגש איתו היה מרתק ומלמד לא פחות מהספר "קאמורה"

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: