משכילות, חרוצות, מקושרות – אבל בלי גרוש

דיאן הריס בעבודה. מתוך הסרט

דיאן הריס בעבודה. מתוך הסרט "מרוששות"

"מרוששות" הוא במידה רבה סרט יציאה מהארון. יציאה מהארון של ציבור שלם – נשים בנות ארבעים ומשהו-חמישים ומשהו, שמודות בגלוי את מה שרבות כל כך מאתנו יודעות: גם אם יש לך השכלה, משרה נחשבת, משכורת סבירה ומעלה – קל מאוד להחליק משם במהירות אל העוני. משהו קטן משתבש והופ, את נושרת במהירות רבה מטה. החזרה לעבודה ואתה למנעמיו הבטוחים של המעמד הבינוני קשה, אם לא בלתי אפשרית. ב"מרוששות" הבמאית ג'ולי שלז עוקבת אחרי ארבע נשים, שעד גיל ארבעים היו משוכנעות שהכול בסדר. לפחות מבחינה כלכלית. הן עבדו, הרוויחו, כשהזוגיות שלהן הגיעה לקיצה הן לא נאחזו בה רק בגלל הנוחות הכלכלית, והן עשו מה שהן אהבו לעשות. העבודה, כך עולה מהסרט, לא הייתה עבורן רק מקור פרנסה אלא גם סטטוס, זהות. אף אחת מהן לא דמיינה שהעוני נמצא ממש מעבר לפינה. אף אחת מהן לא דמיינה את מה ששלז גילתה במהלך הכנת הסרט: שבסביבתה הקרובה הרבה מאוד נשים נאבקות באותם קשיים בדיוק, וגם אם במהלך הצפייה ב"מרוששות" מפתה לנסות למצוא מה "לא בסדר" בארבע הנשים האלה, מה הוביל דווקא אותן למצב כלכלי קשה כל כך, ברור שמדובר בבעיה חברתית רחבה בהרבה מסיפוריהן האישיים. דיאן הריס, אחת הנשים ב"מרוששות", נולדה בדרום אפריקה. אמה, שולה בקר, עלתה ארצה מיוהנסבורג בגיל 17, התגייסה לחיל האוויר ופגשה כאן את אביה, ג'ון הריס, טייס אנגלי שנלחם בשירות הוד מלכותה במלחמת העולם השנייה, והגיע (ביחד עם עזר ויצמן, אייבי נתן ואחרים) כדי להקים חיל אוויר עברי. הזוג הצעיר חזר לדרא"פ למספר שנים, ובשנת 1964 "עשה עלייה" סופית עם שלושת ילדיהם, לכפר שמריהו. בגיל 57, החיים ההם נראים לדיאן כמו חלום מתוק אבל רחוק. אביה היה נווט באל-על, המשפחה חיה ברווחה גדולה והשגרה כללה נסיעות תכופות לחו"ל, חופשות באתרי נופש יוקרתיים, לימודים בבית הספר האמריקאי בכפר וכל טוב, שנמשך עד לפני שנים בודדות. היום היא עדיין מגיעה לכפר שמריהו לעתים קרובות, אבל הפעם כעוזרת בית. היא מנקה בתים של חברות ושכנות לשעבר, שעדיין גרות בתוך העושר הזה. היא רוחצת, שוטפת, מסדרת, שואבת ומנקה – ובערב, כשהיא כמעט נופלת מהרגליים, היא חוזרת לדירת המרתף השכורה שלה בשכונה אחרת, שלא דומה במאום לפרבר העשיר. "החיים היו נהדרים, נוחים מאוד", נזכרת הריס. "לא הייתה לנו משפחה בארץ, אבל נסענו כל הזמן לביקורים בעולם, היה שפע של אוכל שהגיע מחו"ל, אפילו את הנייר טואלט אבא היה מביא מאירופה, כי הסוגים שהיו בארץ היו מחוספסים מדי. בגיל 16 כבר אכלתי במסעדות עם כוכבי "מישלן", נסעתי עם חברים לחופשות בבתי הנופש שלהם בשוויצריה". דיאן היית ילדה מפונקת שגדלה עם כפית של כסף בפה? "לגמרי לא. למרות השפע, הייתה מודעות לעבודה. אם רציתי כסף כיס, עבדתי כבייבי סיטר, אחותי הגדולה מילצרה. לא חסר לי כלום, אבל זה לא היה מובן מאליו". עד לשירות הצבאי היא הייתה משוכנעת שתהיה רקדנית. "המחול מילא אותי, אבל בצבא היה לי קשה והשמנתי כל כך שהכפלתי את הגודל שלי", מספרת הריס. "כשהשתחררתי הרגשתי אבודה, והורי שניסו לעזור לי לחזור למסלול, שלחו אותי ללמוד קוסמטיקה. גיליתי שיש לי מגע נהדר ושאני מעסה מצוינת והתחלתי לעבור מבית לבית, עם מיטת עיסוי מתקפלת, והייתי מלכת האזור". "זאת לא עבודה קלה", היא אומרת. "אבל אני חזקה ומאוד פיזית, והכסף היה מצוין. כולם רצו להיות לקוחות שלי, כל השמות הכי גדולים, הרווחתי הון ובזבזתי הון". על מה? "שכרתי דירה בהרצליה פיתוח, בבניין עם בריכה, היה נורא כייף, נסעתי כל חודשיים לחו"ל, ביליתי כל ערב במסעדות, קניתי כל מה שרציתי וחייתי את החיים הטובים בלי חשבון, כי פרנסתי את עצמי במו ידי. " למרות סיפורי אהבה רומנטיים, הריס לא נישאה ובחרה לא ללדת ילדים, ולדבריה, אחרי יותר מעשרים שנה של עבודה אינטנסיבית "שבמהלכן לא דאגתי לעצמי נפשית ופיזית, הרגשתי פתאום שאני כבר לא מסוגלת לגעת באנשים. התחלתי לבטל טיפולים, הרגשתי מרוקנת". היא נסעה לגור בלונדון, ניסתה לעבוד כמעסה שכירה, חיה על מעט החסכונות, חזרה ארצה ועבדה תשע שנים כדיילת בדיוטי פרי אבל חלמה לחזור לחיים שהיו לה קודם. "הפצתי את השמועה שאני שוב פה, כמעסה, בכפר שמריה אבל הטלפון לא צלצל אפילו פעם אחת, ותוך זמן קצר מאוד, כמעט בלי להרגיש מצאתי את עצמי בלי כלום ובחובות". בשנים שבהן הרווחת הרבה לא חסכת? לא קנית רכוש? "עשיתי טעויות גדולות, ויותר מזה – גם אבא שלי השקיע לא נכון ואיבד את הרכוש שהיה לו, וכשמצאתי את עצמי בלי כלום, גם הוא כבר לא יכול היה לעזור לי. הוא חלה ובשנה שעברה נפטר". שמונה חודשים בלבד ללא משכורת הספיקו להריס כדי למצוא את עצמה חסרת אונים, מנסה להתמודד מול הבנקים וחברות האשראי "מנסה להסביר להם שאני לא בורחת מאחריות ושאני רוצה להחזיר את החובות שלי". שמונה חודשים שבסיומם הבינה ש"עבודה רגילה ב – 25 שקל לשעה לא תאפשר לי לצאת מהמשבר הכלכלי. כשהחובות שלי הגיעו ל – 150 אלף שקל, שלחתי קורות חיים לעשרות מקומות ולא היה לי עם מי לדבר, פיתחתי חרדות. הרגשתי כאילו כל החיים שלי מתנהלים תחת עננה שחורה. ניסיתי לבקש הלוואות מהאנשים סביבי, שכולם מאוד אמידים, וחוויתי אכזבות עמוקות, ומצד שני דווקא אנשים שלא היו קרובים אינטימית פתחו אלי את הלב. מכרתי את כל התכשיטים שלי, כל דבר שהיה לי. הרגשתי כל כך לבד, פחדתי נורא וחשבתי לעצמי 'אני אפילו לא יודעת איך להתאבד', ולכן, כשחברה אמרה שהיא מחפשת עוזרת בית, הצעתי את עצמי". לא חשבת להכריז על פשיטת רגל? "לא הרשתי לעצמי. זה נראה לי לא הוגן לא להחזיר חובות, כשאני מסוגלת לעבוד. גם אם זה אומר לנקות בתים, לנקות אסלות של אנשים אחרים, לעבוד שש שעות בבית אחד ואחר כך עוד שש שעות בבית שני, כדי להחזיר 8000 שקל בחודש. אני חיה ככה כבר שנתיים". מאיפה יש לך כוח? "אין לי ברירה, ואני שמחה שיש לי עבודה. אני אישה חזקה ובכל זאת זה קשה מאוד פיזית וגם נפשית. אני לא מתביישת בזה, אבל זה היה משונה להיכנס לאותם בתים שהכרתי החברתית, אבל הפעם כמנקה". איך התייחסו אליך? "איך לומר את זה בעדינות? יש אנשים שמרשים לעצמם להתייחס לעוזרת הבית כאילו אנחנו ב'אדונים ומשרתים'. לא מתוך רוע, מתוך תבניות – המנקה היא בעיניהם נחותה. הייתי המומה מזה, אבל סיננתי את אלה. אין מחסור באנשים שמחפשים מנקה טובה, אז בחרתי לי את אלה שהם גם בני אדם, נחמדים, הגונים, אוהבים אותי, מעריכים אותי". כשאת רואה את החיים האלה, שהיו פעם החיים שלך, את לא מקנאה? "אני עובדת בבתים שאני מכירה מהילדות. אצל נשים שהכרתי כשגם אני הייתי עשירה. אבל אני לא מכירה את תחושת הקנאה, אני לא מערבת בכלל את האגו שלי. אני עסוקה מדי בהישרדות. כולי בעבודה ואומרת תודה לאל שאני בשליטה ושאני רואה את הדרך החוצה מזה". בלי טיפת קינאה? "הייתי חלק מהמיליֶה הזה, הייתי בקוקטיילים, במסיבות. ברור שיותר נוח כשיש כסף, אבל זה באמת לא מבטיח אושר. הגעתי לראות את החיים מהצד השני ואני מרוקנת נפשית. כרגע אין לי שום חשק לשום דבר – אני לא מתאפרת, לא יוצאת, לא מתלבשת, עובדת 7 ימים בשבוע ומדברת עם חברות קרובות שעוזרות לי נפשית." מה יהיה הלאה? אחרי החובות? "כרגע אני חיה מיום ליום. אני לא מסתכלת על האופק. אני במקום שבחיים לא חשבתי שאגיע אליו ומזל שיש לי כוח להתמודד עם זה".     (**"מרוששות" הוקרן בפסטיבל "דוקאביב" ואחריו גם "בערוץ 8". חפשו הקרנות נוספות שלו – כי זה סרט שכולנו חייבות לראות. )

ג'ולי שלז. צילם: אלון קנולר

ג'ולי שלז. צילם: אלון קנולר

אומרת ג'ולי שלז, במאית הסרט "מרוששות": "כל חיי עשיתי סרטים על נושאים קשים מאוד, שהיו קרובים ללבי אבל רחוקים מהמציאות שלי. ב"מרוששות" הזדהיתי מאוד עם המרואיינות, כי אני רואה סביבי הרבה מאוד נשים שחיות ככה, נשים שמתביישות להודות בזה בפני חברות, הורים של ילדים בבית הספר, הן לא רוצות רחמים והן לא יחשפו את המקרר הריק ולא ילכו לעובדת סוציאלית". ג'ולי שלז, בת 54, במאית קולנוע מוערכת, אומרת ש"מרוששות" נולד כשהייתה בחברת עיתונאית ותיקה ומוכרת שקיבלה שיחת פיטורין מהמערכת שלה ופשוט התמוטטה. "ראיתי אותה מאבדת הכול ברגע", אומרת שלז. "את העבודה, הכסף, הזהות, המעמד. והיה לה ברור שהיא לא יודעת לעשות שום דבר אחר, אז החיים נראו לה חסרי תקווה". העיתונאית ההיא לא נכללה בסופו של דבר בסרט, וכמוה גם עשרות נשים שרצו להשתתף. שלז בחרה מן את אלה שהסכימו להיחשף בפשטות אבל בלי להסתיר דבר. "כולן נשים שהלכו עם החלום שלהן, ולא רצו להיות בינוניות כמו האימהות שלהן, לא רצו מישרה בטוחה שרחוקה מהכישורים מצפייה בסרט נדמה שהקושי הגדול בעוני הזה הוא לא מעשי. יש להן מה לאכול, יש להן איפה לישון גם אם זה אצל ההורים בסלון… "הקושי הנפשי הוא עצום. הן לא הוכנו לזה, הן חיו חיים אחרים ופתאום כל המציאות שלהן השתנתה. העוני מצמצם להן את החיים לאפס. יש התמודדות עם חובות, עם אבטלה, וזהו. חוץ מזה אין כלום". שלהן רק בשביל הפנסיה, ומצאו את עצמן מתקשות להתמודד". זה קורה בוודאי גם לגברים שמאבדים עבודה בגיל חמישים "לנשים יש נקודת התחלה יותר קשה. הן מראש מרוויחות 25% פחות, הן חסכו פחות, הן מגדלות את הילדים ולכן עשו הפסקות בקריירה, וכשהן מזדקנות, המראה משחק נגדן בראיונות עבודה. הן מביטות במראה, והביטחון העצמי שלהן נפגע, כי הן יודעות שגם עם ניסיון מקצועי, הרבה מעסיקים יעדיפו לקחת מישהי צעירה מהן".   *** הכתבה פורסמה ב"לאשה".

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • galithatan  On יוני 15, 2015 at 11:04 am

    מרתק, מפחיד, עצוב.

  • צהלה  On יוני 20, 2015 at 8:34 pm

    היה מעניין לגלות ששלוש מתוך ארבעת הנשים גרושות + ולכולן רקע ו/או השכלה בתחום השיווק והמדיה . הסרט מרתק והתופעה לעניות דעתי מקבלת עוד ועוד נפח בחיי היום יום כתופעת לוואי לתרבות השפע הבאה לידי ביטוי בכאן ועכשיו אני ואפסי עוד…
    הנשים בסרט אשר ישכילו להבין את הזכות הגדולה שלהן לחוות תיקון ולצאת ממנו חזקות מחוזקות ומחזקות הן אלו שתדענה להוליד/ לבנות עצמן מחדש על גבי הריסות האני הישן שלהן.
    וג׳ולי כל סרט שלה ממתק.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: