תמיד אמרו לו שהוא מכוער

דיל קינס. עושה את זה בעולם הזוהר

דיל קינס. עושה את זה בעולם הזוהר



כילד שגדל בשכונת עוני מוזנחת בדרום לונדון, הדבר האחרון שדֶל קינס חשב שיקרה זה שהוא יהפוך יום אחד לדוגמן מבוקש שיככב בעמודי האופנה של ווג וקוסמופוליטן, ובפרסומות של קלווין קליין, דיזל,  או ליווייס. וזה קרה כמעט כמו באגדות: ילד הרחוב, שלא הלך לבית הספר כי שם חיכו לו הבריונים שהיו מכים אותו וקוראים לו מכוער ומפלצת והמורים שלא הפסיקו לומר לו שלא יצא ממנו שום דבר, עבד כשליח על קטנוע ובאחת השליחויות נכנס למשרדיה של חברת Ugly (מכוערים). קינס הוריד את הקסדה ומרק פרנץ', המייסד והבעלים של סוכנות הדוגמנים יוצאת הדופן הציע לו מיד חוזה.

אחרי בדיוק דקה וחצי של שיחה עם קינס קשה מאוד לקרוא לו "מכוער". הביטחון העצמי, האישיות, המשהו הזה התוסס שקורן ממנו – אין ברירה אלא להגדיר את כל אלה ככריזמה. וזה כנראה סוד הצלחתו. קינס, שאינו מתאים בשום צורה לקריטריוני היופי המקובלים של תקופתנו, הפך בעשרים השנה האחרונה לא רק לדוגמן מצליח אלא גם לסוג של גורו, שאחרים, שכמותו חוו דחייה ולעתים גם התעללות מצד החברה בגלל המראה החריג שלהם, נושאים אליו עיניים ומנסים לשאוב ממנו כוח להתמודד. במקרה של קינס, אגב, לא מדובר בסתם התמודדות. הוא מעדיף לראות את עצמו כמי שחורץ לשון ומניף אצבע משולשת מול המיינסטרים שקיווה לדון אותו לחיים מבוישים בשוליים. "אני עושה מהמראה שלי המון כסף, אז מי בדיוק פה אוכל אותה?" הוא שואל.

קינס הוא כוכב הסרט "הדוגמן המכוער ביותר בעולם" (המוקרן ב"יס").  הסרט עוקב אחרי ניסיונו להקים בברלין סוכנות דוגמנות משלו, לבעלי מראה חריג כמובן. לסוכנות שהוא מקים קוראים Misfit Models, ורשומים בה היום כבר כמעט 400 דוגמנים, שאיש מהם לא מתאים לתבנית המקובלת. רגליים ארוכות, גזרה אנורקסית, שדיים גדולים ושיניים בוהקות אינם חלק מהקריטריונים אצל קינס. להפך. הוא מחפש דמויות אחרות, מה שהוא מכנה "דוגמני אישיות", גברים ונשים בעלי מראה יוצא דופן, שבניגוד לכותרת הסרט אינם בהכרח מכוערים. קינס, כמו פרנץ' לפניו, מנסה לאתגר את תפיסת היופי החד גונית המקובלת, ולכן הפורטפוליו שלו כולל זקנים (המבוגר ביותר בן למעלה משמונים), שמנים, רזים, גבוהות, נמוכות, גידמים, קיטעים, מצולקים ובעלי נכויות מסוגים שונים וכמובן כאלה שביצעו בגופם שינויים החל בקעקועי ענק, פירסינג, הזרקת צבע שחור או כחול ללובן העין, עקירה של חלק מהלחי (ויצירת "חלון" שדרכו אפשר להוציא את הלשון) והשתלה של חלקי עצם וגושי סיליקון שיוצרים בפנים קרניים וצורות אחרות.

סיסי (ולמטה: קונראד)

סיסי (ולמטה: קונראד)

"הסוכנות שלי היא לא קרקס", מבהיר קינס. "אני לא מספק דוגמנים לאנשים שרואים בזה סוג של פריק-שואו. אני מקבל לעבודה רק אנשים שבטוחים בעצמם, שמרגישים נוח עם הגוף שלהם, עם המראה שלהם והם יודעים בדיוק לאיזה קליפ, סרט, סדרה או מודעה הם מצטלמים. בהרבה מקרים מדובר באנשים שלוקחים שליטה בחיים שלהם. במקום להיכנע למבטים שמבקרים אותם או לועגים להם, הם מפגינים נוכחות, הם נחשפים, הם מתפרנסים מאיך שהם נראים. זאת חוויה מאוד מעצימה".

קינס טוען באוזניי שהוא בן 21. אני זוכרת אותו מתוכנית אירוח של השדרן הפרוע כריס אוונס ששודרה בבריטניה בשנות התשעים, והוא מודה שהוא בן 43, "אבל אחרי 40 הפסקתי לספור, כי מה זה משנה בכלל". הוא היה אורח קבוע בתוכנית של אוונס, תחת הכותרת "הבחור המכוער". הפינה הזו זעזעה את הציבור ואת המבקרים, אבל בעיני קינס זאת הייתה פרנסה קלה, והוא אהב את הפרסום ואת הכסף. הכסף, ומדובר היה לדבריו בהרבה מאוד כסף, אפשר לו להגשים כל מיני פנטזיות. אחת מהן הובילה אותו לנורבגיה, שם בילה שנה כשומר סף במועדון חשאי שמכר אלכוהול מחוץ לשעות ולכמויות המותרות שם על פי החוק. "את מכירה את הסדרה "לילהאמר" (סדרה על מאפיונר ניו יורקי שנמלט לנורווגיה. ד"ל)? ככה חייתי. גם אחרי רדפו סוכנים חשאיים, שהיו משוכנעים שאני מבריח נשק ומוכר אותו לכל השיכורים האלה. זה מילא אותי סיפוק, כי אני מאוד אוהב לחיות מחוץ לכל מסגרת".

הדוגמנים של דל

הדוגמנים של דל

הוא נולד וגדל, כאמור, בדרום לונדון. הוא מעולם לא אהב את השכונה, את הילדים שחלקם התעללו בו, ואת בית הספר. "כמו המורים, גם ההורים שלי לא האמינו שאצליח במשהו", הוא נזכר. "היום הם מתגאים בי, אבל מתקשים את הצלחה שלי. הם לא חשבו שאהיה דוגמן". המשפחתיות שלהם מעולם לא הייתה מגוננת או מנחמת. עם אחיו יש לו קשר, אבל עם אחותו לא "כי אני לא מחבב אותה. זה הכול", הוא אומר ומסרב לפרט. "רשמית עזבתי את בית הספר בגיל 15, אבל למעשה כבר שלוש שנים קודם הפסקתי ללכת לכיתה ורק הסתובבתי ברחובות, עשיתי כל מיני עבודות מזדמנות."

מה חלמת להיות?

"חלמתי? לא יודע אם חלמתי. גדלתי במקום שבו סביר היה שאהיה סוחר סמים או שודד בנקים ואם אתה כבר מצליח לא להידרדר לפשע, אז תהיה מכונאי. אולי. אני נחשבתי לאחד עם פה גדול והרבה חוצפה, אחד שתמיד שואל שאלות, שלא נותן שייכפו עליו דעות מקובלות או מסגרות. שנאתי מסגרות. אני עדיין שונא מסגרות. ההצלחה שלי היא במידה רבה בזכות ההתעקשות שלי להיות מי שאני. אני דמות חריגה, אני לא דומה לאף אחד, אני אני!"

מאיפה הביטחון העצמי הזה? לא קל להיות חריג, שונה

"נכון, זה לא קל. בילדות היו ילדים שקראו לי בשמות גנאי, שהתעללו בי. בגלל המראה שלי הייתי ילד מנודה. צחקו עלי, היכו אותי. הייתה לי תקופת זוהר שבה הייתי פופולארי בבית הספר, כי הייתי היחיד שהעז לברוח משיעורים ולטייל בשכונה והכרתי את כל המקומות הכי שווים ונחשבתי אחד שמבין עניין. בנעוריי היה לי רק חבר אחד, שחיבבתי מאוד, אבל נדמה לי שהתקרבנו כי שנינו היינו דחויים על ידי שאר החברה. הוא היה הומו, ולכן הציקו לו בלי סוף, ואני הייתי מה שקוראים מכוער, ולכן הציקו לי. אנחנו חברים עד היום. אני סובל את כל המגרעות שלו והוא את שלי, ובסך הכול זאת הייתה חברות יפה".

 

"אני זורם עם ההומור. זאת דרך מצוינת להתפרנס"

"אני זורם עם ההומור. זאת דרך מצוינת להתפרנס"

ואיך התייחסו אליך הבנות?

"היו כאלה שהתרחקו ממני אחרי מבט אחד, כי הם חשבו שעם פרצוף כזה אני בטח איזה מסומם או מישהו מפוקפק. כשהתבגרתי וקיבלתי אומץ להתחיל עם בנות, היו לי חברות, כי אלה שהעזו להתקרב, גילו שאני בעצם בחור די נחמד ושנעים להיות אתי".

לא התפתית מעולם לעבור ניתוח פלסטי? לתקן את השיניים?

"כילד קטן רציתי לתקן את השיניים, אבל לא היה לי כסף וזה לא היה ריאלי. כשכבר כן הרווחתי מספיק כסף, הבנתי שאסור לי לשנות את המראה שלי, כי מזה אני מתפרנס. זה הייחוד שלי. כשהייתי בן 25 הייתי מעורב בקטטה בין נהגים ושברו לי את האף. הגעתי לתצוגת אופנה נפוח ומעוות, והלקוח לא הסכים שאופיע ככה, למרות שלי לא היה אכפת. להפך. רציתי ללכת עם זה עד הסוף. בינתיים גם הבנתי באופן הכי עמוק עד כמה אנחנו שבויים בדימויים לגמרי לא אנושיים של דוגמנים שהם מין אנשי על, וכמה סבל נגרם לאנשים שרוצים להיות כמותם למרות שהם מעוותים ממתיחות והזרקות ושעות בחדר כושר. אני חושב שיש לכל אחד מתנה נפלאה – להיות הוא עצמו".

אתה תומך נפשית באנשים שמגיעים לחפש עבודה בסוכנות שלך? אתה מלמד אותם איך לאהוב את גופם?

"לא ממש. חלק רואים שאני ממש שמח במי שאני, ומקבלים מזה השראה. למי שלא, אני לא יכול לעזור. אני לא פסיכיאטר ולא מטפל. אני מחתים רק את מי שטוב לו עם המראה שלו, שמוכן להיחשף בציבור, שיש לו שמחת חיים. אלה אנשים שבוטחים בי – וכשמדובר במי שיש לו זיכרונות לא נעימים מתגובות של אחרים, אמון זה הדבר הכי חשוב. אחת הדוגמניות שלי היא בחורה שבגיל צעיר נכוותה קשות ויש לה צלקות בכל הגוף, ואחרי שנפגשנו, יצאנו לפאבים ולבתי קפה, ופתאום היא הסירה את הצעיפים שלה ואת הכיסויים והתהלכה בחופשיות כשהצלקות שלה גלויות. דוגמן אחר, גמד, היה רגיל שמתייחסים אליו כמו לדמות מסיפורי ילדים, בהתנשאות, בזלזול. אחרי שהוא קיבל עבודה ב"משחקי הכס" הוא מתנהל בחברה בהרבה יותר ביטחון עצמי. הוא שחקן. הוא כוכב. לא מישהו ששמים לב אליו רק בחג המולד".

הדוגמנים שלך לא תמיד נשכרים לתפקידים רציניים, ובטח לא כמודלים לחיקוי כמו הדוגמנים הזוהרים שעל שערי המגזינים.

"ברור. כשאני ועוד שני גברים לא מאוד חתיכים מצטלמים בביקיני, ברור לנו שזו פרסומת הומוריסטית וככה אנחנו מתייחסים לזה. כשדוגמנית שמנה מאוד מצטלמת כשהיא רוקדת ומרטיטה את כל הגוף שלה, היא יודעת איך מסתכלים על זה, והיא בפירוש אומרת למי שמסתכל, 'זאת אני, תראו כמה טוב לי ככה'. יש לי דוגמנים קטועי איברים או דוגמן שאין לו עין שהצטלמו לסרטים הוליוודיים, לבושים ומאופרים כמו חיילים פצועים. אנשים עם צלקות על הפנים שמככבים בסרטים על זומבים. זאת לא השפלה, זאת הזדמנות לעבוד. להתפרנס. זה מה שכל דוגמן עושה. הם משתמשים בגוף שלהם, ממש כמו שפמלה אנדרסון משתמשת בגוף שלה".

רוב האנשים מתקשים להיחשף אם הם שוקלים שני ק"ג יותר ממה שהם אמורים לשקול…

"גם אני פעם לא אהבתי להצטלם, עד שהבנתי שאלה החיים וכדאי לחיות אותם ולא להתחבא. "

לך יש עדיין קשיים חברתיים?

"בכלל לא. אני יודע שיש לי כישרון לחבור לאנשים והם מחפשים את קרבתי. אני גר בברלין כבר שנתיים וחצי, ובלי שהתכוונתי, הפכתי לדמות מוכרת ופופולארית. תיכנסי לכל באר בקרויצברג ומיד יספרו לך על דל, הבחור האנגלי שהם מחבבים."

קינס הגיע לברלין בפני שלוש וחצי שנים בעקבות בת זוגו, והחליט להישאר גם אחרי שהרומן ביניהם נגמר. הוא חולק את דירתו המעוצבת עם החתול שלו, אלוויס, שמלווה אותו גם לטיולים בפארקים הרבים של העיר. הוא מאוד אוהב את ברלין, למרות שקשה לו יותר למצוא בה עבודה. "באנגליה יש יותר פתיחות. כוכבי טלוויזיה ודוגמנים יכולים להיראות כמו אנשים פשוטים מהרחוב. בגרמניה מעדיפים סלבריטיז נוצצים, אבל אני, והרבה דוגמנים מהסוכנות שלי, מציעים גם אופי, פנים מעניינות, יכולת משחק, וזה משהו שמוכר לא פחות מיופי".

אתה חושב שהעבודה שלך מצליחה להשפיע במשהו על מושגי היופי בחברה?

"אני בטוח שדברים משתנים ככל שנחשפים ליותר וריאציות, לסוגים של בני אדם. פעם קעקועים נחשבו משהו שרק פושעים ומלחים עושים, והיום יש לכולם קעקועים. אני לא אומר שמחר כולם ירוצו לעשות לעצמם חור בלחי ולצחצח שיניים דרך החור כמו שהדוגמן שלי עושה, אבל כשרואים אותו, מבינים שיש הרבה הגדרות שונות למושג היופי".

אם אבוא לגור בברלין, תציע לי עבודה בסוכנות שלך?

"אני רואה אותך בסקייפ די מטושטש, אז אני לא יודע מה לענות לך".

***

הראיון עם דל קינס התפרסם ב"לאשה", כמובן.

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: