תסתכלו עליה ותראו את עצמכם מתסכלים

AnonymityIsntforEveryone Blondie

את התמונות של היילי מוריס קאפיירו מצאתי את עצמי בוחנת מקרוב, מנסה להפעיל את הזום העוצמתי שהיה לי בעיניים לו הייתי גיבורת-על. מה היא בסך הכל מראה שם? את עצמה, בחורה גדולה בהרבה מהממוצע, עומדת ברחוב, יושבת בבית קפה, מסתכלת על בגדים בחנויות, הולכת לים. ובזמן שהיא עושה את כל הפעולות היומיומיות האלה, עוברים ושבים נועצים בה מבטים. מבטים מסוקרנים, מבטים ביקורתיים, משועשעים, נגעלים והכי הרבה – מבטים מלאי בוז. כאילו בעצם היותה שמנה היא נחותה מהם, וכבודה הפקר – היא ראויה לביקורת גם אם היא מעליבה.

העיתונות האמריקאית כינתה את התמונות האלה עוצמתיות, מהפנטות ושוברות לב. אין ספק שכדי לצלם את סדרת התמונות הזו, בפרויקט שנקרא Wait Watchers  (משחק מילים על "שומרי משקל" ועל מי שנועצים מבט) מוריס-קאפיירו נדרשה לאומץ לב שלרובנו אין. בעיקר אם כמוה, אנחנו שייכים לאוכלוסייה שדומה יותר לתמונות שמופיעות במרבית המגזינים תחת הכותרת "לפני", ולא ממש מתאימה לדגם היופי המקובל והנערץ. הצלמת האמריקאית בת ה – 38, העומדת בראש המחלקה לצילום בקולג' לאומנויות בממפיס, טנסי, אומרת שלמרות שכילדה סבלה מאנורקסיה, בעיות בתפקוד בלטות התריס שלה גרמו לה להשמנה בגיל הנעורים ומאז היא מרגישה שגודל הגוף שלה קובע במידה רבה את מקומה ומעמדה בחברה.

הפעם הראשונה שבה שמה לב שהיא מרגישה מאוד לא בנוח בגלל גודל הגוף שלה, הייתה כשעבדה על סדרת צילומים קודמת שכותרתה "לשקול את הדברים". היא לקחה אתה את המצלמה כשיצאה לחופשה, ובכל פעם שהסצנה נראתה לה מעניינת מבחינת הנוף או התאורה היא צילמה דיוקן עצמי. כשבחנה את התמונות מאוחר יותר, גילתה ברקע עוברים ושבים שמביטים בה בלעג. פה ושם היא גם שמעה הערות ארסיות שאנשים זרים לא ממש טרחו להסוות.. בפעם הבאה שהציבה את המצלמה, זה כבר היה במטרה ללכוד את המבטים האלה ולהניח לתמונות לדבר בעד עצמן.

היא הציבה את המצלמה על חצובה במקומות הומים ופנתה לעסוק בעניינים פשוטים החל מאכילת גלידה דרך עצירת מונית או דיבור בטלפון. היא צילמה אלפי תמונות, שהיא רואה בהן ניסוי חברתי.  "אני לא בטוחה שכל מי שנראה בתמונות מעביר ביקורת על איך שאני נראית", היא אומרת בשיחת וידיאו שניהלנו השבוע. "אני לא יודעת מה בדיוק הם חושבים, כי לא עצרתי אותם ולא שוחחתי אתם. אני חושבת שמרבית האנשים הגדולים יותר חווים הרבה ביקורת בציבור, משום שאחרים מניחים שהם טיפשים ועצלנים".

ואנשים מרגישים חופשיים לומר להם את זה בפנים

"מניסיון, אני יודעת שאנשים חושבים שמשקל עודף זה משהו שאפשר לשלוט בו בקלות ולכן מעניקים לאחרים עצות איך לרזות, גם אם איש לא ביקש את זה מהם. הם גם משוכנעים שאם הם יגרמו לך להרגיש לא טוב עם זה שאת שמנה את "תצליחי" ותרזי".

איך את מתמודדת עם מבטים כאלה, עם אמירות כאלה?

"אני ממשיכה לצלם ולצלם".

סדרת התמונות שלה (שניתן לראות כאן) הופכת בימים אלה לספר, אחרי שהצליחה לגייס סכום כסף במימון-המון. העיתונות האמריקאית רואה בה חיילת בצבא הלוחם בתופעת בִּיוּש השמנים, תופעה מוכרת ולא רק בארה"ב, אבל מוריס-קאפיירו דווקא לא מעוניינת בתארים מילטנטיים כאלה. לה חשבה האומנות, היא אומרת, ואם בתוך הדימויים שהיא הצליחה ללכוד יש גם מסר שמביך את מי שנועצים מבטים או שופטים אנשים אחרים בגלל מראה, טוב שכך, אבל זה לא העיקר פה. "העיקר זה לעורר את הנושא לשיחה, להניח לצופים לשאול שאלות, להכריח אותם לדבר על מה שהם רואים בתמונות, על זה שאנחנו בונים לאדם זהות שלמה על סמך מראה – משקל, צבע עור, הבגדים שלו."

היא כבר עובדת על סדרת צילומים חדשה בשם "שיפור עצמי" שעתידה להיות מוצגת באפריל הבא. הסדרה הזו נולדה בעקבות התגובות לצילומיה. "אנשים טענו שאם הייתי מתעמלת יותר או מתלבשת אחרת, מתאפרת ומטפחת את עצמי, לא הייתי נתקלת בעוינות ברחוב, אז זה מה שעשיתי", היא אומרת. התמונות החדשות, שבהם היא נראית מתעמלת, למשל, זוכות בדיוק לאותם מבטי בוז.

 

זה לא קל. איך את מתמודדת עם התגובות האלה?

"הרבה אנשים אמרו שבעיניהם אני אמיצה ושהאמנות שלי עוזרת להם בדרכים שלא שיערתי.מישהי כתבה לי שבזכותי היא העזה לשים תמונת פרופיל שלה ברשת, ושתיארתי בדיוק את מה שעובר עליה.  זה משמח, כי אני מקווה לעורר השראה ולשמש קול לכל מי שמרגיש אאוטסיידר בגלל איך שהוא נראה".

יש לך עצה טובה למי שבכל זאת נבוכה כשזרים מעירים לה או מסתכלים עליה ככה?

"להתמקד בלאהוב את עצמך ולקבל את גופך כמו שהוא. זאת התרופה היחידה. זה לקח לי הרבה שנים, אבל בסופו של דבר למדתי לחיות עם עצמי בשלום ובאהבה. אם את מחליטה לרזות או להשתנות, תקפידי לעשות את זה רק כי זה מה שאת רוצה, ולא בגלל שמישהו אחר תובע את זה ממך. "

 

 

ובינתיים אצל הרזה-המתאימה-לתקן:

 

shoshanna-roberts

גם שושנה רוברטס בחנה את תגובות העוברים ושבים לגופה. היא אמנם לא שמנה, סתם שחקנית אמריקאית, והיא התפרסמה (מאוד!) כשהעלתה לרשת את הסרטון שתיעד עשר שעות שוטטות שלה ברחובות ניו יורק. עומס ההערות, הקריאות, השריקות וההצעות הלא נעימות מגברים שחשבו שאישה לבד פשוט מזמינה אותם להיכנס למרחב הפרטי שלה, היה מדהים.  הסרטון עורר תגובות מכל הסוגים – היו שנדהמו מעוצמת הלחץ והמתח שנשים נאלצות להתמודד אתם בסתם יום של חול, ממש כאילו הן דמות במשחק מחשב שמנסה לשרוד בלי להיטרף על ידי מפלצות. אחרים טענו כי העריכה מגמתית והעצימה את התופעה, וכי למעשה מדובר בגברים שפה ושם התפעלו מיופיה, ואין סיבה להיבהל. היו גם הרבה מכתבי שינאה ואיומים. רוברטס, בראיונות שונים, הדגישה שהסרטון דווקא לא כולל את ההטרדות הבאמת גסות רוח, ההצעות המגונות והאיומים שקיבלה כשניסתה להתעלם מגברים שדיברו אליה בגסות ברחוב. לרוברטס, אגב, יש חגורה שחורה בקראטה (אבל היא לא עשתה ביכולות שלה שימוש בסרטון):

קצת אחרי רוברטס ביצעה את אותו ניסוי גם שחקנית ניו זילנדית. ניקולה סימפסון יצאה לרחובות אוקלנד, ולוותה במשך עשר שעות במצלמה נסתרת

 

כמה קריאות מגונות היא קיבלה? אפס. אפילו לא אחת. כתבת "סלון" ג'ני קוטנר, שדיווחה על כך, נדהמה. מניסיונה האישי – ומניסיונן של כל הנשים שהיא מכירה – קריאות כאלה הן חלק מהחיים בעיר, ואין להן כל קשר למראה, מזג אוויר או מצב פוליטי. גם לינדסי, בת 28, תושבת מיניאפוליס, מכירה את התופעה על בשרה, ולכן יצרה סרט שבו היא עוצרת ועונה לגברים, ובעיקר שואלת אותם מה לכל הרוחות עובר להם בראש. תשובות מצוינות אין להם. אחרי הסרט היא החליטה למנף את חוויותיה, ויצרה סדרת כרטיסים שנשים יכולות לתת לגברים ברחוב עם המסר "נורא לא נעים לנו להיות מוטרדות ברחוב. אל תהיה אחד מהגברים האלה".

 

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • שולמית אפפל  On ינואר 7, 2015 at 2:20 pm

    לצלם ולצלם לכתוב ולכתוב

  • רונית כפיר  On ינואר 7, 2015 at 8:13 pm

    אכתוב את דעתי פה למרות שאני יודעת שכולם יהרגו אותי.
    כי הסרטים האלו מוכרים וישנים וכתבתי את זה בכמה מקומות ובתור אשה אני ממש בדעת מיעוט.

    אבל בחייאאאאאת כמה אפשר להיתמם??
    נתחיל מהסכמה שהעולם חרא ועדיין קל יותר להיות גבר מאשר אשה, וקל יותר להיות אשה רזה משמנה, ונשים צריכות זכויות שוות לגברים ויאללה אני בצד שלכן וזה.

    אבל, בהיות העולם מה שהוא – עד כמה זה באמת יכול להפתיע אתכן ההטרדות האלו?

    ההבדל בין שושנה מניו יורק לניקולה מאוקלנד נעוץ בשני גורמים בלבד:
    הציצים שלהן.

    שושנה כותבת שיצאה החוצה עם טייטס וטישירט.
    אהה. yeah right.
    בואו נדייק: טישירט צמודה. לחזה גדול. ויפה.
    זה מה שגברים אוהבים. הרבה גברים.
    וזה מה שכל הגברים הגיבו לו, נקודה.

    ניקולה, עם חזה קטן, הולכת עם חולצה לא צמודה. אף אחד לא מטריד אותה.

    עכשיו!
    לפני שאתן קושרות אותי למוקד ומציתות:
    אני לא אומרת שזה בסדר להטריד נשים עם חזה גדול או נשים עם חזה בכלל או נשים בגלל מה שהן לובשות, אני מתארת לעצמי שאין אשה עם חזה גדול שלא סבלה הטרדות מזה מגיל צעיר, וזה מבאס רצח.
    אבל כמה אפשר להיתמם??
    אני לא מוכנה שהאשה הזו תדבר בשמי כי אותי לא מטרידים ככה, וגם אם פונים אלי ברחוב זה יכול לשמח אותי ממש ששמים לב אלי. זה תלוי בכל כך הרבה גורמים.

    היה עוד סרטון שעורר תגובות של ברמנית ישראלית על אופניים שמטרידים אותה.
    אין לי ספק שמדובר בבחורה יפה במיוחד, לאור התגובות שהיא קיבלה.
    גילוי נוסף!! את בחורה יפה ונוסעת לבד בלילה על אופניים? יתחילו איתך!

    בחורות יפות ובחורות עם ציצים גדולים שהולכות עם חולצות צמודות "יזכו" ליותר תגובות והטרדות מגברים.
    זה לא חדש
    זה לא מפתיע
    זה מבאס אבל ככה זה.
    אני לא אומרת שלא צריך לרצות לשנות את זה, אבל לא צריך לעשות מזה ניוז.
    לכו תילחמו בסרטים של ביונסה וניקי מינאז' לפני שאתן נלחמות בגברים שמדברים עם אשה שנראית טוב בעיניהם.

    מצד שני, אולי אפשר לעשות מחקר על האם גברים שאוהבים חזה גדול הם גם מהסוג שיותר מטריד נשים.

    עכשיו תורכן להרוג אותי.
    וגם יש לי חזה ממש קטן. אז תוכלו להתחיל ב"מה את יודעת".

    • דפנה לוי  On ינואר 7, 2015 at 8:26 pm

      לא להרוג אותך וגם בלי להיתמם: צריך להגיד שוב ולכתוב שוב ולהראות שוב. ככה משנים, לא על ידי הרמת ידיים

    • זאתי  On ינואר 14, 2015 at 12:09 pm

      יש את אלה שמתקשות לעבור ברחוב, מרוב הטרדה, ואלה שלא. אין קשר לגודל החזה. יש רבות שחוטפות על בסיס ישבן, הליכה, פנים, גיל, שיער או סתם עודף הורמונים וזילות המרחב האישי באזור המחיה שלהן. אין דין הליכה יומית באלנבי כדין הסתובבות בצהלה. ובניו יורק כנ"ל. בדוק. כמה מחברותי הטובות ביותר הנן שטוחות ככפיס ומוטרדות ללא הרף. לי וגם להן היו ימים שבהם היינו מתבעסות לצאת מהבית. זאתי עם הציצים

  • מרית בן ישראל  On ינואר 11, 2015 at 10:02 am

    גם גברים. עבודה של joseph barbaccia

  • galithatan  On ינואר 11, 2015 at 11:30 pm

    הבעיה העיקרית מבחינתי היא שעולם הדימויים מתחלק לשניים: או ממש רזה או ממש שמנה, או שטוחה או ציצים גדולים. וכל מי שבאמצע, פשוט לא מעניינת מבחינת ההתרסה או האמירה (ז"א לא חושבת שמישהי ממוצעת שתעשה מעשה מוריס תמשוך תשומת לב באותה מידה). אבל מה לעשות שהרוב באמצע?

    • דפנה לוי  On ינואר 14, 2015 at 12:11 pm

      הרעיון החשוב הוא שנמאס ממשטור המראה, הצורה, אורח החיים, מידת השיעור, גודל התחת והבחירה איפה, עם מי, כמה זמן ולמה לחיות. משטור באמצעות לעג הוא אלים מאוד.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: