אתרוג חרסינה שביר עם כוח של עדר פילים

 

 

 

אם למישהו נדרשה הוכחה שנֹעם פרתום היא אכן בלתי ניתנת לע-צי-רה, כפי שמצהיר אחד משיריה הפופולאריים ביותר, באו תגובות הקהל לספר הביכורים שלה "להבעיר את המים באש" והוכיחו שמשוררת צעירה אחת יכולה לעורר סערות גדולות. מצד אחד היו המבקרים שהתעלפו מעונג ומנגד היו העגבניות המילוליות הרקובות שהשליכו מטקבקים עוינים, מולם באו גלים של אינסוף אהבות שהרעיפו על פרתום קוראיה המעריצים ולבסוף גם שיר שפרסמה השבוע בפייסבוק ובו ציטטה מבחר דוקרני במיוחד של עלבונות שהטיחו בה: אישה מדיי, אשכנזייה מדיי, בורגנית, מכשפה, ביטניקית מסריחה, חופרת פמיניסטית דוחה, להכניס מיד לכלא, תעשי גבות דחוף, הוצאת לי את החשק לסקס, חולת נפש מתלהבת, מפוצצת מאהבה עצמית, אני אוהב שמנות אבל כזו עוד לא ראיתי וגם "כולה בוץ השיצופית הזאת". ופרתום? "לא מחיתי מילה ולא נפלו עלי השמים, נשארתי אני" היא כותבת. אמרנו כבר. פרתום, כמו שהבטיחה, היא בלתי ניתנת לע-צי-רה.

"להבעיר את המים באש" ראה אור לפני כמעט שנה וחצי ובימים אלה הביא לפרתום את פרס רמת גן. פרתום, בת 28, החלה לחלחל לתודעה הציבורית עוד לפני כן, כשהופיעה בערבי שירה וכשהעלתה לרשת את ערוץ השירה והפרפורמנס "פואֶטיוב" . בקליפים קצרים ועשויים היטב, שצברו עשרות אלפי כניסות, היא נראית משחקת ומקריינת את שיריה, במופעים של תעוזה חושפנית. לא, היא לא צריכה לרכוב ערומה על כדור בטון כדי למשוך תשומת לב. פרתום עושה את זה מצוין במילים: "אני מקלידה בגוגל כמה זמן זרע שורד בגוף ומגלה ששלושים ושש אלף ותשע מאות נשים שאלו את זה לפני בעברית… " היא כותבת ב"שירת הפוסטינור", שבו היא מתארת מעשה אהבים רומנטי במיוחד המסתיים בחרדת היריון, בעידן שבו הגלולה של אחרי שודדת ממך את האפשרות לבכות. ב"מישמשים" היא תוהה האם לגבר שאתה יש מישהי אחרת: "אפילו אם צומחים למהשמה על הראש זוג משושים, אפילו אם רק זה עתה הגיעה למצוות והיא מתכסה בתשמישים, אפילו אם היא בת חמישים או שישים, בין אם היא משעממת או מושלמת, אני לא רוצה, במטותא ממך, לא רוצה, לדעת". ואי אפשר בלי לצטט פסוק מתוך "בלתי ניתנת לעצירה": ואני יודעת כל הזמן מה אני אמורה ולא אמורה/ אך כשאתה איתי רק סדום ועמורה/ אש וגופרית בסחרור ממטרה/ אתה תופס במותניי, אני חדורה כמו קערה/ אני נציב של מלח ואני בערה/ אני זעם שמים ועברה וצרה/ אני נקיית-כפים וצחורה וברה/ אני מלאך החבלה והבשורה/ הו אני, צדיקה ארורה/ בלתי ניתנת ל ע צי רה".

לא מפתיע שפרתום מעוררת תגובות נסערות כל כך. לכתיבה שלה אין גבולות של צנזורה עצמית מתחסדת, והיא לא מתייחסת לשפה ביראת כבוד אלא מעזה לפרק ולנתץ ולשחק ולצחקק בה – בדרכים שכנראה מרגיזות את מי שמעדיפים את המשוררים שלהם מכייחים וחיוורים בעליית הגג, ומשרבטים שורות של שפת קודש. מה שכן מפתיע הוא יכולת העמידה של פרתום, ההתמודדות שלה עם הסלבריטאות שנפלה בחיקה עם פרסום הספר והביאה לכך שמזהים אותה ברחוב ומעירים לה הערות, העובדה שהיא ממשיכה לכתוב בקלילות, למרות שהוכתרה במגוון אמצעי תקשורת כקולו של הדור הצעיר, וממשיכה ללמד סדנאות כתיבה ולתרגם (בימים אלה סיימה לתרגם ספר שירים של שֶל סילברסטיין) ואולי הכי מפתיע – שבשיחה אישית היא נטולת רוח וצלצולים. בחורה שובת לב, מצחיקה, חמה, פתוחה ולא – כפי שאפשר היה לחשוד – בולעת את כל האוויר בחדר.

היא מתגוררת עם בן זוגה אלעד רוזן, שהוא אומן פלסטי, ביד אליהו, מה שלפי עדותה מעורר חשד בקרב חבריה שתוהים איך בחרה לגור מזרחית לאיילון. "אבל ריח האזדרכת ממש משכר בימים אלה", היא אומרת.

תל אביבית מלידה שיודעת לזהות צמחים בשמותיהם?

"אני אמנם אורבנית עד העצם, אבל מה לעשות, ספגתי את זה מאימא שלי, שהיא רחובותית במקור וסוג של מגדיר צמחים מהלך. "

פרתום נולדה וגדלה ברמת אביב והייתה, כהגדרתה "ילדה מרקדת ושרה שהפכה ברבות הימים לבידורית ניידת". הילדות שלה כבת זקונים עם אחות המבוגרת ממנה ב – 15 וחצי שנה ואח מבוגר ב – 13 שנה וחצי, הייתה מגוננת מאוד, אבל למרות העליצות הטבעית הזו, בעומק רחשו גם זרמים אפלים יותר " אני זוכרת את הפעם הראשונה שבה הבנתי שכולנו נמות – ישבתי עם חברה בגן שעשועים והיא שאלה אם אני יודעת מה קורה לגוף כשמתים, וכשאמרתי שלא היא הרימה חופן של חול ונתנה לגרגרים לעוף ברוח. זה ממש צרוב בתוכי. אני זוכרת שבגיל שמונה או תשע, היה לי ברור שכשאגדל אלך יום אחד לפסיכולוג כדי להתמודד עם הפחד שלי ממוות, כדי למצוא משהו שיקל עלי." בהמשך התברר לה שהחיים מורכבים יותר. אביה נפטר בפתאומיות מסרטן ריאות כשהייתה בת 15. הסירוב להאמין גרם לה, היא מספרת, לרוץ אחרי מכונית ברחוב שנדמה היה לה שראתה את אביה בתוכה. לאחרונה נתקלה במקרה בסופרמרקט גבר שצדודיתו דמתה לזו של אבא שלה, מה שהוליד שיר על כך שאבא לא מת, אלא נעלם משום שהוא סוכן כפול שחי במקום אחר בחשאי. "מותו הוא משהו נורא יסודי בזהות שלי, משהו שעיצב את התשתית שלי. פעם לא הייתי מעזה לשתף בזה בשיחה טריוויאלית, אבל מאז המשוררות אני מספרת על עצמי יותר בקלות".

הדיבור על זה, הכתיבה, מקהים את הכאב?

"אני חיה בקהות של היומיום, כאילו שאני רגילה להיות יתומה, אבל אז אני רואה מישהו שדומה לו והכל מתפורר, בוקע החוצה בעוצמה בלתי רגילה".

פרתום, אגב, קרויה על שם אביה, אבינועם, שהיה מאוד בחיים כשנולדה. "נולדתי בחודש שישי, בלידה בלתי צפויה לחלוטין ואימא שלי החליטה לתת לי את השם הזה כשהיא ראתה את אבא שלי מחזיק אותי בפעם הראשונה בחדר הלידה".

אחרי השירות הצבאי כמורה חיילת באור עקיבא, הלכה ללמוד שירה ב"רימון". "האחים שלי כבר אילפו את ההורים, שניהם מהנדסים בהיי טק, אז איש לא ציפה שאהיה רופאה, אבל אימא שלי רצתה משהו קונקרטי וסידרה לי אודישן. רציתי לשיר את עצמי, אבל לא היה לי ברור שזו המסגרת הנכונה. הלכתי בעיקר כדי צאת מהבית, כי פחדתי פחד מוות להישאר לגור בבית עם אימא שלי".

זה לא שבית אימא היה נטול אהבה, חלילה, אבל נעם חיפשה את עצמה ואת דרכה לעמוד על הרגליים. "במשפחה שלי לא כל כך מדברים על רגשות", היא אומרת. "זו משפחה של נראות ואני בחרתי במקום זה במהות. אין שיח רגשי, ואני יצאתי משוררת – את מתארת לעצמך כמה היה להם קשה לבלוע את זה? הרי במקור יועדתי להיות מציגנית. בגיל חמש הייתי מתלווה לאימא שלי ששרה במקהלות, עומדת על השולחן ושרה בג'יבריש כל מיני שירי אהבה צרפתיים בלי להבין מילה ומעפעפת ברגש רב, וכולם היו מתעלפים מהתפעלות. הייתי אמורה להיות כוכבת הילדים, בכוכב נולד, בפסטיגל. חיית מחמד כזו. ובמידה רבה בעטתי בכל זה. כשהבנתי שזה לא העולם שלי, חוויתי משבר אמון עמוק ועזבתי את "רימון". בעצם לא החלטתי לעזוב, נטשתי אחרי שנה, באמצע חזרות של אנסמבל נהדר שלקחתי בו חלק, קרסתי, יצאתי עם הזנב בין הרגליים."

את הקריסה הזו, נפשית וגופנית, היא מייחסת לא רק להבנה שמקומה לא בבית הספר למוזיקה אלא גם למערכת הזוגית שבתוכה הייתה אז, שלדבריה הייתה "רעה, מסובכת ומלאה ענייני שליטה".  היא מצאה מפלט בחוג לספרות וכתיבה יוצרת באוניברסיטת תל אביב "ובאבל בלתי צפוי לגמרי על המוזיקה. הייתי בטוחה שמעכשיו אני אהיה עכבר אפרפר שיושב בחדר אפל מאחורי מכונת כתיבה וזולל עוגיות בבדידות והולך ותופח".

ובמקום זה הפכת לכוכבת שהמונים באים לראות אותה קוראת את שיריה על במות

"זה מדהים, כי בשנה הראשונה ראיתי בעצמי מוזיקאית שסרחה. סוג של עריקה. כתבתי בלי סוף, ממש השפרצתי שירים כמו מזרקה, וביחד עם זוג חברים הקמתי כתב עת אזוטרי בשם "קטע" שצולם בזירוקס וחולק לתלמידים, שהיה מאוד חינני והצליח בעולמנו הקטן, עולם השירה שכל כולה נפיחה רכה".

נפיחה רכה? נסי להגיד את זה למשוררים ותיקים שמשוכנעים שהם במרכז העולם…

"נכון. אני כותבת עכשיו סדרת טלוויזיה שמבוססת על הספר שלי ודנה עדן, המפיקה, הגיעה להשקה ואמרה לי אחר כך שהיא הסתכלה בהשתאות על העולם הזה של השירה, שאין לו כמעט שום הדהוד בעולם החיצוני ובכל זאת מי שבתוכו מתייחס אליו כל כך ברצינות, ויש יריבויות וקנאות והכתב עת הזה מול הכתב עת הזה, ודרמות גדולות".

עם קבוצה של חברים ללימודים הקימה את "שירה בדירה", סדרת התכנסויות שבהן כל אחד קרא משיריו או ניגן או שר או הופיע בסגנון Spoken Word , מופע שירה דינאמי כזה שפרתום היא הכוכבת הבוהקת שלו. המפגשים האלה התפרסמו מפה לאוזן והפכו מ"אינטימיות חממתית של חברים, מעבדת ניסויים לשירים פרועים וטריים" כהגדרתה, לאירועים רבי משתתפים, ופרתום זרחה כמשתתפת מבוקשת שם ובכל ערב שירה שמתקיים בתל אביב. היום היא מופיעה בכאלה, במופע זוגי עם המוזיקאי יונתן כנען, ומעבירה סדנאות שירה, גם לילדים ובני נוער "מפתיע שהגעתי בכל זאת למקום הזה של להגיד את מה שיש לי בפני קהל, רק בדרך שיותר מתאימה לי. והמגע עם הקהל מדהים מבחינתי, מרגש נורא".

ההתרגשות שלה מלווה בהשתאות נמשכת מכך שמזהים אותה ברחוב וכשהיא יורדת למכולת בפיג'מה מדווחים על זה בעיתון, וכשהיא מעורבת במיני-סקנדל גם זה מגיע לעמודי החדשות. האירוע התרחש בתיכון עירוני א' כשהתבקשה לקרוא משיריה במסגרת קורס שעסק בשירת חשק. תחושת הבטן שלה אמרה לה לא להשתתף באירוע, משום שהמורה לספרות חזר ודרש ממנה לקרוא שירים "בוטים", והיא נדהמה כשכמעט הכריח אותה לפתוח בשיר שמתאר חוויה של כמעט אונס שאין בינה לבין חשק דבר. התקשורת ציטטה תלמידים מזועזעים ובהם בנו של שר האוצר, ליאור לפיד. החוויה הייתה עבורה טראומטית, אבל לא עצרה אותה מלהמשיך לכתוב את עצמה בכנות גמורה. "זה מה שאני יודעת לעשות", היא אומרת. "להתפשט במילים. לצבוע בצבע משלי את מה שמעסיק אותי".

איך בני המשפחה שלך מגיבים לשירה הכל כך חשופה שלך?

" כשהספר עמד להתפרסם חששתי מאוד מהתגובות במשפחה, כי פרט לה שקראתי באזכרות של אבא שלי הם לא נחשפו לשירים שלי. עוד לפני כן, כתבתי קטע על הלוויה של משה סילמן, שראיתי אותו מצית את עצמו ממש מולי במחאה החברתית, וכתבתי שם שאני רוצה שאימא שלי תזדקן בכבוד. אימא שלי סימסה לי שהיא מבקשת לא לערב אותה ואת המשפחה במה שאני כותבת. כנערה, דמיינתי שיום אחד אוציא דיסק ואלה יהיו התכנים שלו, כי לזה אני צריכה לתת פורקן, ואשים אותו בתיבת הדואר של אימא שלי ואסע לחו"ל לחודש עד שהדברים יתקררו. אלי הירש, העורך שלי, אמר לי שבסוף הכול יעבור, וכולם יהיו מסנוורים מגאווה והתרגשות".

והחבר שלך?

"הוא כבר התרגל. אנחנו שלוש וחצי שנים ביחד, ואחרי שכינויי האהבים שלנו הולאמו לטובת השירה, אנשים מזהים אותו ברחוב וקוראים לו "פריטי", אז לפעמים הוא מבקש שאני לא אמכור את כל מה שיש בינינו. נדמה לי שהוא השלים עם זה, כי אין ברירה. לא מזמן הוא אמר שפתאום הוא הבין שיש בספרייה הלאומית שיר על הזין שלו – אז שהוא לא יתגאה?"

 

*השיחה עם נעם פרתום המרשימה, המוכשרת והנעימה עד אין קץ התפרסמה בשבועון "לאשה".

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • מרית בן ישראל  On יוני 4, 2014 at 12:48 am

    איזה ראיון מלבב.

  • מרגול גוטמן  On יוני 4, 2014 at 9:43 am

    דפנתי

    קראתי בהנאה רבה , הן את מילותיך, והן את מילותיה של נועם, בהחלט מהנה ומשובב נפש, נהנתי מאד מפריטי

    ולמרות זאת ואולי בשל כך, אשמח לקבל ממך אות חיים פרטי יותר מאשר בתפוצה, אני בגולה הלא דוויה, את בטח זוכרת אותי, מרגול מהאקליפטוסים? בייציק

  • יעל  On יוני 5, 2014 at 2:35 pm

    נהדר.

  • galithatan  On יוני 6, 2014 at 3:29 pm

    אומרים לנו שיש שירה אחרת ? 🙂

Trackbacks

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: