המיינסטרים משאיר אותי רדומה

download (1) 5863

קווי הדמיון בין הסופרת האמריקאית אילת ולדמן לבין לבנה עמיזדה המנוחה (והבדיונית) מרמת גן, אימם של איב, סאן ולורן אולי קלושים ביותר, אבל לא מספיק קלושים כדי לחמוק מבעד לרשת של ציידת דקויות מיומנת. וולדמן ("אהבה ואוצרות אחרים", "אימא רעה") פרסמה לפני כמעט עשור מאמר שבו היא מצהירה כי אהבתה לבעלה, הסופר מייקל שייבון, גדולה ועמוקה מאהבתה לארבעת ילדיהם, וכי בעיניה זהו הסדר הנכון של הדברים: מחויבות לזוגיות, שהילדים הם רק לווייניה. אהובים, אבל חשובים פחות. דמותה של לבנה עמיזדה נולדה מתוך המאמר הזה. "שמעתי אותה והתפוצצתי", אומרת גלית דיסטל אטבריאן. "והחלטתי לקחת את העניין הזה לקצה".

התוצאה, חייבים להודות, מרשימה מאוד. "טווס בחדר מדרגות", ספרה החדש של דיסטל אטבריאן, נובר לעומק בשאלת מקומם של הילדים מול זוגיות ההורים. הוא עושה זאת באמצעות בחינה של הצלקות והחרכים שנותרים בילדים שגדלו במקום שבו איש לא הגן עליהם, בצילה של פתולוגיה נוראה, שחוזרת וחובטת בהם בכל פעם שהם מנסים להשאיר אותה מאחור. ויחד עם זה, "טווס בחדר מדרגות" מצליח להישאר ספר חם, כמעט רחום, שהדמויות בו מורכבות מאוד ואינן רק "ניצולות" של המעשה הנורא שהן חולקות אתנו. איב, סאן, לורן, רחלי, איציק, לבנה, מיכאל ואפילו קשארל הקטנה – מדיפים כולם ריח של בני אדם אמתיים שלכל אחד מהם קול מיוחד ורם מאוד.

את הקולות המרובים והמגוונים האלה דיסטל אטבריאן טוענת בלא מעט הומור. היא כותבת אמיצה, שלא חוששת לאפשר לגיבורים שלה לחשוב, לומר ולעשות דברים שמערערים על הציפיות החברתיות מהם, והיא לא נבהלת לגלות לקוראיה גם את הצדדים הפחות יפים של אישיותם. הכתיבה של מושחזת, לפעמים אפילו פרועה, אבל מאחר שהיא מבינה את המצוקות והמניעים של דמויותיה לעומק, אין לקוראים ברירה אלא להזדהות, או לפחות להבין. היא עשתה זאת במיומנות רבה ברומן הביכורים שלה "ואם היו אומרים לך", שנולד וצמח על מסגרת של חוויות אישיות שלה, וספרה הנוכחי מוכיח שלא מדובר בהצלחה מקרית.

עד "ואם היו אומרים לך", דיסטל אטבריאן, בת 43, לא ידעה שהיא סופרת. היא נולדה בירושלים ואחרי שירות צבאי בחיל האוויר "ארזתי תיק, עם מברשת שיניים, מצעים ומפתח לדירה שחברה שלי עזבה בתל אביב, דירה שאף פעם לא ראיתי קודם, ונסעתי לסמסטר הראשון באוניברסיטת תל אביב". היא השלימה תואר שני בפילוסופיה (וגם לימדה ב"ליד האוניברסיטה"). למה פילוסופיה? "כי באתי מבית מאוד מסורתי, של שני הורים שעלו מאיספהן והקפידו על קידוש אבל אחריו על "יומן השבוע" ואלוהים היה עבורי נושא בעייתי, כזה שרפרף בין חדרי הבית. בגיל 17 או 18 גיליתי את האתאיזם ורציתי להוכיח לעצמי את אי-קיומו של אלוהים".  זה, אגב, לא הצליח לה. מקץ השנה השנייה היא חזרה להאמין בקיומו של אלוהים, מה שאולי לא משתקף באורח החיים שלה, אבל בהחלט נוכח בכתיבה, ולא רק במקומות שבהם ענבל, גיבורת "ואם היו אומרים לך" מנהלת משאים ומתנים עם מי שהיא מכנה "אלוהי האסונות".

היא נישאה ויצאה עם בעלה לשליחות דיפלומטית של חמש שנים ביוון. בתה, ענבר (בת 16) הייתה בת חודשיים, ובנה, ערן (בן 14) נולד שם. "הייתי 'אשתו של' וזה היה טראגי לחלוטין, כי אם יש משהו שאני לא, זה "אשת", לא מטעמים עקרוניים אלא מטעמי אופי. זאת פשוט לא אני", היא אומרת. "מגיל 18 הייתי בבליץ על עשייה, לימודים, עבודה, לימודים, עבודה וייחלתי להיות האישה שמפרנסים אותה והיא מדדה ברחובות אתונה על עקבים ועושה קניות, אבל החיים בקבוצה סגורה של נשים, שכולן יותר משכילות מהבעלים שלהן אבל כולן רק מכינות קפה, היו פשוט סיוט. היו נשים שפרחו שם, אבל אני פשוט לא יודעת להתנהג בסביבות כאלה. לא יודעת לפענח קודים. אני כמו כוסברה. או שמתים עלי או שלא סובלים אותי ודי מהר הבנתי שאני לא עושה את הדברים כמו שצריך".

החומרים לספרה הראשון הצטברו אז, כשהתמודדה עם גידול הילדים בפרברי אתונה, רחוק ממשפחתה, חבריה ועיסוקיה, כשמעל מרחף ענן כבד ביותר: התינוק שנולד לה לא התפתח בקצב המצופה. מסע הייסורים שעוברת גיבורת "ואם היו אומרים לך" במערכת הבריאות, מערכת החינוך, מול בני משפחה, בן זוג, שכנים, חברים ואנשים זרים שלכולם היה מה לומר, אך איש לא סיפק לה תשובות, נבט מחוויותיה שלה, אבל הועצם וגדל לכדי דרמה ספרותית שאיננה בשום צורה אוטוביוגרפית. למרות זאת, בחמש השנים מאז ראה הספר אור, היא הפכה לסוג של גורו להורים של ילדים שיש להם לקויות למידה שונות, והספר שלה מועבר מיד ליד, מעין לעין, כסוג של מניפסט שמנער מעל החוויות האלה את הבושה והאשמה ומציג בפשטות את החרדות, המניפולציות, התקוות, הכעסים וגם את מקורות הכוח.

"חזרתי מהאבחון ה – 8957 של הבן שלי, ופשוט התמוטטתי בבית של אימא שלי. היא הזעיקה את אחותי ושתיהן ביחד, שהן הדבר הכי מעשי והכי אנטי חרדתי שיש, נתנו לי שעתיים להתבוסס ואמרו לי 'שבי ותכתבי על זה ספר'. למחרת, באמצע ספונג'ה, שאלתי את עצמי לראשונה: ואם היית כותבת על זה, איך היית מתחילה?. עזבתי הכול, רצתי למחשב והתחלתי לכתוב. להפתעתי, בבוקר למחרת, מה שכתבתי לא הביך אותי, אז המשכתי".

אימא שלה הראתה את ראשית הכתיבה הזו לגיל הראבן, קליינטית בחנות בגדי המעצבים שלה, וזו התקשרה ואמרה לה "אני מרגישה שהלכתי ברחוב ומצאתי יהלום".  באופן לא מפתיע, הן הפכו  לחברות קרובות. תהליך העבודה המשותף הבהיר לגלית, אז (והיום) בעצמה בעלת חנות לבגדי מעצבים בשילת, שליד מודיעין, שהצורך שלה לכתוב עמוק וגורף. "בהתחלה השתמשתי במסגרת מהמציאות כי לא ידעתי שאני יודעת להמציא, לא סמכתי על עצמי שאני אדע לברוא נרטיב", היא אומרת. "עד שהתיישבתי לכתוב את הטווס. הספר השני נכתב מתוך הבנה שאני חייבת לכתוב, ושזה חלק מאוד מהותי בחיים שלי. נאחזתי בזה, פחדתי שזה ילך לאיבוד. בגלל זה ביום שהגשתי את הדראפט האחרון של "טווס בחדר מדרגות" התחלתי לכתוב את הספר השלישי".

הספרים שלך מאוד שונים זה מזה, אבל בשניהם את מבצעת ניתוחי עומק של יחסי הורים ילדים, ובעיקר אימהות

"כי אימהות הן בני אדם בסיטואציה מורכבת. יש להן אחריות מוסרית עמוקה לילד, לחיים שנוצרו בגללן, אבל בגלל שיש בהן גם את כל החולשות והדברים המגעילים שיש בנפש האדם, לפעמים זה יוצא להן עקום. לפעמים הן מסרסרות בילדים באופן לא מודע, משתמשות בהם כחלון ראווה. ויש אימהות שמעדיפות את הבעל על פני הילדים וזה מרתיח לי את אמות הסיפין".

אימהות היא גם מקור לא אכזב לחרדות

"בהחלט, למרות שאישית אני אדם נורא לא חרדתי עד כדי הפגנת אידיוטיזם בנוסח פרדיננד הפר, כזה שמשוכנע שהכול יהיה בסדר. בספרים אני בוחנת את החרדתיות הזו, כי אצל הרבה אימהות היא הכוח המניע של היחסים שלהן עם הילדים".

"טווס" נולד מאגדה אורבנית על שלישיית אחים עם שמות מגוחכים

"כן, כי אנשים שהם "וונביז", שמעמידים פנים, מקריזים אותי. אני לא סובלת אנשים שמזייפים, שמנסים להיות מה שהם לא, וככל שאני מתבגרת ומזדקנת זה נהיה יותר גרוע".

והצמדת להם סיפור קשה ביותר

"אני לא יודעת למה בחרתי דווקא את הנושא הזה. ידעתי שאני רוצה לבנות סיפור חזק, מטלטל, כי אני בעצמי צרכנית של הרואין ספרותי. הקפדתי שלא יהיו עמודים עם תיאורי נוף, שלא יהיו פסקאות שאפשר לרפרף עליהן. לא אכפת לי לעבוד קשה, כדי שהקוראים שלי לא יוכלו להניח את הספר מהיד. לא היה לי שמץ של מושג על מה אני הולכת לכתוב. שנה שלמה כתבתי, וזה לא היה טוב. הרגשתי שהדמויות הן קריקטורות. ישבתי מול המחשב והתעקשתי. ופתאום הם באו – התחלתי מחדש, והדמויות היו פתאום בני אדם אמתיים. הרגשתי שאני מבינה על מה אני כותבת, ולא יושבת לי כסופרת אינטלקטואלית שקורצת לקורא האינטלקטואל מאחורי גבן של הדמויות שלי".

למרות שכאמור, מדובר בסיפורים שונים מאוד, בשניהם דיסטל אטבריאן מציבה סימני שאלה מעל מקובלויות חברתיות: אהבת ההורים, מסירות ונאמנות זוגית, משפחה. "העמדה שתוהה האם אבא אימא ושלושה ילדים זה להיט גדול היא בעיני עמדה תקפה ומעניינת", היא אומרת. "זאת לא אופציה קלה לבחור חיים כל כך שונים מהתקן, אבל היא אופציה – כי מי שבוחר במה שמקובל למרות שזה לא מתאים לו משלם מחיר עצום".

מאיפה את  – ילדה טובה ירושלים – מכירה את הטיפוסים האלה, שהספרים שלך משובצים בהם?

"אני אוהבת את הקצוות. את ההומור, השפה, הצבעים של הקצוות, ויש בי אפס התנשאות כלפיהם. המיינסטרים משאיר אותי רדומה".

 

 

 

 

 

 

 

 

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • שלומית לוי  On אוגוסט 29, 2014 at 3:55 pm

    הספר הראשון שלה השאיר אותי עצורת נשימה. פשוטו כמשמעו , לא נשמתי עד שלא סיימתי. ואז קניתי אותו לשתי חברות.
    תודה על ראיון מעניין, כדרכך את מראיינת נהדר, לא שיגרתי. וזה בטח עוזר כשהמרואיינת היא כזו.

    • דפנה לוי  On ספטמבר 3, 2014 at 8:45 pm

      תודה על הפרגון ואני שמחה שנהנית. גלית דיסטל אטבריאן היא בהחלט סופרת יוצאת דופן ומישהי שאין לי ספק שנשמע ממנה עוד דברים מצוינים

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: