העולם שלו לא שייך לצעירים

חורי באפריקה. בשמורת אריות, שמשום מה לא הזכרנו בכתבה

חורי באפריקה. בשמורת אריות, שמשום מה לא הזכרנו בכתבה

"נולדתי זקן", אומר לי אוהד חורי. כל הנתונים בשטח מעידים על ההפך: חורי הוא צעיר נמרץ, שכל חושיו דרוכים לקלוט את העולם. באמצעות החושים המחודדים האלה, הוא אוסף בשטח סיפורים, חוויות ואנקדוטות מהעולם שבו הוא חי, עולם המאוכלס בקשישים וקשישות ובאינטראקציות המורכבות והנוגעות ללב שלו אתם. חורי, בן 37, הוא עובד סוציאלי במרכז לדיור מוגן של קשישים ובעמותה המטפלת בניצולי שואה, והוא גם האיש מאחורי "קשישת היום", עמוד פייסבוק הצובר פופולאריות מפתיעה בעולם שנדמה היה ששייך רק לצעירים.

חורי גדל בקריית אונו ובכפר סבא, בנם הצעיר של הורים צעירים למדי "והייתי תמיד הסוציאליסט הקטן במשפחה, ואחר כך בצבא למרות שהייתי חייל קרבי תמיד מצאתי את הנישה של להקשיב ולטפל באחרים", כך שהבחירה בעבודה סוציאלית הייתה לו טבעית. ההחלטה לעבוד עם קשישים נפלה במהלך הלימודים "כשהבנתי שעבודה עם צעירים תכלול יותר מדי דרמות, אנרגטיות מטורפת ותזזיתיות, והקצב שמתאים לי הוא הקצב של הקשישים. זאת הייתה פעם ראשונה שבה ישבתי עם מבוגרים מחוץ למשפחה והקשבתי להם, ונכבשתי".  במילים אחרות: חורי התאהב. באנשים, בהיסטוריה שלהם, במבט שלהם על החיים ובאפשרות לשמוע מהם סיפורים שאף אחד אחר לא מספר.

אתה נחשף לסיפורים שלהם ולחכמת החיים שלהם, אבל אתה גם חשוף לדעיכה, לאובדן יכולת ולפעמים גם למוות

"זה נכון, אבל אני מקבל סיפוק ענק מזה שכל עזרה קטנה יכולה לשנות לקשישים את העולם. אני רואה את הדעיכה, אבל אני גם רואה בתוכה המון חיוּת, המון הומור, המון סימני חיים שאסור להתעלם מהם. זאת אחת הסיבות שבגללן פתחתי את "קשישת היום".

ב"קשישת היום" חורי מתעד מפגשים שלו עם קשישים, ובעיקר קשישות, ושיחות מעניינות, מצחיקות או מרחיבות לב שהוא מנהל אתם כשהוא מגיע אליהם לביקור. חלק מהמפגשים האלה שלו מתפתחים לכיוונים הזויים או מביכים. חורי מלקט ולפני שהוא מפרסם הוא מקפיד  לנכש מהסיפור פרטים מזהים או כאלה שעלולים לפגוע בכבודם של הקשישים. "אני רוצה להציג את הפן האחר, האנושי של הזִקנה". לעמוד יש קהילת מעריצים (למעלה מ – 2600 עוקבים ועוד מאות שמשוחחים על העמוד ברחבי הרשת) שלהפתעתו של חורי גם משתפים בסיפורים משלהם על קשישים בסביבתם. לאחרונה חורי זכה בתחרות סיפורים קצרים של ספריית בית אריאלה בתל אביב, בזכות אחד מהסיפורים בעמוד.

לתואר "קשיש" – מציין חורי – אין הגדרה ברורה לגמרי. כלומר, בספרים יש, אבל בחיים זה לגמרי תלוי באופן שבו האדם המבוגר רואה את עצמו ואת חייו, ביכולות שלו ובהגדרה שאתה נוח לו ולא גורמת לו לתחושה שלילית. כרגע חורי מטפל באוכלוסייה מבוגרת מאוד, בני (ובעיקר בנות) שמונים, תשעים ויותר. אחרי היכרות קצרה אתו ברור למה הם נפתחים בפניו, משוחחים אתו, מספרים לו על עברם ולמה קל להם להתבטא בנוכחותו בחופשיות גדולה.

"חלק מהם רואה בי בן משפחה, משהו כמו נכד שאפשר לספר לו דברים אישיים, ולפעמים גם סיפורים מהעבר שלהם שדווקא לבני משפחה אין סבלנות לשמוע. אחרים מדברים אתי בחופשיות, פשוט כי הם הגיעו לגיל שכבר לא כל כך אכפת להם מה חושבים עליהם, הם לא מצנזרים, הם מבינים שזה לגיטימי לדבר על עצמם ועל הצרכים שלהם ולא כל הזמן להתחשב באחרים – שזה מה שהם כנראה עשו רוב חייהם".

היחס אליו כמו אל נכד מתבטא, הוא אומר, למשל בצורך העז של קשישות לדאוג לו, בעיקר להאכיל – שלא לומר להאביס – אותו, ובטבעיות שבה גם במהלך הארוחה יהיו בהן שיניחו על השולחן את הרגל כדי להראות לו פצע שמדאיג אותן. חלק גדול מהמטופלים שלו הם ניצולי שואה, שמוצאים אצלו אוזן קשבת וחולקים את סיפוריהם האישיים כילדים ובני נוער בשואה "ולהפתעתי עושים את זה בחוש הומור מושחז, שהוא כנראה כלי מצוין להתמודדות עם כאב ואובדן וזיכרונות קשים".

צילום של חורי מתוך העמוד "קשישת היום". הסיפורים שלו שם לא פחות רגישים ודקי אבחנה

צילום של חורי מתוך העמוד "קשישת היום". הסיפורים שלו שם לא פחות רגישים ודקי אבחנה

נשים יותר מצחיקות מגברים?

"אני משוחד, כי אני מאוהב בנשים האלה. הן מצחיקות ומרגשות ואני אוהב לראות את ה"שואו" שלהן. "

איזה שואו?

"כולן מציגות איזו דמות. ככה יותר נוח להן להופיע ברבים. אני מאוד אוהב לנסות לזהות את הסדקים ולפעמים עם הזמן חלק מרשות לעצמן להסיר את המסכות ואחרות לא. את צריכה לראות איזו התרגשות ותחרות מתחילה כשמגיע לסביבה קשיש זכר חדש והן רבות על תשומת הלב שלו, ומצד שני יהיו אלה שיגידו 'עזבו אותי, אני עם גברים כבר גמרתי מזמן'".

אתה לומד מהן?

"המון, בעיקר לעשות דברים עכשיו, ליהנות, להגשים חלומות כדי שלא יהיו חרטות אחר כך. שמעתי מהן הרבה סיפורים על אהבות שלא מומשו וכבר אין זמן לממש אותן, על הצורך באינטימיות, על טיולים בעולם שמעולם לא יצאו לפועל. רובן היו עקרות בית ולא היו להן בכלל הזדמנויות לצאת מהבית, ללמוד מקצוע, להגשים את עצמן. "

הסיפורים שאתה מביא רובם מלאי הומור, אבל אי אפשר לא לשאול: אתם מדברים גם על המוות?

"זה תמיד נוכח. רובם רוצים לדבר על זה, אבל פוחדים לדבר על זה. לא רוצים להפחיד או להכביד על בני המשפחה, ומצד שני, בני משפחה לא מעזים להעלות את הנושא. כתוצאה מזה ישנו צורך שלא בא על סיפוקו, וזה המקום שבו אני נכנס לתמונה ומאפשר שיחה חופשית על כל הפחדים והמועקות והתוכניות לעתיד".

*הכתבה התפרסמה בשבועון "לאשה".

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: