איך אפשר לחשוב שזו בחירה חופשית?

(כתבה שלי, שהתפרסמה השבוע במדור הספרים של "לאשה")

גבאי 2

מיכל מישל גבאי אומרת שהיא ויתרה על "המסלול לקורבנות", מסלול שהחל בילדות בבית אלים, גירושים של ההורים, ניסיון לא מוצלח להיקלט כילדת חוץ בקיבוץ ומגיל 16 וחצי הישרדות בתל אביב, בעזרת תעודת זהות של אחותה הגדולה, חושים מחודדים ונחישות שלא ליפול באחד מאלף הבורות שהמסלול הזה מרוצף בהן. לגיבורות ספר הביכורים שלה "חדרים של אהבה" היה הרבה פחות מזל. הילדות הסדוקה שלהן הולידה דימוי עצמי נמוך שהוביל אותן בסופו של דבר לעסוק בזנות.

"חדרים של אהבה" מספר את סיפורן של זונות, האחת עובדת בתחום הלכאורה יוקרתי – הליווי – בחברת עשירים שמרעיפים עליה מתנות ובילויים, והשנייה נאלצת לשכב עם עשרות גברים ביום, בדירה צפופה שבחדריה עובדות עוד נשים כמוה. שתיהן משוכנעות שהן בחרו במקצוע. היו להן הזדמנויות, השכלה, רהיטות, מראה. הן  שירתו בצבא, גדלו בשכונות טובות. אבל ברגע שהמספרת – עיתונאית שמראיינת את השתיים – חורצת קלות את הקליפה החיצונית שלהן, מתברר כי הבחירה לכאורה הזו אינה בחירה כלל, וחייהן של השתיים מכילים בעיקר כאב, השפלה, שנאה עצמית, כאבים פיזיים ונפשיים ותחושת אין אונים.

דמויותיהן של טלי ואליס הזונות, מורכבות מדמויותיהן של חמש נשים אמתיות שגבאי, לדבריה, פגשה לצורך התחקיר לספר. היא התכוונה לכתוב על אנורקסיה, מחלה שבה לקתה בעצמה, ועל מה שהיא מחוללת בחייהן של נשים. כדי לא להתמקד רק בסיפור האישי שלה, חיפשה ומצאה חמש נשים בנות 23-30 שסובלות מהפרעות אכילה שונות, ורק בשיחה איתן התברר לה ממה הן מתפרנסות. בדומה לעיתונאית בספר, גם היא הייתה, היא אומרת, בהלם, אבל המשיכה את סדרת הראיונות ואפילו ביקשה להתלוות לערב באחת הדירות שבהן עבדו. אחרי המסע הזה ואחרי הכתיבה היא עדיין לא בטוחה שפענחה לגמרי את הנשים האלה, אבל דבר אחד ברור לה: גם מי שחושבת שבחרה בזנות בחירה חופשית משלה את עצמה. כולן חוות את העיסוק הזה כאונס יומיומי ומתמשך, וכולן היו רוצות להימלט משם, לו רק האמינו שהן מסוגלות.

גבאי, בת 39, מתגוררת בצפון הישן של תל אביב ומגדלת את בנה בן השנתיים ושמונה חודשים, דניאל. כמכורה לספורט אתגרי, ובעיקר גלישה, רכיבת אופניים וטיפוס צוקים, היא עבדה שנים כמאמנת כושר, וכך גם הכירה את בן זוגה, וכעת היא לומדת להיות מאמנת אישית ויועצת זוגית. ההיריון, היא מספרת, הציל אותה מעצמה, מהאנורקסיה ואפילו מפשיטה משטרתית בבית בושת שבו נכחה לצורך התחקיר  – "בהיריון הלכתי פעם ראשונה בים עם בגד ים בלי להסתיר את הגוף ולחשוב שאני שמנה מדי, התחלתי לאכול בריא כי זה חשוב, יש לי ילד ואני חייבת להיות בריאה בשבילו".

גבאי 3

בילדותה, בשכונה שבה היא מתגוררת היום, חשה יוצאת דופן. "לא היו הרבה משפחת מרוקאיות", היא מסבירה. התחושה הזו ליוותה אותה גם בקיבוץ מעגן, לשם הגיעה אחרי שאימה נישאה מחדש והיגרה לתורכיה. "לא אהבו אותי שם כי הייתי ילדת חוץ יחידה ובאופן חריג הגעתי עם כסף". התחושה הזו דחפה אותה להצטיין בלימודים ובספורט. "הייתי ילדה היפראקטיבית והיה לי קל לרוץ ולקחת את כל המדליות בכול יום ספורט. היום, כאישה בוגרת, אני יודעת שזאת הייתה דרכי לברוח מהבית. היו בבית מצבים שבהם הרגשתי שאני לא מסוגלת לנשום, אז פשוט יצאתי לריצה של עשרות קילומטרים".

למרות שהוכיחה שהיא מסוגלת להצטיין בכל תחום, ולמרות שהיא מעידה על עצמה ש"אני לא אחת שקל לשבור אותה", גבאי אומרת שהילדים בקיבוץ "ממש התאכזרו אליי", ואחרי שנתיים שם החליטה לחזור לתל אביב. היא "שאלה" את תעודת הזהות של אחותה, שכרה דירה בדרום העיר ("במקום שבו נרקומנים היו דוחפים מזרקים לתיבות הדואר") והחלה להתפרנס משורה של עבודות מזדמנות, כמוכרת בגדים, מלצרית וברמנית. האנורקסיה שהתחילה שנים קודם לכן, החלה מזדחלת וכובשת מקום מרכזי בחייה. בגיל 23 היא שקלה רק 36 ק"ג, התאמנה ארבע שעות בכל יום ולמרות שגופה כמעט קרס הייתה משוכנעת שהיא שולטת שליטה מלאה בחייה.

מתי זה התחיל?

"אני זוכרת את עצמי בכיתה ה' יושבת בשירותים ומפנטזת איך אני אחתוך לעצמי את הירכיים, שיהיו יותר דקות. אני בטוחה שזה התחיל עוד קודם. הייתי ילדה נורא רזה ותמיד חשבתי שאני נורא שמנה. לא הייתה לי שליטה על החיים אז בחרתי לעשות את זה דרך האוכל ובלי לשים לב חתמתי ברית עם השנאה העצמית".

הסביבה שלך לא הזדעקה?

"מצד אחד היו אימהות שהרחיקו ממני ילדים ברחוב, כי הן היו משוכנעות שאני חולה באיידס, ומצד שני היו גברברים שלא הפסיקו לתת לי מחמאות והיה לי חבר שאמר לי 'אני חולה על העצמות שלך'. בדיעבד אני יודעת שזימנתי לי גבר חולה, שהתאים למחלה שלי. הגעתי לאישפוז בתל השומר, אבל ברחתי אחרי יום כי הבנתי שבעיות האכילה שלי לא ייפתרו שם".

בהיריון עלתה רק שני קילו "לא הרשתי לעצמי להיראות הריונית, רצתי על עקבים, והמשכתי להתאמן, אבל גם התחלתי להתייחס לעצמי קצת יותר בחמלה, לאכול, לעשות יוגה. רק בזמן שערכתי את התחקיר לספר לבשתי שמלות היריון. זאת הייתה תקופה מורכבת ואין לי ספק שעוד אכתוב ספר על מה שבאמת קורה לאישה בזמן ההיריון".

את מרגישה שיצאת מזה?

"אני במשקל בריא. יש לי תקופות רזות יותר ותקופות מלאות יותר, אבל אני כבר לא עולה על המשקל, אני לא בודקת. הרגשתי את זה משתנה בהיריון, כאילו שכשיצא ממני דניאל, מיכל נולדה מחדש".

"תמיד חלמתי לכתוב", מספרת גבאי. "רציתי לכתוב על אנורקסיה, אבל לא רציתי שהזרקור כולו יהיה עליי. גם לא חשבתי שאני הכי אנורקטית שאפשר, הרי אני לא שלד, גם בין האנורקטיות יש תחרות מי ממש ממש אנורקטית. הכרתי מישהי שלא ידעתי שהיא פקידה בדירה כזאת, והיא הכירה לי מישהי שעבדה שם, וכשפתאום התברר לי שהן זונות, הסיפור הלך לכיוון חדש.

"פגשתי יותר מחמש הנשים שראיינתי, אבל בחרתי בכוונה את אלה שלא דומות למה שאנשים חושבים על זונה. רציתי שהספר יבליט את האנושיות שלהן, את זה שהן לכאורה לא שונות מכולנו. לא רציתי לכתוב על נרקומניות או על בנות שאנשים יוכלו להגיד לעצמן שלא מפתיע שהן הגיעו לזנות".

מצאת בכל זאת מכנה משותף בין כולן?

"העדר מוחלט של חמלה עצמית. הן כל כך יפות, כל כך מוכשרות, איכותיות מאוד ומשוכנעות שהן נכנסו בעיניים פקוחות לזנות. גם הסביבה אומרת להן, בעיקר לאלה שעובדות בליווי לכאורה יוקרתי, שזה כסף קל. בפועל זה מאוד קשה. הן כל הזמן נאנסות, כביכול בהסכמה. הן יודעות שרע להן נורא, אבל כולן אמרו לי 'אני לא יודעת איך לצאת מזה'".

את מתארת גם מקרי אונס ברורים – אירועים שבהם לקוח נוהג בהן באלימות

"הן יודעות שבמקרים כאלה אין להן מה לעשות, כי מי שמנהל את הדירה או את שירות הליווי יהיה תמיד לטובת הלקוח. רשמית מדברים שם על "אנחנו משפחה", בפועל הלקוח תמיד צודק ואם הוא לא מרוצה היא לא תקבל כסף".

כל זה מתנהל ממש מתחת לאף שלנו?

"טיילתי עם אחת מהן בתל אביב והיא הצביעה על כל מיני בניינים ואמרה לי 'פה יש דירה כזאת ופה יש דירה כזאת' ואז הגענו לבניין שבו יש מרתף סאדו, שבו הן נקשרות ומעונות תמורת סכומים נורא קטנים, ולמעלה יש דירות שהן מעמידות פנים שהן הבית שלהם, ושם גברים משלמים יותר, אבל גם שם יש מי שיורק עליהן, מדביק להן מסטיקים בשערות. עושים בהם כל מה שמתחשק להם, רוצחים להן את הנפש. הן בודדות ברמה שאי אפשר לתאר, ואז הן אוכלות ומקיאות ואוכלות ומקיאות – בין לקוח ללקוח".

לא פחדת לראות את זה מקרוב?

"למרתף העינויים לא הסכמתי להיכנס, זה נראה לי גיהינום. לדירה לא אכפת היה לי להיכנס, אבל כשיצאתי אתן לארוחת צהריים הטרידה אותי מאוד המחשבה שאולי מישהו חושב שאני אחת מהן".

אי אפשר לצאת מזה?

"קשה מאוד לצאת מזה לבד כי זה כמו נפילה לתהום. לא לכולן יש מספיק מודעות עצמית. הלקוחות הרי לא שואלים אותן אם נעים להן או כואב להן ומה הן רוצות. כואב להן, והן ממשיכות, כי יש להן 16 או 17 גברים שצריך לשכב אתם באותו יום. אני חושבת שהן חולמות לצאת מזה, ואולי חושבות שיום אחד יבוא מישהו וייקח אותן משם".

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: