כרמן הררה. בת 100. מציירת בכל בוקר, עד להפסקת הוויסקי
בגיל מאה, כרמן הררה מתעוררת מדי בוקר בדירתה שבמנהטן, עושה את דרכה אל שולחן העבודה הענק שלה ומציירת. בצהריים היא מרשה לעצמה הפסקה קטנה לכוס וויסקי, שאחריה היא ממשיכה לצייר כל עוד יש לה כוח. שגרת החיים הזו מלווה אותה יותר משבעים שנה, שרובן עברו באלמוניות וללא הכרה מצד הממסד האומנותי. הררה "התגלתה" לפני עשור, ומאז היא להיט מבוקש בקרב אספנים, גלריות ומוזיאונים גדולים בעולם. בשנה הבאה מתוכננת תערוכת יחיד מיצירותיה במוזיאון הוויטני הניו יורקי הנחשב. כרמן הררה, המככבת בסרטה התיעודי של אליסון קליימן "מוכרחה להמשיך לצייר" (שיוקרן במסגרת פסטיבל "דוקאביב" ב – 11.5 וב – 15.5), נולדה בהוואנה, קובה. למען הדיוק יש לציין שהיא תחגוג את יומולדתה המאה רק ב – 31 במאי. המרץ, החיוניות, התשוקה לציור וחוש ההומור המופלא שהיא מפגינה בסרט, וגם בראיונות השונים לתקשורת, מקשים על המתבוננים בה להאמין שהיא אכן קשישה כל כך. "מבחינה גופנית קשה להיות זקנה", אומרת הררה. "אבל ברגע שאני מציירת כל הכאבים הגופניים נעלמים". 
הררה, אחת משבעת ילדיהם של עורך עיתון וכתבת, ציירה מגיל צעיר. כילדה למדה ציור בהוואנה, חייתה עם משפחתה מספר שנים בברלין ונשלחה ללמוד בתיכון בפריז. כשחזרה לקובה החלה ללמוד אדריכלות באוניברסיטה, אבל אז פגשה את בעלה לעתיד, ג'סי לוונטל, מורה לספרות, אמריקאי, ואחרי נישואיהם עברה להתגורר אתו בניו יורק. ביחד אתו המשיכה לנדוד בעולם, ואף התגוררה בפריז בשנים שמיד אחרי מלחמת העולם השנייה, שנים שהיא מתארת כ"המאושרות והטובות בחיי". הררה, שבגיל צעיר ציירה גם נופים ודמויות, גילתה בפריז "את הקול האומנותי שלי. את מילון המילים הוויזואליות שלי", והחלה לצייר צורות גיאומטריות מינימליסטיות. היא עבדה לצד אמנים נודעים ובהם ז'אן ארפ, פייט מונדריאן וויקטור וסארלי, אבל כשחזרה לארה"ב התברר לה שלסצנת האמנות המקומית קשה "לבלוע" את הסגנון החדש שלה, והיא לא מצאה גלריה שתייצג או תציג את עבודותיה. הררה, כאמור, "התגלתה" לפני כעשור. טוני בשארה, חבר קרוב שלה, ניסה במשך שנים לעניין אוצרים ובעלי גלריות בעבודות שלה, ללא הצלחה. בשנת 2004 הוא הזדמן לארוחת ערב עם אספן ניו יורקי שסיפר בצער על אמנית שפרשה ברגע האחרון מתערוכה קבוצתית של נשים, שכולן מתמקדות בצורות גיאומטריות. הוא הציע להציג לו את כרמן, שלח לו עבודות שלה ולא שיער איזה באזז אדיר הוא עתיד לעורר. הררה נחשבת לחלוצה בתחומה. העבודות שלה, פשוטות, נקיות ובצבעים בסיסיים בלבד, הקדימו בעשור אמנים אחרים ומפורסמים שאימצו סגנון דומה. בעקבות התערוכה ההיא עבודות ראשונות שלה נקנו על ידי אספנים נחשבים וע"י מוזיאונים כמו ה – MOMA (המוזיאון לאמנות מודרנית) האמריקאי וה"טייט" הבריטי והן נמכרות כעת במחיר ממוצע של 40 אלף דולר.
למעלה משישים שנה ציירת בלי לקבל תגובה מהעולם. זה לא היה מתסכל נורא?
"למזלי, לא הייתי לבד בדרך הזאת. בעלי ג'סי תמך בי לאורך כל הדרך והיה משוכנע שהיצירות שלי חשובות. הוא לא הניח לי לזרוק אותן לפח. הוא תמיד היה שם בשבילי. גם כשנאלצנו לעבור לגור בשכונות לא בטוחות, כי נזקקתי לסטודיו גדול כדי להמשיך לעבוד, הוא הסכים ברצון." 
לזוג הררה-לוונטל אין ילדים. כרמן מספרת שמדי בוקר, כשבעלה היה יוצא לעבודה, היא מיהרה לבצע את מטלות הבית כדי להתפנות לציור. "השנתיים היחידות שבהן לא ציירתי היו השנתיים האחרונות בחייו של ג'סי, כשטיפלתי בו, ובתקופת האבל אחרי מותו". ג'סי הלך לעולמו בגיל מאה, ולא זכה לראות ההצלחה המסחרית הבינלאומית שלה. מראיינים שונים העלו בפניה את האפשרות שהוא, אחרי מותו, דאג לתפנית הזו בקריירה שלה, אבל הררה צוחקת. "זה לא משהו שהוא עשה תוך כדי ישיבה על ענן בגן עדן. זה משהו שאני עשיתי בעשרות שנים של עבודה קשה". הצ'ט האינטרנטי שאנחנו מנהלות מתקיים בסיועו של בשארה. להררה יש דלקת פרקים קשה, שמחייבת אותה להתנהל רוב היום בכיסא גלגלים, שהיא שונאת, ומקשה עליה להקליד. אבל היא ממשיכה לרשום, ומכל כמה עשרות איורים כאלה, נולד ציור בשמן. יש לה, היא אומרת, דחף עצום להמשיך לצייר. זה הדחף שגרם לה להמשיך לעבוד במשמעת עצמית גדולה, גם כשאיש לא רצה להביט בציוריה. למעשה, בצעירותה, כשניסתה להציג עבודות בקובה, הקהל לא ידע איך להתייחס לסגנון שלה, והיא ראתה אנשים נכנסים לאולם ומיד מסתובבים ויוצאים.
הררה בעבודה
לא היו רגעים שבהם חשבת שלעולם תישארי אלמונית?
"יש באלמוניות ובחוסר ההכרה משהו מאוד משחרר. זה אפשר לי להתמקד ביצירה שלי, בלי להתחשב בביקורות ובלי לחפש תשבחות ובלי לחשוב מה יימכר ומה לא".
ואיך את מסתדרת היום עם ההצלחה הפתאומית והגדולה?
"הצלחה היא בעיני מימוש של התשוקות שלי, ולא פרסום שמי בעיתון. הצלחה שכרוכה בפרסום לא באמת מביאה סיפוק. אני מאושרת בעיקר מהעובדה שמתוכננים לי פרויקטים ותערוכות לשנתיים הבאות. זה דוחף אותי להמשיך ליצור". לפני ה"גילוי" הגדול של 2014, הררה מכרה פה ושם יצירות קטנות בסכומים קטנים. העובדה שהיום, אחרי תערוכות בארה"ב, בריטניה וגרמניה, היא מרוויחה סכומי כסף גדולים משמחת אותה בעיקר משום שהיא לא צריכה לעבור לבית אבות, ויכולה לממן עזרה ולהישאר בבית. בקומה שביעית בבניין במנהטן שבו היא מציירת כבר 45 שנה. היא משוכנעת שההכרה בה התעכבה כל הזמן הזה משום שהיא מהגרת, משום שלא היו לה מרפקים ובגלל שהיא אישה. למעשה, בסרט, היא מספרת איך בעלת גלריה נחשבת אמרה לה שהיא לעולם לא תקבל תערוכת יחיד, כי היא אישה. היום מבקרים מתארים את עבודותיה כ"דימויים ויזואליים של שירת הייקו", מוצאים בהם רמזים מיניים והרבה הומור. הררה מתעקשת שאין טעם לדבר על הציורים שלה "לו היו לי מילים הייתי כותבת ולא מציירת". הררה מעידה על עצמה שהיא אדם פרטי מאוד. היא לא אוהבת שמטרידים אותה כשהיא מציירת, והיא מגדירה את דרכה המקצועית כ"תהליך של טיהור וצמצום שנמשך כל החיים.". היא מציירת, ולעתים קרובות משליכה את התוצאה לזבל. "הרגישות שלי גברה עם השנים. אני שמה לב לכל קיפול נייר שעשוי להיות צורה מעניינת. כמה ציורים שלי טובים בעיני? לא הרבה". הררה הופיעה בשנים האחרונות על שערי מגזינים נחשבים. "הגעתי לשער של הניו יורק טיימז בלי להרוג אף אחד", היא מתבדחת. "הייתי צריכה רק להזדקן, לחכות 90 שנה והעולם הגיע אלי". 
אליסון קליימן הגיעה אל כרמן הררה בעקבות סרט שעשתה על האמן הסיני הנודע אי ווייוויי. הררה מיוצגת ע"י אותה גלריה לונדונית, ואוצריה המליצו לקליימן לפגוש את האמנית יוצאת הדופן שהייתה אז בת 98. קליימן התכוונה לעבור לגור בטוקיו לשנה שלמה, אבל המפגש עם הררה גרם לה לשנות את התכניות ולחזור לניו יורק. "היא מגנטה אותי בחום שלה ובכריזמה", אומרת קליימן. "הסיפורים הנהדרים וחוש ההומור שלה. אני אוהבת את האמנות שלה, ורציתי לדעת מה גרם לה להמשיך ליצור כל השנים ואיזו משמעות יש לכל זה בעיניה.". קליימן, במאית צעירה, שהניו יורק טיימז כלל לאחרונה ברשימת "עשרים הקולנוענים שחייבים לעקוב אחריהם", אומרת ש"הסיפור של כרמן מעורר בי השראה כיוצרת. כל מי שמשקיע הרבה זמן ומאמץ בפרויקטים שאין להם "תשואה" מידית, מכיר את התהיות למה להמשיך? ואיך עושים את זה בלי אישורים מבחוץ? החיים שלה הם דוגמא להתמסרות לאה לתשוקה, לאמנות עצמה, שבלעדיה היא לא חשה שהיא אדם שלם. היה לי מזל גדול לפגוש אישה כמו כרמן". *** הראיון עם כרמן הררה ועם אליסון קליימן התפרסם ב"חדר משלך" בשבועון "לאשה".
המדור לאיבוד קרובים 