יש לך כוס? את רוצה להיות היחידה שמחליטה מה עושים בו? את פמיניסטית!

caitlin moran

יש לך כוס? את רוצה להיות היחידה שמחליטה מה עושים בו? את פמיניסטית!

ככה. במילים הכי פשוטות, קטלין מוראן מסבירה לכל מי שאומרת שהיא לא פמיניסטית למה היא צריכה להתגלגל, בהתנדבות, בתוך זפת ונוצות.

כמו כולנו, קטלין מוראן חוותה ניצנים ראשונים של מודעות פמיניסטית כשקראה את "נשים קטנות" (ורצתה, כמובן, להיות ג'ו) ואת "האסופית". לפני כן, היא מצאה את עצמה לא אחת בתפקיד האנטילופה הנרדפת, כשבריוני השכונה מנסים לצוד אותה כלהקת אריות. בגיל 13, מצוידת במשקפים של קופת חולים ומעיל צבאי של אבא שלה, היא דמתה פחות לנסיכה שברירית מצוירת ויותר לאינטלקטואל בגיל העמידה. הם קראו לה "חתיכת דוחה מכוערת", ולה לקח הרבה זמן, והרבה מאוד ספרים, עד שהעזה לומר להם שיפתחו את הראש, שיכירו את תרבות הנגד, שיפסיקו להיות שבויים בדימוים עבשים של נשיות וגבריות.

וכשמוראן כבר אמרה את מה שהיה לה לומר, זה היה בקול רם מאוד. היא עוד מעט בת 40 וכבר יש לה וותק מכובד כאחת הכותבות המשפיעות והנחשבות בבריטניה. שלוש פעמים בשבוע היא כותבת טור ב"טיימז", צילומי העונה החדשה של סדרת הטלוויזיה הקומית האוטוביוגרפית שכתבה עם אחותה "לגדול אצל הזאבים" הסתיימו בימים אלה, ומאות אלפי העוקבים שלה בטוויטר זוכים לשמוע ממנה אבחנות שנונות בקצב אש מרשים. מוראן, שתמיד רצתה להיות סופרת, בלטה ככותבת כוכבת מגיל צעיר מאוד. כשהייתה בת 13 זכתה בתחרות חיבורים מקומית. בגיל 15 כבר הוענק לה פרס הכותב הצעיר של "האובזרבר" הנחשב מאוד, ובגיל 16 הצטרפה לצוות המראיינים של ה"מלודי מייקר", כתב העת המוזיקלי המשובח, שוטטה בעולם וראיינה מגה-סטארים כמו ביורק, כריסי היינד, קורטני לאב וקיילי מינוג.

כל זה די מפתיע. או לא. בהתחשב בעובדה שהיא הבכורה בשמונת ילדי משפחת מוראן. היא, ארבע אחיותיה ושלושת אחיה גדלו בבית בן שלושה חדרים בוולברהמפטון, עיר סתמית למדי באנגליה. על אביה היא אומרת שהיה מתופף בלהקת רוק פסיכודאלי אבל הושבת מעבודה בגלל אוסטאופורוזיס, והמצב הכלכלי של המשפחה צנח בהתאם. הילדים לא נשלחו לבית ספר אלא חונכו בבית, או כפי שהיא מתארת את זה "ההורים שלנו היו סוג של היפים, כך שהם לא ממש לימדו אותנו משהו ובעיקר העסקנו את עצמנו במשחקים כמו לזרוק כדורי בוץ על הבית".  הילדות שלה, היא אומרת, הייתה שמחה, אבל מאחר שהמגורים הצפופים "דמו מאד למשחקי הרעב" היא שמחה לעזוב ברגע שהתאפשר לה.

***

בגיל ההוא אני רק מחכה לכל הזדמנות לראות עוד סקס. אני רוצה עוד פורנו שאוכל להריץ לעצמי בראש בזמן שאני מכינה לעצמי סנדביץ'… אבל אני מגלה שהפרונוגרפיה הזמינה החינמית והבוטה של המאה ה – 21 שוטפת את הדמיון המיני של גברים ונשים בעוצמה של אנטיביוטקה והורגת כל מידה של מסתורין לטוב ולרע…   … וגיליתי דבר אחד, בינתיים, שבגללו טוב להיות אישה – וזה לגמור".

***

מוראן סיימה בימים אלה סבב הופעות סטנד אפ לכבוד הרומן האוטוביוגרפי-למחצה שלה "איך לבנות ילדה", הראשון ברביעיית ספרים מתוכננת, שהיא מבטיחה שתהיה מעצימה ביותר ומצחיקה, כי רק ככה היא יודעת לכתוב. אנחנו משוחחת בסקייפ לרגל צאת "איך להיות אישה" ("מטר", מאנגלית: מיכל רביד), ספרה הקודם והמצליח מאוד שתורגם ל – 16 שפות. "איך להיות אישה" הוא מעין מניפסט פמיניסטי מצחיק עד חרחור, דמע ובריחת שתן, שנכתב בכוונה בשפה אישית ומתבסס על חשיפה נדיבה של רגעים אינטימיים מחייה. מוראן כותבת על הכול: מריטת שיער, אוננות, גודל התחתונים, צבע הפטמות, הפלות ונישואין. כל מה שהטריד, ועדיין מטריד, נערות ונשים.

***

"שיער הוא אחת הסוגיות הראשונות שאישה צריכה להתמודד איתן. הוא צץ לו ללא הזמנה ומאלץ כל אישה לקבל החלטות בעניינו, החלטות שיאותתו לה ולעולם מי היא בעצם…. שיער הוא אקורד הפתיחה לעשורים שלמים של צעקה שותקת "מי אני?" בעודך עומדת מול מערך שלם של מוצרי טיפוח בבית מרקחת ובידך סלסילה ריקה".

***

יש לה שתי בנות, ליזי (בת 13) וננסי (בת 11). השמות, אגב, בדויים ונבחרו ע"י הבנות, ומוראן מכבדת את הבחירה "כי זכותן לכתוב בעתיד על הילדוּת שלהן ולעשות מזה בעצמן המון כסף". היא משוכנעת שהן שייכות לדור שיצחק בפרצוף לכל מי שינסה לדכא אותו וילווה את הצחוק באצבע משולשת.

***

 "לגדל ילדים זו עבודה קשה – התחייבות בת 18 שנה לפחות למאמץ מרבי, ואחריה עוד 40 שנה דאגה במשרה חלקית, הלוואות כספים ויכולת אינסופית לעצבן אותם כשאת ממשיכה לחתוך להם את הטוסט גם כשהם בני 38 ומומחים לנוירוכירורגיה. אבל במובנים רבים זו האופציה הקלה לנשים. למה? כי אם יש לך ילדים, לפחות לא יציקו לך בלי סוף בשאלה מתי יהיו לך ילדים"

***

"אני עדיין מחליטה בכל יום מחדש שלעולם לא יהיו לי ילדים", אומרת מוראן, "ואז מתעוררת בזיעה קרה ומבינה שזה מאוחר מדי. חלמתי לא מזמן שאני יולדת את אמה תומפסון. זה היה דווקא בסדר, כי ידעתי שהיא לא תהיה תינוקת בעייתית והיא תדאג לעצמה".

קאז, אחותה של מוראן, הייתה בת תשע כשהכריזה שלעולם לא יהיו לה ילדים, ונתקלה בתגובה הזחוחה "כשתפגשי את הגבר הנכון תשני את דעתך, חמודה". תשובתה הקבועה הייתה "כשאוה בראון פגשה את הגבר הנכון שלה, זה היה היטלר".

***

"בשלב מוקדם יחסית בלידה תזכו בתובנה הפשוטה אך המהממת ביותר בחייכן: שהדבר היחיד שחשוב באמת, בכל העולם המטורף והמתוסבך הזה, זה אם תקוע לכן בצוואר הרחם יצור בגודל של חתול. לפיכך, כל יום שבו לא תקוע חתול בצוואר הרחם, הוא יום מושלם מכל בחינה".

***

הבנות שלך גדלות בעולם אחר מזה שבו את גדלת?

"יש להן סושי, דיאודורנטים שגם עושים את העבודה, בגדים עם לייקרה שממש מחמיאים, תאי מדידה פרטיים בחנויות. את יודעת איזו זוועה זה היה להתפשט ביחד עם עוד חמש בנות עשרה כמו שהיה מקובל באנגליה של אז? יש להן הרבה יותר בטחון במה שהן עושות. אני האימא המשעממת שמדברת איתן על פמיניזם, אבל לטיילור סוויפט יש יותר השפעה עליהן, והיא כוכבת פופ שסוף סוף לובשת נעליים נורמליות, היא נראית נפלא ואם היא תצטרך לרדוף אחרי פורץ היא גם תוכל לתפוס אותו. לפני כמה ימים פגשנו גבר קשיש, שניסה להרשים אותן בסיפורים על בחורות שהוא הקסים ומצד שני גם למשטר אותן בנזיפות, והן פשוט התפוצצו מצחוק. זאת המאה הראשונה שבה נערות צעירות יכולות לצחוק לזקן נרגן ושובניסט כזה בפרצוף והוא לא יכול לנדות אותן מהכפר, להצליף בהן או להוציא אותן להורג. "

***

"בניגוד לג'רמיין גריר (בספר "הסריסה" ד"ל) לא אנסה לשדל אף אחת לטעום את הווסת שלה. מי יודע, אולי היא בדיוק באוטובוס או מנהלת שיחת חולין… מה שכן אבקש מכן לעשות זה להגיד "אני פמיניסטית". אם אפשר אשמח אם תעמדו על כיסא ותצעקו "אני פמיניסטית". אני מאמינה שאת כל הדברים כיף יותר לעשות על כיסא".

***

 

היו לך בנעוריך דמויות לחיקוי?

"בשנות התשעים היו שתי נשים בולטות: מרגרט ת'אצר וקורטני לאב, אז איזה ברירה הייתה לי? שנתיים העמדתי פנים שאני קורטני לאב, מרדנית, מוכשרת, לא שמה קצוץ. גם מדונה הייתה כזאת. ככה התגברתי על הביישנות והפחד מאנשים אחרים ולמדתי לאהוב את עצמי. "

לילדות שלך יש את ליידי גאגא?

"ראיינתי אותה ואני אומרת לך שהיא כבר עייפה. נדמה לי שהיא צריכה לפרוש לכמה שנים, לנוח ולהרעיב אותנו עד שנגיד לעצמנו "יו, כבר המון זמן שלא ראינו זמרת עם לובסטר על הראש, מעניין מה קורה עם ליידי גאגא".

מלבד ההומור, סוד כוחה של מוראן בחשיפה האישית חסרת הגבולות שלה. ובכל זאת, כשהמו"ל הבריטי הציע לה להצטלם לעטיפה במערומיה ("כי את כותבת את האמת העירומה"), היא סירבה. "החלטתי להיות חריגה בנוף הסלבריטיז ולהישאר עם בגדים", היא אומרת. "כשאני מצטלמת או מופיעה בטלוויזיה, חשוב לי להיראות די מחוספסת. אני לובשת בגדים רגילים, לא בשיער מושלם, עם ירכיים עבות ולא מעוצבת. חשוב לי שבנות יראו דמויות נשיות כמוני. נשים רגילות. בכל פעם שאני כילדה ראיתי אישה כזאת הרגשתי קצת יותר שפויה ובזבזתי פחות בכי וכאבי לב על כך שאני לא הבובה המעוצבת והשברירית שהראו לי בקולנוע ובתקשורת".

***

כשעורך המדור מזמין אותי לשבת לו על הברכיים כדי לדבר על "הקידום" שלי, אני רק חושבת לעצמי איזה אדיוט הוא, מתיישבת עליו במלוא כובד משקלי ומדליקה סיגריה. אני מקבלת את כתבת השער הראשונה שלי, והוא מבלה עשר דקות בניסיון לחדש את זרימת הדם לירכיו".

***

את חושבת שלמרות הכל גם הדור שלהן ישוכנע שאין משמעות לשום הישג שלהן אם אין להן גבר?

אני משוכנעת שלא. יכול להיות שבנות עשרים ושלושים היום עדיין חושבות ככה, אבל הצעירות יותר הן כבר משהו אחר לגמרי. יש להן את האינטרנט והן פוגשות שם אחת את השנייה ומדברות על הכול. הן יוצרות קבוצות וחברות ופורומים לדיונים על כל מה שמטריד אותן. יש להן המון כוח. הן הרבה יותר מעורבות בפוליטיקה של היום – הן מבינות שלכל הנושאים שחשובים להן יש משמעות חברתית. אנחנו היינו צריכות לזעוף בשתיקה עד שקיבלנו זכות הצבעה. הן כותבות בלוגים בגיל 11 ויש להן אלפי קוראות. הן מתקשרות, הן אומרות כל מה שהן רוצות. הן לא בודדות ומתוסכלות – הן מתחברות למיליוני אחרות שנראות כמוהן וחושבות כמוהן, והן יודעות שהן נורמליות,  שנשים שנראות כמו ברבי ואין להן ריח גוף לא קיימות בכלל, ושהן יכולות לעשות הכול בלי גברים".

***

"בנושאים כאלה צריך ללמוד מהגברים. האם להם יש יום אחד מיוחד שבו הם מרגישים מלכי העולם – ואז חוזרים לחיים של שגרה משמימה? לא. הם דואגים ליהנות כל הזמן".

***

יש נושאים שחששת לכתוב עליהם?

"אין כאלה. בגיל 14 את פוחדת שאם יגלו את החולשות שלך לא יאהבו אותך, בגיל 40 זה כבר לא מזיז לך. לצערי, ככל שאנחנו מתבגרות ומחכימות, מסתירים אותנו ומעלימים אותנו מהטלוויזיה והקולנוע. אני מתכוונת להמשיך להציק לכולם ולהופיע בציבור גם בעוד עשרים שנה ולהבהיל את כולם בשיער לבן נפוח וקמטים ובעיקר במה שיהיה לי להגיד".

***

"קמטים ושיער אפור הם דרכו של הטבע לומר לאחרים שלא ינסו להתעסק איתנו – המקבילה של הפסים בשחור-צהוב שיש לצרעה. קמטים הם הנשק שלנו נגד מטומטמים. קמטים הם שלט שאומר לאנשים סביבנו, "תתרחקו מהאישה החכמה הזאת, אין לה כוח לשטויות".

***

מעורר קינאה לראות שאצלכם, בבריטניה, הקומיקאיות פשוט משתלטות על המסך

"כשגדלתי אמרו לי שנשים לא יכולות להיות מצחיקות. כל חצי שנה היה מאמר של סופר ידוע שדיבר על למה נשים לא יכולות להיות מצחיקות" וזה שיגע אותי, איך הם מעזים לדבר ככה, הם לא יודעים שעכשיו כל מלצרית שאי פעם תשרת אותם תירק להם בצלחת? בעיני, כל דבר שקשור בנשיות הוא מצחיק נורא, וזה היה נורא טיפשי מצדם להתעלם מיקום שלם ומצחיק בטירוף".

יש לך קוראים גברים?

"לפני סקר של המו"ל יש לא מעט, אבל הם קונים בחשאי ורק את המהדורה הדיגיטלית. הם רוצים לגלות את הסודות שלנו, אבל מתים מפחד שברכבת יראו שהם קוראים ספר שקוראים לו "איך להיות אישה".

(הראיון עם קטלין מורן התפרסם ב"לאשה", אבל מי שלא נכחה בשיחה שלנו, לא יודעת עד כמה נחוצות תחתוניות אולוויז לעיתונאיות שמראיינות פמיניסטיות עם חוש הומור)

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • galithatan  On ינואר 29, 2015 at 12:09 am

    יופי של ראיון. היה כיף לקרוא 🙂

  • יעל  On ינואר 29, 2015 at 2:41 pm

    גם לי היה כיף לקרוא.

Trackbacks

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: