השפן הכי נכון שיש (או כך עשה אריאל קרס את דרכו אל ההורות האיטית)

קרס וספרו משתובבים בדשא

קרס וספרו משתובבים בדשא

אם ההורות הישראלית הייתה דת ממוסדת, אריאל קרס, מחבר "הורות איטית" היה מואשם בכפירה ונענש בהתאם. בפועל, הוא וזוגתו זוכים בעיקר לצקצוקי ביקורת, שכנגדם כבר הספיקו לפתח עור עבה וחסינות נפשית. זה לקח להם זמן, אבל קרס אומר שהתמורה שקיבלו כשנטשו את המסלול המהיר ואת הניסיון לנהל בו זמנית קריירה, בית, ילדים וכסף בעצימות מרבית, הייתה אדירה, שלא לומר מצילת חיים.

מפתיע לגלות את קרס –  מוזיקאי שהתפרסם בשנות התשעים כמייסד וכדמות המובילה בלהקת הרוק-פאנק "השפן הנכון" – יושב על תקן של יועץ להורים אובדי-עצות. אבל הוא שם – כבר שנים, מניח לאני מאמין שלו לחלחל לתוך מאמרים שכתב בעיתונות על מגוון נושאים, ומציע תמיכה למי שקצב החיים, שעות העבודה, יוקר המחייה וההישגיות מאיימים להוציא אותם מדעתם. ביחד עם אשתו, הקולנוענית שרה צפרוני ("סרט ערבית") הוא מגדל שלושה בנים. הם מתגוררים בקיבוץ אילת-השחר שבגליל המערבי, בבית קטן, נטול גינה, שאינו מחייב תחזוקה רבה מדי. יש להם מכונית אחת, טלפון נייד בסיסי, הם שותים מים מהברז, מעולם לא קנו סלון, לא יוצאים לחופשות משפחתיות, משתדלים לקנות בעיקר מיד שנייה ומשאירים לעצמם כמה שיותר זמן כדי להתבטל. בטלה, כפי שקרס יסביר בהמשך, היא עניין חשוב ביותר לבריאות הנפש.

קרס מגדיר את עצמו שוב ושוב כ"בטלן". האמת היא שהוא איש חרוץ, אבל כזה שבחר לעשות רק את מה שנעים לו ועושה לו טוב, ולהוציא את עצמו מהמרוץ. ההורות האיטית שלו היא רק חלק מתפישת עולם רחבה יותר, שמסרבת להיכנע ללחצים חברתיים, זו שמכתיבה מה צריך לקנות ואיזה הישגים צריך להשיג. בפועל, זה אומר שהוא עובד בערך שש שעות ביום, מלמד מוזיקה, בבית הספר שלו "ג'מוסיקה" וגם נוסע ברחבי הגליל מתלמיד לתלמיד, עושה מוזיקה ("השפן הנכון" ממשיכים להופיע, וגם הוציאו בשנה שעברה אלבום חדש בשם "למות בקיבוץ"), כותב מאמרים ולוקח את הזמן. הוא מוכן להתעורר בארבע בבוקר כדי לצפות במשחקי אן בי איי, כי זה כיף, והוא גם מוכן לקום משולחן הכתיבה שלו בכל רגע שמי מילדיו מבקש את תשומת לבו, ולבלות אתם כמעט בלי גבול. הדגש שלו אינו על הישגיות אלא על אינטימיות. כהורה איטי הוא לא יתזז את הילדים שלו מחוג לחוג, גם לא בחופש הגדול. הוא מבלה אתם זמן פשוט בלהיות ביחד, הוא משחק אתם, מדבר אתם, וכן – הם גם יודעים להעסיק את עצמם. את הקצב הנינוח הזה הוא יכול להרשות לעצמו מאחר שוויתר על המרדף אחרי כסף. הוא מסתפק במועט כדי שלא יצטרך להשתעבד לעבודה ולהרוויח יותר, ולא יאלץ להיות "הורה מהיר".

קרס, אוטוטו בן 50, דווקא נולד וגדל בחברה עמלנית, שבה העבודה נחשבה ערך מוביל –  בקיבוץ מצובה. אלא שמיום שהוא זוכר את עצמו העדיף למרוד, או לפחות לפקפק בכול מה שהוצג בפניו כאמת מוחלטת. "בקיבוץ כל הזמן רוצים שתעבוד. שתקום בבוקר מוקדם ותעבוד, כל הזמן מוסיפים לך מטלות. יש שם אתוס של עבודה. בעיני עבודה זה עניין מעשי, לא ערכי. רוב הזמן השתמטתי וזה גרר יחס של איבה. בקיבוץ אתה לא יכול לא ללכת עם העדר ולהגיד 'אני אמן, אני עושה מוזיקה'. היה לי מאוד קשה לשרוד את זה, ובשלב מסוים הבנתי שאני חייב לפתח עור של פיל".

גיל הנעורים הוא גיל שבו רובנו נורא רוצים להיות כמו כולם…

"זה לא היה מכוון, פשוט הייתי כזה, אחד ששונא טרנדים ומתנגד לכל מה שמובן מאליו. כל הילדים שמעו דיסקו ואני שמעתי פאנק, התחברתי למהפכה הזו למרות שבארץ כמעט אף אחד לא שמע על זה. לא גמרתי בית ספר. בגיל 15 פרשתי והלכתי לגור עם המתנדבים ולא עם הכיתה שלי. זה היה כיף אדיר, חבר'ה מכול העולם שפתחו לי את הראש לרעיונות חדשים. חלקם עדיין חברים שלי. היה לי שיער ארוך וכולם היו בטוחים שאני באלכוהול וסמים. זה לא היה ככה, לא נגעתי בסמים ואפילו לא בסיגריות ועד היום אני לא שותה, אולי לפעמים יין אדום, כי בגליל מגדלים יופי של יין אדום".

הנון קונפורמיזם של קרס בא לידי ביטוי, כמובן, גם ביצירה המוזיקלית שלו. הלהקה הראשונה שהקים בנעוריו הייתה חסרת שם והוא כתב שירים אנרכיסטיים, רועשים ומלאי הומור שחור. בהמשך הוביל ההרכבים מוזיקליים שעברו מספר רב של גלגולים וחילופי נגנים. רשימת השירים שהקליט כוללת שמות כמו "מי שרוצה סטירה – שיגיד אני", "ציון הקרפד", "ראפ קראפ" או "יידישע רעגע". גם בשמות הלהקות ניכרת יצירתיות לשונית ואירוניה מושחזת: "הסברס משתילה", "פוליטכניקה ניצנים" ו"אוסטרלוס פיתקוס" (שיבוש שמו של אחד מאבות האדם הקדמונים). תחת השם "Dead Begins" ("בגינים מתים", על שם, בין השאר, מנחם בגין) כתב וביצע בעיקר שירים על החיים הכאוטיים בקיבוץ, שיר בשם "אלוהים שרוף את חיפה" ושיר בשם "תרנגולי הודו מתים" שבהופעות חיות בוצע על רקע השלכת תרנגולי הודו מתים מרוחים דם קרוש וצואה על הקהל.

בשנת 1988 הוקמה לבסוף "השפן הנכון", שבה קרס משמש סולן וגיטריסט, והפועלת גם היום – 27 שנה מאוחר יותר. למרות שמילות השירים, שעסקו תמיד בביקורת חברתית נוקבת, הבטיחו ל"שפן" מקום בקצה הרועש והמאיים של סקלת המוזיקה הישראלית, קרס הקפיד להפתיע, למשל בגרסאות כיסוי חתרניות לשירים ישראלים מוכרים (למשל "בפונדק קטן" של בני ברמן, שבוצע בהשתתפות האמן), ולאורך השנים גם זכה לחיבוקים לא צפויים מצד המיינסטרים, כשהוזמן להופיע בתוכניות כמו "תוססס", בתכנית האירוח של גבי גזית ובמצעד הפזמונים של רשת ג' (מקום 26!).

יכול להיות שכפאנקיסט פיתחת את העמידות הזו בפני דעות של אחרים, שאתה חוזר ואומר כמה היא חשובה כדי לנהל חיים של הורות איטית?

"התרגלתי שרואים בי משהו אחר, שחי ומתנהג אחרת, אם כי ברגע שיש לך ילדים זה נהיה יותר קשה כי לכולם יש עצות ודעות איך אתה אמור לגדל אותם. עד שנולד לי ילד, הרגשתי ניכור מוחלט וחוסר שייכות לחברה. ברגע שנהייתי אבא, זה היה כמו כרטיס כניסה לחברה, ואז אתה גם מוקף קבוצת לחץ, אנשים שלוחצים עליך לעבוד, להיות עשיר, לקנות דברים, שעושים לך ייסורי מצפון אם אתה לא קונה לילד שלך את מה שהם קנו לילד שלהם. אשתי יותר מושפעת מזה, אבל אני לא מקשיב. אני לא בקשר עם ההורים שיושבים בגינה הציבורית ומדברים על הדברים האלה. אני מסתכן בניכור חברתי, אבל זה הצעד הראשון להורות איטית – שינוי הסביבה החברתית. יותר קל לחיות כמו שאתה מאמין שנכון, אם אתה מתרחק מאנשים שעושים לך רגשות אשם. ככל שאתה פחות נרקיסיסט אתה פחות פגיע לביקורת של אחרים, ואתה לא צריך שיעשו לך "לייק" בפייסבוק על כל דבר".

את חיי הנישואים הוא דווקא החל בלב תל אביב. "עבדתי במעריב והלכתי מחיל לחיל, קיבלתי המון הצעות קידום, והיא עבדה בתכנית של רפי רשף, בקצב מטורף, וכשנכנסה להיריון כל כך פחדה שיפטרו אותה שהיא לבשה שמלות רחבות כדי להסתיר את ההיריון. ואז נולד הבן שלנו, ובפעם הראשונה שלקחתי אותו לגינת שיינקין הבנתי שזה לא מקום לגדל ילדים. גינה מלאת קקי של כלבים, צפיפות, אין צמחייה, אין מרחב, המון אנשים ולחץ אינסופי להיות אדם צרכני".

איך גבר כמוך בכלל מעז לקפוץ לבריכה הכל-כך דורשנית ותובענית הזו שנקראת הורות?

"עד שזה לא קורה לך, אין לך מושג מה זה אומר להיות אבא. זוגתי שכנעה אותי, ומסביב היה קונצנזוס שטען שאני אהיה אבא נהדר".

מתל אביב הם עברו למושב כפר נטר וכשגילו שגם שם הם מוקפים "אנשים שנמצאים בטירוף של כסף ומותגים וקניות, בונים בתים ענקיים והילדים שלהם כל הזמן מדברים על גאדג'טים או מוסעים מפעילות לפעילות ואתה ממש לא רוצה לגדל את הילדים שלך בתוכם", עברו לקיבוץ.  כאן הם מגדלים את נמרוד (17), מיכה (16) והלל (12). בבית יש מטבח קטן, סלון קטן, ושניים וחצי חדרי שינה. הבן הגדול עבר לאחרונה לגור בחדר אצל סבתו המתגוררת בסמוך, אבל לא באמת יצא מהבית "ובכל זאת קצת רווח לנו מבחינת מקום", אומר קרס. שני ההורים עובדים רוב הזמן מהבית וחולקים את עבודות הניקיון. "היו על זה ויכוחים, ואשתי הייתה צריכה ליישר אותי בעניין. אני לא מוכן להעסיק עוזרת, אז אני מטאטא, ממחזר זבל, שוטף כלים ועושה קניות – אני עושה קניות לפחות פעמיים בשבוע, ויודע בדיוק מה אנחנו צורכים, כך שאין בזבוז ואין קניות מיותרות". בבקרים הוא שוחה בבריכה, קורא באינטרנט, עונה על מיילים ומתחיל לעבוד רק בצהריים. רישיון נהיגה הוא הוציא רק בגיל 44, מחוסר ברירה "כי אין בגליל תחבורה ציבורית". השעות הפנויות שלו מוקדשות לבטלה ולבילוי עם הילדים – וכן, לפעמים מתבטלים ביחד. חיות מחמד אין להם. "בתל אביב היו לי חמישה חתולים בבית ועוד עשרים שהאכלתי ברחוב. זה נגמר. הילדים שלי מכירים את החיות של השכנים בשמותיהן ומשחקים אתן".

זה נשמע אידילי

"זה לא בא בקלות. עשינו מהפך, אבל לא בן לילה. בהתחלה לא עבדנו מהבית, אני הייתי בעיתון והיא בתכנית, הסבתא הייתה בייביסיטר, ההורים שלי עזרו וראינו שזה לא עובד, שאי אפשר להשאיר את הילדים כל הזמן עם אנשים אחרים."

הורים שנמצאים בעיצומו של מרוץ בין העבודה לגידול הילדים מתקשים לדמיין חיים רגועים כאלה

"אנשים מתמכרים לפעילות וקשה להם להפסיק, הם אפילו לא מעלים בדעתם שאפשר אחרת. גם לי לכך זמן להסתגל. פעם גם אכלתי בשר ולא יכולתי להעלות בדעתי להפסיק, והיום זה טבעי לי לא לאכול בשר. השלב הראשון במעבר להורות איטית היא לחשוב על זה. לחשוב האם אתה רוצה לעשות שינוי, האם אורח החיים הנוכחי שלך לא טוב לך. ברור ששינוי כזה מחייב להקריב כל מיני דברים והרגלים".

אתה מציע "להגיד לילדים שלכם כן", בתקופה שבה נדמה שרוב ההורים צריכים ללמוד איך להגיד לילד שלהם לא…

"אני לא מתכוון לקנות להם כל מה שהם מבקשים אלא להיות זמינים להם, לענות על הצרכים שלהם. כשאני עובד במחשב והילד שלי בא ומבקש שאשחק אתו, אני אומר לו כן. מה יקרה אם אני אגיד לו שאני עסוק? הוא ינג'ס, הוא ירגיש מאוכזב והוא ילך משם נזוף ולא שמח, ולי יהיו ייסורי מצפון. אני לוקח את ההזדמנות שהוא מציע לי ואומר לו כן, בוא נשחק ביחד, בוא נכין שיעורים ביחד, בוא נבשל ביחד. זה זמן איכות אמתי. הילד רוצה וצריך קשר עם ההורה שלו".

גם כשאתה עסוק במשהו שלא סובל דיחוי?

"מאחר שהם יודעים שאני שם בשבילם, הילדים מבינים אם אני אומר להם שתכף אסיים ואז אבוא להיות אתם. אני מעדיף לבלות אתם בצורה אינטימית – את הבר מצוות שלהם חגגנו בטיול משפחתי למדבר ושירה מסביב למדורה".

איך הגישה הזו לא הובילה אותך לחנך את הילדים בחינוך בייתי?

"הילדים שלי צריכים חברה וצריכים להכיר את המערכת. הם הולכים לבית הספר, אבל כשהם חוזרים אני שם בשבילם, הם זקוקים להדרכה שלי. אני לא שולח אותם מחוג לחוג וממטפלת למטפלת, כי אני לא רוצה להפקיר אותם בידי אנשים אחרים ואני לא רוצה לכפות עליהם הישגיות – הם לא צריכים חוגי שפות בגיל שלוש והכנה לאוניברסיטת הארוורד בגיל חמש".

והוא לא רק מדבר. אחד מבניו של קרס, למשל, אובחן כילד מחונן אבל אחרי שלמד במכללת תל חי ובאוניברסיטת ת"א הצהיר שזה לא מעניין אותו והוא רוצה לשחק כדורסל. ההורים הסכימו.

אתה לא חושש שאתה לא נותן להם מספיק כלים לעתיד?

"אני לא רוצה להחליט בשבילם מה הם יהיו בעתיד, אני רוצה להשאיר להם את הבחירה ולא לקחת מהם את הילדות. הורים שמשוכנעים שהם חייבים להפוך את הילדים לגאונים שילכו לאוניברסיטאות היוקרתיות כופים עליהם את הפסיכוזות שלהם. לי אין תעודת בגרות או תואר, ובכל זאת טוב לי ונוח לי בחיים".

****

הראיון עם אריאל קרס התפרסם בשבועון "לאשה" במוסף "לגבר", בגליון השבוע ממש (להשיג בדוכנים המובחרים).

וגם הבוקסה הזו, ששייכת לאותה כתבה, כמובן:

 

 סוג של שביתת נשק בין הורים לילדים

"הורות איטית" על פי קרס אמורה להיות התשובה נגד סגנון ההורות הנפוץ בארץ, הורות דאגנית, מלחיצה, מוגזמת, שיש בה נטייה לגונן על הילד מפני כל אפשרות של אכזבה או כישלון מצד אחד ולדחוף את הילד להישגים מצד שני. התוצאה היא רגשות אשם אצל הורים שמבלים את רוב זמנם בעבודה (הורות כזו, אחרי הכול, עולה הרבה כסף) וגם כעס ומריבות – כשההורים מרגישים שהקריבו את חייהם לטובת ילדים שאינם בהכרח אסירי תודה.

הורות איטית, כהגדרת קרס, היא "סוג של שביתת נשק בין הורים לילדים. הורה אחראי חייב להיות בטלן", אומר קרס. "לא סתם כשאתה חולה מציעים לך לנוח. זה חסר אחריות לדחוף את הילד כל הזמן לעשות דברים ולהשיג דברים".  לדבריו, הורים עסוקים מדי עושים "אאוט סורסינג" לחינוך של הילדים שלהם – מורים, מטפלים, מדריכים בחוגים או סתם שמרטפים מבלים ומשפיעים על הילדים יותר מהם, אבל הם לא מעזים לשנות את זה כי החברה אומרת להם שרק אם יעבדו קשה יהיו מאושרים ויוכלו לתת לילדים שלהם את כל מה שראוי.

יש הורים שעובדים הרבה שעות אבל מבלים זמן איכות עם הילדים

"זמן איכות זאת פיקציה מזיקה, תירוץ אומלל של הורים שמקצים לילד חלק קטן מלו"ז צפוף כדי להוכיח לעולם שההורות חשובה להם. זמן איכות אמתי קורה כשמבלים הרבה ביחד, הוא לא מתוכנן, מפתיע ולא ניתן לשחזור."

אתה גם לא מאמין בטיפולים פסיכולוגיים לילדים

"זה חלק מטרנד שאומר שצריך להשתפר כל הזמן. אני לא חושב שצריך לומר לילד שכל חריגה מהנורמה היא לא בסדר ומיד מחייבת טיפול ושינוי. אני לא אומר שאי אפשר להיעזר בפסיכולוג, אבל לא מאמין בטיפולים של שנים שנועדו לרפד את נפש הילדים – תסכולים וקשיים זה משהו שצריך להתמודד אתו".

מה יש לך נגד חופשות משפחתיות?

"זאת התשה נוראית לכולם, וזה מיותר. ילדים לא צריכים ריגושים מטורפים כל הזמן, מספיק להם שתשבו אתם ותשחקו אתם בבית".

"הורות איטית" ראה אור בהוצאה עצמית של אריאל קרס – ראו עמוד הפייסבוק שלו: http://tinyurl.com/oq2wnk2.

 

 

 

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • Amanda S  On יולי 28, 2015 at 6:54 pm

    מאד מעניין ומעורר מחשבה. תודה.

    • דפנה לוי  On יולי 28, 2015 at 6:58 pm

      הקרדיט מגיע לאריאל (על ספר מרתק, שהוא יותר מעוד ספר עזרה עצמית טרנדי)

  • מיצי  On יולי 29, 2015 at 9:05 am

    אללי, תקנו את שגיאות הכתיב. זה מביש.
    ולגופו של עניין, אפשר להיות הורים נהדרים גם עם עבודה שאינה מהבית. הכותב קושר נושאים יחדיו, שאין ביניהם קשר ישיר מלבד זאת שהם שניהם מאפיינים של הרוב.

    • דפנה לוי  On יולי 29, 2015 at 9:28 am

      התביישנו, תיקנו, יצאנו לרחוב ברעלה (ותודה על הפנייה אלי בלשון רבים).

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: