תופסת מקום של כבוד

מיכל גרינוולד, יוזמת הפרויקט

"כשאת יודעת שאימא שלך ויתרה עליך, את בטוחה שאין לך בכלל מקום בעולם הזה, שאת ילדה סוג ב', שאיש לא רוצה לשמוע מה יש לך לומר, שאת בכלל לא נחשבת. כל החיים נלחמתי בעצמי כדי לתפוס מקום, זה היה התיקון שלי", אומרת מיכל גרינוולד. היא בת 34, מטפלת בפסיכודרמה, שחקנית ו(לגמרי במקרה) גם יפהפייה. גרינוולד יזמה את פרויקט "תופסות מקום", תערוכת צילומי עירום וסרטון וידיאו של נשים גדולות ממדים, שבשבוע הראשון להפצתו זכה ליותר מחצי מיליון צפיות, כדי להעניק לאחרות, שאולי מרגישות כמוה, מקום. פיזי ונפשי, כמובן.

גרינוולד והצלם אילן בשור החלו לעבוד על "תופסות מקום" (ראו מסגרת) לפני מספר חודשים, ונדהמו מעוצמת ההיענות. מאות נשים "גדולות" רצון להשתתף. גרינוולד, מלאת התפעלות והערכה, בחרה עשר מהן והניחה להן לספר את סיפוריהן, הכוללים גם התעללות, הפרעות אכילה, דחייה והתמודדות אמיצה שהובילה אותן למצוא לעצמן מקום בחברה. הריאיון האישי שקיימנו, הראשון בחייה של גרינוולד, נולד מתחושת המחויבות שלה לאותן נשים ולעצמה.

היא נולדה בשם אחר ובמקום אחר, ואלה נמחקו לגמרי מחייה. מגיל ארבע, מרגע שאומצה (ביחד עם אחיה) "על ידי ציפי ואמנון, ההורים המאוד מיוחדים ויוצאי דופן שלי", היא מיכל גרינוולד. ילדה מטופחת מרמת השרון, שהובאה לביתה החדש ביחד עם אחיה, שהיה אז בן חצי שנה. הזיכרונות מזהותה הקודמת מעטים ורובם קלושים מאוד, אבל כפי שקורה לילדים מאומצים רבים, הם נותרו בתוכה כל חייה "כמו מין בור, סימן שאלה ענק, חור שחור עם המון שאלות שאין עליהן תשובות".

כשכבר קיבלה תשובות והתברר לה כי הסיפור שהוביל להוצאתה מהבית ומסירתה לאימוץ הוא טראגי, קשה ואפל, היו רגעים רבים שבהם התחרטה ששאלה. "האמת זעזעה את עולמי, לא רציתי לשמוע פרטים, לא רציתי לדעת עוד, לא רציתי לפגוש קרובי משפחה שאולי יש לי, רק לטרוק את הדלת וללכת משם".

היא הגיעה לשירות למען הילד, חיילת במדים ירוקים עם קוקו גבוה, והוריה המאמצים אוחזים בידיה משני הצדדים. "ואז הפקידה אומרת לי 'אין לי דרך יפה להגיד לך את זה. אבא שלך רצח את אימא שלך'. התחלתי לבכות ולבכות, דליים של דמעות. 18 שנה של ציפייה, של פחד, של הדחקה. הכול התפוצץ. כולנו בכינו. זה גרם לי להסתגר, לחיות בחרדות, לעבור מסע ארוך כדי לבנות מחדש את האמון שלי בעולם. "

לא הרגשת צורך לצאת לתחקיר, להבין מה קרה, איך קרה, איפה היו בני המשפחה האחרים?

"זה הבהיל אותי נורא. בואי נגיד שלא היה לי גיל 18 מגניב. כשאנשים אחרים עשו טיול בהודו, אני שאלתי את עצמי שאלות קיומיות. הייתי בדיכאון עמוק, החיים איבדו את הטעם. הייתי הולכת ברחוב ואומרת 'איך זה שהשמש זורחת אם אימא שלי נרצחה'. מצד שני, בתוכי ידעתי שאם הטרגדיה הזאת לא הייתה קורית, מי יודע איפה הייתי היום, שההורים המאמצים שלי היו הנס שלי".

עד לאימוץ היא שהתה שנתיים בבית ילדים "בית ברוריה" בירושלים. "זאת הייתה ההצלה שלי, כי לא נדדתי בין אומנות כמו ילדים אחרים אלא הייתה לי מטפלת שליוותה אותי צמוד ודאגה לי. זה לא שלא היו קשיים, אבל זה לא היה כמו ב'אוליבר טוויסט'. היינו עשרה ילדים שחיכו לאימוץ, שחיכו שיהיה להם בית, ויש בזה גם קשיים רגשיים. הפרעת האכילה שלי התחילה כבר שם. הייתי נורא רזה ולא הסכמתי לאכול. זאת הייתה הדרך שלי לקבל תשומת לב. עד שהגעתי להורים שלי הייתי עושה שביתות רעב של ימים שלמים".

את המפגש הראשון עם "אימא ציפי" היא מתארת כמו "דייט שבו את מרגישה שאת מכירה את מי שמולך המון זמן. רצתי אליה וישר חיבקתי אותה. אחרי שהם סיימו את כל התהליך וחתמו על כל המסמכים, הם קנו לי שמלה כמו של ירדנה ארזי, שאותה נורא אהבתי אז, עפתי בכול המסדרון עם הבלונים שאבא שלי הביא ונופפתי לכולם שלום בהתרגשות עצומה".

שמחת ללכת אתם הביתה?

"שמחתי, אבל הפרידה הייתה לי עצובה וגם פחדתי מאוד. עברתי נטישה, ובגיל ארבע לא ידעתי למה. אמרו לי שאימא שלי נפטרה, אבל לא סיפרו לי שום דבר מעבר לזה. זה מייצר פחד גדול מאוד – אולי גם ההורים האלה יעזבו אותי. הייתי ילדה דעתנית, מלאכת כעסים, שכול הזמן בודקת גבולות, צועקת 'את לא האימא האמתית שלי' ועמוק בתוכי גר לו "דובון לא-לא". היום אני אישה חייכנית, שיודעת לשמוח, אבל הדובון לא-לא הזה נמצא בתוכי, וגם חרדת הנטישה הנוראית. למדתי להתנהל אתה אבל זה לקח שנים של טיפולים ועבודה קשה ואני חייבת להודות, שפרידות עדיין מחרידות אותי, בעיקר פרידות מבני זוג".

ההורים המאמצים דיברו אתך על המשפחה הביולוגית שלי?

"גם הם לא ידעו פרטים. כילדה כל הזמן פנטזתי למה אימא שלי נפטרה. אולי תאונת דרכים, אולי מחלה, אולי משהו רפואי גנטי תורשתי. התחלתי למלא את הראש בכול מיני רעיונות. כדי לנחם את עצמי דמיינתי אימא מאוד מוצלחת, כוכבת קולנוע מפורסמת, נסיכה, אולי עם דם כחול וחיה בארמון, זוהרת כזאת, שקרתה לה טרגדיה והיא נאלצה לתת אותי. את מתארת לך את גודל האכזבה?"

לא שאלת איפה אבא?

"לא. אולי בתת מודע שלי ידעתי שהוא בטח לא בנאדם שמסוגל היה לגדל אותנו. תמיד שאלתי איפה אימא שלי. אימא-ציפי חזרה ואמרה לי שהיא אוהבת אותי, ושגם אם היא לא ילדה אותי, היא אימא שלי. פעם לקחתי כרית, הכרזתי שאני יוצאת לחפש את האימא הביולוגית שלי וטרקתי את הדלת. עמדתי מהצד השני, הצמדתי אוזן לדלת וחיכיתי לראות אם יבואו אחריי. היא עמדה מהצד השני והקשיבה משם – ואחרי כמה זמן היא פתחה ואמרה לי 'זה הבית שלך, בואי הביתה'".

התקפי זעם, כעסים, חוסר שקט, ניסיונות אינסופיים לבדוק גבולות והפרעות אכילה קשות  – בולימיה שהחלה בגיל 12 ונמשכה עד גיל 30 – ליוו אותה, היא אומרת כל החיים. "אינסוף ניסיונות לתפוס מקום. גם במערכות זוגיות, תמיד עשיתי דרמות, כמו בגיל ארבע, כדי לבדוק עד כמה אוהבים אותי ואם יעזבו אותי או לא. היום אני מודעת לזה וזה משהו שאני מקווה שעוד יתגשם בחיי – זוגיות וילדים".

גרינוולד מדברת על ילדים עתידיים משלה כעל "סגירת מעגל ומימוש של תחושת שייכות". למרות אהבתה להוריה המאמצים, היא אומרת שתמיד חסרה לה תחושת שייכות "אימא שלי ג'ינג'ית עם עיניים ירוקות ואני עורב שחור", היא אומרת. "הלכתי לבית ספר שבו כולן היו בלונדיניות סנוביות עם מותגים ורק אני שונה, כמו ברווזון מכוער, הרגשתי סוג ב', חשבתי שבגלל זה מסרו אותי. יש לי על הצוואר צלקת גדולה, תוצאה של תאונה ביתית  – בגיל חצי שנה נשפכו עלי מים רותחים – וחשבתי שאולי בגלל זה לא רצו אותי. היו ילדים שהיו קוראים לי 'חצי ילדה חצי זקנה' וככה הרגשתי. זאת החוויה של ילדה מאומצת – מצד אחד טוב לי שבחרו אותי, הצילו אותי, מצד שני – איפה אימא ואבא, איפה הבית שהיה לי, זה כמו לחיות בסרט מתח, באי-ודאות מטריפה".

עם אחיה, שגדל אתה, לא חלקה את התחושות האלה ("הוא לא אדם פתוח והוא מתייחס לזה כאל 'הגלגול הקודם') וגם לא עם האח השלישי, שאומץ למשפחה כשהייתה בת עשר ("אנחנו הברנג'לינה המקוריים", היא אומרת). בלית ברירה ספרה את הימים עד גיל 18, עד שתורשה לפתוח את תיק האימוץ. "מגיל שש אמרתי שאני אהיה חברת כנסת, כדי לשנות את החוק. הייתי ניגשת לזרים ואומרת להם 'אתה יודע, אני מאומצת'. בכיתה ב' עליתי על כיסא וביקשתי להגיד לכולם שאני מאומצת. הילדים מחאו לי כפיים, אבל לא באמת ידעו מה זה".

חיפשת במה לסיפור שלך

"זה תמיד היה חלום שלי. אני חולמת לכתוב על זה ספר, או סרט, ואולי להגיע להוליווד, לאנג'לינה ג'ולי. תמיד הייתי ילדה דרמתית, ולכן בחרתי ללמוד בבית צבי ולהיות שחקנית (בתיאטרון "אספקלריה"). בעקבות הסרטון פנו אלי ממגזין בינלאומי שאתרגם את הטקסט ואולי זה צעד ראשון. היום אני מבינה שהסיפור האישי שלי, שפעם ראיתי בו חולשה, ושכילדה כל הזמן נלחמתי שלא יראו עליי מבחוץ שלא טוב לי ושאני לא מושלמת, הוא בעצם מנוע אדיר שאני יכולה לרתום ליצירה".

המחשבות על יצירה אומנותית הביאו אותה לחפש פרטים על סיפורה האישי. היום היא יודעת שהוריה היו עולים שהגיעו ארצה בשנות השמונים, ושאחרי הרצח, קרובי משפחה לא יכלו לטפל בהם ולכן נמסרו לאימוץ. "אימא שלי הייתה אישה פשוטה, דלה, מוכרת בקיוסק. בת 36 כשנרצחה. לא אימא צעירה, ואומרים לי שאבא שלי היה מבוגר ממנה בהרבה, אז אני בכלל לא יודעת אם הוא עדיין בחיים. הם כנראה לא התאקלמו פה. הוא רצח אותה כשהיו בחופשה, בעיר אירופאית. מה שמוזר זה שהגעתי לעיר הזאת בטיול בת מצווה שלי, ובלי לדעת כלום, הרגשתי שם נורא ואיום וממש ברחתי משם לעיר אחרת. "

לא רצית לפגוש את אבא שלך ולשאול אותו למה?

"פחדתי ממנו נורא. היה לי בראש דימוי של מפלצת. קראתי את הכתבות שהיו אז בעיתונים, וידעתי שהוא לא תכנן את זה, אבל כל פעם שראיתי גבר דומה ברחוב רעדתי, כאילו שעכשיו הוא יבוא לרצוח אותי. היו רגעים שבהם חשבתי לקחת חוקר פרטי ולעקוב אחרי האיש הזה, מה הוא עושה, איפה הוא מסתובב. אבל אחרי הבומבה לפרצוף נרגעתי. עזבתי את זה. זה כל כך דרמטי, שאני מעדיפה להשאיר את זה מאחוריי."

זה אפשרי?

"הכתבה הזו (שהתפרסמה בשבועון 'לאשה') היא הפעם הראשונה שבה אני מספרת את הסיפור הזה. הרבה אנשים סביבי לא יודעים, כי שנים הסתובבתי עם סודות. על הבולימיה דיברתי, אבל על הסוד הגדול הזה, שהתביישתי בו שנים, לא דיברתי. היו ימים שהסתכלתי במראה ושאלתי את עצמי 'את בת של רוצח, אולי גם בך יש את זה?'. גם עכשיו עשר פעמים כמעט ביטלתי את הריאיון. אני בטוחה שיהיו תגובות, אבל אני במקום טוב בחיים שלי, במקום שבו אני מצליחה להגשים דברים גדולים, מצליחה לתפוס מקום, אז אני אתמודד גם עם זה".

תראו את הווידיאו היפה הזה:

"תופסות מקום" הוא פרויקט המנסה לבטא באמצעים חזותיים מרהיבים את הצורך הנשי לחזור ולתבוע מקום – פיזי ורעיוני – בעולם. הפרויקט, המורכב מתערוכת צילומים של אילן בשור וסרט וידיאו (ויראלי בטירוף, עם יותר מחצי מיליון צפיות ברשת), מציג עשר נשים גדולות גוף ובעלות נוכחות, הנחשפות בעירום ומספרות את סיפוריהן האישיים ואת חוויותיהן כנשים שאינן תואמות את מודל היופי הצנום המקובל.

מיכל גרינוולד, יוזמת הפרויקט, הצליחה לגייס בהתנדבות שמות גדולים כמו המפיקה לליה לב ארי, הבימאית נועה אהרוני ("עד סוף הקיץ") והמלבישה (המיתולוגית) רונה דורון, וכמובן הצלם אילן בשור. ביחד הם יצרו תמונות מרהיבות של נשים המזכירות ציורים של אמני הרנסאנס וציירים אימפרסיוניסטים גדולים. "השתמשנו בנשים גדולות שנדרשות בדרך כלל להצטמצם והחברה דורשת מהן לתפוס כמה שפחות מקום", אומרת גרינוולד, "אבל הרעיון הוא לעודד נשים מכול גודל לתבוע לעצמן מקום בעולם ולא לפחד להתבטא".

גרינוולד אומרת שהפרויקט (שהוצג מחוץ לרשת בגלריה "קסטיאל As Is" בתל אביב וישמח לקבל הזמנות למקומות נוספים) הוא מתנה שלה לעצמה "גדלתי מוקפת במסרים על נשיות פגומה. מצד אחד אימא שנרצחה, שלא זכתה לתפוס מקום, ומצד שני אימא שלא יכלה ללדת – וזה משהו שבתת מודע משדר לי פגם בנשיות. אז מה הייתי אמורה לעשות עם זה? מה הייתי אמורה לחשוב על הנשיות שלי? הפרויקט הוביל לאינספור שיחות בכול המדיה החברתית. את צריכה לראות איזה מהומה יש בפייסבוק שלי וכמה נשים מדברות על זה בהתרגשות. זה מבחינתי ניצחון גדול".

*** הראיון עם מיכל גרינוולד התפרסם בשבועון "לאשה".