המחלה היא הדלק – דלק יקר מאוד

"איך נישאתי ולמה התחתנתי? אינני יודעת. מה הוא מצא בי? אני יודעת עוד פחות? ברור לי שרציתי להתעבר, למלא את כרסי השמנה בתינוק בשר ודם. למהול את הגנים המחורבנים שלי בגנים שישביחו אותם. שבני או בתי יהיו שלי אך שונים ממני…" כך נפתח סיפורה של הילה בֶּר, בת שלושימומשהו, סכיזופרנית, שרוצה ללדת, ומחליטה להפסיק לקחת תרופות כדי לא לסכן את ההיריון שלה, אחרי סדרה של הפלות. בתשעת חודשי ההיריון היא חווה התקפים שבהם המציאות מתעוותת ועולמה נמלא קולות, דמויות ומחשבות היוצרים עבורה עולם מקביל ואחר לגמרי מזה שבו חיים הסובבים אותה.

גליה אבן חן, מחברת "עובדות מהדמיון" איננה הגיבורה שלה, הילה בר. היא בחרה להעניק לה נסיבות חיים ומאפיינים דומים לשלה – החל בעיר הולדתה, ברקע המשפחתי שלה ובמקצועה וכלה במשפחה שהקימה – אבל במהלך השיחה שלנו היא חוזרת ומבהירה לי שתוך כדי מה שהיא מכנה "התקפה" היא אינה מסוגלת לכתוב, ולאחריה היא גם לא זוכרת הרבה. אבן חן גם היא פגועת נפש, וגם דרכה אל האימהות הייתה קשה וכללה ויתור על טיפול תרופתי ולא מעט מצוקות שהגיעו בעקבותיו, אבל את סיפורה של הילה היא כתבה, עיצבה, שיכללה, שכתבה, מחקה והוסיפה אחרי לא פחות מ – 14 טיוטות, לאורך שמונה שנים והוא יצירה ספרותית ולא אוטוביוגרפיה.

 

"עובדות מהדמיון" (בהוצאת "ספרא") הוא רומן יוצא דופן. מצד אחד מתוארת בו שיגרת חייהם של בני זוג המתכוננים ללידת בתם, עוברים את סדרת הבדיקות הסטנדרטית, מנהלים חיי עבודה ומשפחה מורחבת רגילים, אבל מצד שני, אלה הולכים ונבלעים בתוך עולמה הפנימי של הגיבורה, שיש בו חוקים אחרים ומפתיעים: בן זוגה יוצא מן החדר וחוזר כאדם אחר לגמרי, כל אחד מהם מנהל חיי מין מגוונים בחסות אותן "התחלפויות" (שיש להן אסמכתא מדעית בספר), חייה מתועדים בחשאי לטובת סרט, הנשיא קלינטון הוא אביה הסודי וגם המאהב שלה, היא עתידה ללדת החללית בדרך לכוכב H, אמה המתה פותחת רשת מוקפצים בקנדה, אביה שניסה להתאבד נועץ את העין האחת שנותרה לו בשדיה הגדולים וסלב דמוי דודו טופז מתגלה כבעל יכולות אינטלקטואליות מפתיעות. התרחשויות, דמויות ואירועים שקל להיסחף לתוכם ומאחר שהם כתובים בלא מעט הומור, קשה מאוד להינתק מהם בסופו של סיפור.

גליה אבן חן מדברת על חייה בפתיחות מפתיעה, פתיחות שיש בה אמירה נחרצת על כך שפגיעה נפשית אינה שונה מכל פגיעה גופנית, ואין סיבה להסתיר אותה מאחורי מסכי בושה. על משפחתה היא אינה מוכנה להוסיף פרטים, מעבר לעובדה שהיא נשואה, שהוא הציע לה נישואים אחרי שבועיים של היכרות, שבתה כבר בת 15 ומלבדה הם מגדלים את בנו בן ה – 27 של בעלה מנישואיו הקודמים. היא בת 49, ילידת אשדוד וכעת מתגוררת בתל אביב. "עובדות מהדמיון" אינו היצירה הראשונה שלה – קדמו לו שני ספרי שירה "אשת העולם הקטן" (1991) ו"אישה מטורפת" (2009), ובימים אלה אפשר למצוא ברשת גם סרט קצר ראשון שלה "למשתמט", העוסק בפגועי נפש, שחשים מבוזבזים בעבודות השוליות שלהם והם פותחים סוכנות המלמדת אנשים בריאים איך להתחזות לפגועים על מנת לא לשרת בצה"ל.

"זה קרה לי בצבא", היא אומרת. "בגיל 19, המשבר הפסיכוטי הראשון, האשפוז הראשון, מה שאומר זה שאת כל החיים הבוגרים חייתי עם הפגיעות הנפשית. עד אז לא היו סימנים. שום דבר. תלמידה טובה, מקובלת בחברה, אדם רגיל לגמרי. שירתּי בבסיס סגור, פחות מדי שעות שינה, עבודה משעממת ששנאתי כפקידת מילואים ובריחה אל הדמיון. לאדם אחד רע אז הוא מנסה להתאבד, ואחר כשהמציאות לא טובה לו הוא מתחיל לדמיין, פורש מהמציאות ונוסע לעולם משלו".

את מדברת על סכיזופרניה?

"לא בדיוק. הילה, גיבורת הספר היא סכיזופרנית, לי יש פגיעות נפשית שבאה לידי ביטוי בבריחה מהמציאות. חשוב לי לציין שאני, כמו מרבית פגועי הנפש, נמצאת רוב הזמן במצב של רמסיה (הפוגה) מהמחלה, זה לא שאני כבר שלושים שנה בעולם דמיוני. בדרך כלל אני על הקרקע, כמו כולם".

הכתיבה שלך מאוד פרועה ומצחיקה. את כותבת בחופשיות על סקס, את מכנה את מי שלא מוכנים להתחלף עם אנשים אחרים בשם "פוצים", את מסתכלת על "ההתקפה" של הילה בצורה מאוד מפוכחת

"ברור שכשכתבתי הייתי לגמרי בסדר. "התקפה" זה משהו שקורה לי אחת לכמה שנים ונמשך חודשיים שלושה וזהו, אחר כך אני נוחתת. תוך כדי, אני משתדלת לתקשר עם הסביבה, אבל זה דורש מאמץ. אגב, אני לא אישה מצחיקה בכלל – בכתב אין חשש שהאדם שממול לא יצחק, אז הרשתי לעצמי להצחיק".

איך בחורה צעירה ממשיכה בחייה אחרי מה שקרה בצבא?

"אני לוקחת תרופות, אבל התרופות וגם ההתקפות הורסות את הזיכרון, וזה אומר למשל שעשיתי תואר ראשון עם זיכרון מרוסק, טיולים לחו"ל היו בלתי אפשריים, מפחידים ממש. נסעתי אם אימא שלי לאנגליה וזה עשה לי מאוד רע, חטפתי התקפה בטיול וברחתי לה לכול מיני מקומות ואחרי זה החלטתי שלא אסע יותר. וכשאת רוצה להתחתן את חייבת לחפש בן זוג שתוכלי לספר לו את הסוד שלך".

זה היה סוד?

"במשך הרבה שנים זה היה סוד ואף אחד לא ידע, אבל לא אהבתי את זה. להסתיר זה קשה, זה לא נעים, ובהרבה מקרים כשיש לך סוד גדול את נאלצת לשקר. כשלמדתי בבאר שבע (ספרות ופילוסופיה) הייתה לי חברה טובה וכדי שהיא לא תדע, שיקרתי לה, המצאתי דברים. גם לבעלי סיפרתי רק אחרי חמישה חודשים של חברות. השתתפתי בסדנה של צופית גרנט בעמותת "אנוש", ישבנו יחד וחשבנו איך נלחמים בסטיגמה ושם הבנתי פתאום שלא עשיתי שום דבר רע ושאין לי במה להתבייש".

הפתיחות שלך עדיין לא מבטיחה שלא תתקלי בדעות קדומות בסביבה

"נכון, אבל לפעמים דווקא הפתיחות מובילה להבנה. בהשקה של הספר כל השכנים מהבניין הוזמנו ובאו, וכולם ממשיכים להגיד לי שלום והכול בסדר. גם את העובדה שבעלי קיבל אותי למרות המחלה לא לקחתי כמובנת מאליה. ההורים שלי רבו המון. כל הילדות שלי היו בבית מריבות וצעקות. הם מעולם לא התגרשו אבל אני החלטתי שלי לא יהיה בית כזה. או שלא אתחתן, או שתהיה לי זוגיות פתוחה לגמרי וטובה ואני לא אתחתן בשקר ולא אסתיר את המחלה מבן הזוג שלי. אם את שואלת אותי איך יותר טוב לי – עכשיו, או עם הסוד הגדול – אז ברור שעכשיו".

קרה לך שמישהו קרוב בחר לצאת מחייך בעקבות המחלה?

"חברי הילדות שלי התנתקו כשזה קרה לי, אבל זה נבע מזה שהם ראו שאני עוברת משהו ולא יכולתי להסביר להם מה קורה. הם ראו את תופעות הלוואי, התרופות הישנות עשו לי רעד בכול הגוף. הם הרגישו משהו, אבל לא ידעו מה."

אבן חן, שלמדה גם מידענות ועבדה במשך שנים כספרנית בהרצליה, החלה לכתוב בגיל 16 "אבל אז לא הייתה איכות לכתיבה שלי", והפכה את הכתיבה לאפיק ביטוי מרכזי שלה כמעט מיד עם התפרצות מחלתה. שירים שכתבה הולחנו על ידי סטודנטים מבית הספר למוסיקה "רימון", במסגרת פרויקט "האני האחר" שיזם אריאל הורוביץ בעמותת אנוש, והיום היא כותבת תסריטים במסגרת לימודיה במגמת הקולנוע ב"כנפיים", בית ספר לאומנויות לאמנים פגועי נפש בשכונת שפירא. "כל נושא הדמיון בכתיבה שלי יש לי אותו בזכות המחלה. לא הייתי ילדה פנטזיונרית, רציתי להיות פסיכולוגית. אם לא הייתי חולה כנראה לא הייתי עוסקת בכלל באומנות".

זה נשמע כמעט מעורר קינאה

"ממש לא. אלה מצבים שאני מאוד סובלת בהם. יותר טוב לי בהפוגות. אל תטעי, כשאני אומרת 'פנטזיות' אני לא מתכוונת לאיזה חלומות נהדרים, חיוביים ונעימים. התקפות פסיכוטיות אמנם נותנות לי דלק ורעיונות להמשיך ליצור, אבל חלק גדול מהדמיונות לא טובים. כשנדמה לי שמישהו עוקב אחרי למשל, זאת לא חוויה נעימה".

הרצון שלה בילד, ההפלות שעברה וההחלטה להפסיק את התרופות שייצבו את מצבה בזמן ההיריון, שימשו השראה לסיפורה של גיבורת "עובדות מהדמיון". למרות שהספר כתוב בזמן הווה, אבן חן החלה לכתוב אותו כשבתה הייתה בת חצי שנה ועיצבה אותו בקפידה ספרותית. באחת הטיוטות הסיפור כולו סופר מפיה של העוברית, באחרת שובצו המון מילים ארכאיות מתוך תרגומים ישנים שהיא אוהבת ואחר כך נוכשו מתוכו מחשש שיהיו בלתי מובנות. אל העורכת שלה, נורית זרחי, שהכירה בסדנה לכתיבה לילדים, הגיעה כשבידיה רומן גמור ומוכן.

את מזכירה בהקדמה לספר את השורשים הגנטיים האפשריים של המחלה. ההחלטה ללדת לא מפחידה במצב כזה?

"מבחינה מדעית, הסיכוי שגם הילד יחלה, כשהבעל בריא לגמרי ואין לו במשפחה מצבים כאלה, הוא מזערי ולא משמעותי וחוץ מזה, כל אדם עלול להעביר לתינוק שלו איזשהן מחלות – מי קבע שזאת המחלה הכי גרועה? ואם הבת שלי תהיה כמוני, זה יהיה סוף העולם? לא יותר מכול מחלה אחרת. אני נורא שמחה שהחלטתי ללדת – ילדים מביאים אתם המון שמחה".