רבותיי! יש לנו חללית-אם פולנייה!

 

 

 

 

קחו את סיפורי המדע הבדיוני של קרן לנדסמן, נקו מהם את החייזרים, החלליות והמושבות על כוכבים אחרים ותקבלו עיסוק כן, מרגש ומשעשע בנושאים שמעסיקים את רובנו, החל בתהייה מי בכלל רואה אותנו ואיך קורה שאנחנו מניחים לשגרה לבלוע אותנו ככה וכלה בחרדות על גורלו של העולם שאנחנו משאירים לדורות הבאים. לנדסמן, רופאה במקצועה, משתמשת בתפאורה הזו, תחנות חלל, כלי נשק משוכללים ופרוטוקולים של זקני נאס"א, כמו שעמיתיה משתמשים בחלוק לבן, כדי לטשטש את העובדה שעמוק בפנים פועם לב אנושי לגמרי.

"שמים שבורים" (הוצאת סיאל) הוא אוסף סיפורים קצרים שרובם התפרסמו בכתבי עת המוקדשים לז'אנר וחלקם אף זכו ב"פרס גפן" המוענק מדי שנה לכותבי מד"ב. לנדסמן כתבה הקדמה קצרה לכל סיפור, שבו היא משתפת את קוראיה בנסיבות שהובילו להולדת הרעיון ולכתיבה. ההקדמות האלה מאששות את החשד הראשוני: לנדסמן כותבת מתוך חוויות היומיום שלה. בסיפורים שלה מופיעה חללית-אם שלא מפסיקה לעורר רגשות אשמה בדייריה ואפילו מוכנה לשבת לבד, בחושך, ולחכות שיבינו כמה הקריבה למענם; מכשפה קשישה שזיכרונה, ועמו מקומה בשבט, הולך ומתפוגג – בסיפור ששאב את השראתו מסבתה; מסיבת טאפרוור שלוקחת את משתתפותיה עד לקצה, האלים, אבל ההכרחי כדי לעמוד בתקן המראה הנוקשה, שמסתבר ממשיך לרדות בנשים גם בעתיד ונשים שכחלק משגרת היום שלהן נלחמות במפלצות ומצילות את העולם. "המשיכה הראשונה שלי למדע בדיוני",היא אומרת, "נבעה מזה שאלה היו סיפורים שבהן היו גיבורת נשים, שלא התעניינו רק בבנים." וזה ניכר היטב בכתיבתה.

לנדסמן, בת 38, נשואה ליואב, מהנדס אווירונאוטיקה וחלל, ומגדלת את ילדיה ברק וקשת ואת החתולה נמש. הם מתגוררים בהוד השרון (בחדר העבודה שלהם תלויה, כמובן, תמונה מנחיתת "אפולו 11" על הירח) והיא עובדת במחלקה לאפידמיולוגיה בבית החולם "כרמל" בחיפה. היא כותבת בלילות, או בסלולארי, בדרך לעבודה או בכל מקום שבו הרעיונות מציפים אותה "אני כותבת כי אחרת הסיפורים לא יצאו לי מהראש וימשיכו לרדוף אותי בלי סוף", היא אומרת. ואיפה היא מוצאת זמן וכוח? "אה, נו, שינה זה לחלשים".

היא גדלה בפתח תקווה וידעה תמיד שהיא רוצה להיות רופאה "לעזור לאנשים". הבחירה שלה במחקר מגפות ובבריאות הציבור, ובכלל זה סרטן, קשורה, היא אומרת  "לצורך לעזור לכמה שיותר אנשים במקום לחולה אחד בכל פעם". אותו צורך הקפיץ אותה מכיסאה  לפני כשנה, בשיאה של מגפת האבולה, כשהיא נחושה לנסוע לאפריקה ולהתנדב שם, כדי לסייע בריסון המגפה. "היה לי ברור שהנה, יש משבר אפידמיולוגי אדיר ומקומי שם. בעבודה פרגנו לי, כמו שמקובל שם, ורק ביקשו שאשתדל לא למות". התוכניות שלה להצטרף למשלחת סיוע אמריקאית בוטלו מסיבות טכניות, אבל חלום אפריקה לא הרפה ממנה, והיא נסעה לדרום סודן, כדי להעביר קורסים לאחיות ופרמדיקים בנושאי בריאות הציבור. היא מצאה את עצמה בלניה, עיר הנמצאת במרחק 80 ק"מ מלבד מהבירה ג'ובה "אבל בגלל הדרכים, הנסיעה אליה לוקחת בין ארבע לשמונה שעות, תלוי אם יורד גשם,  עם אזורים שאסור בשום אופן לעצור בהם כי ירו בך."

מה מצאת שם?

"אנשים מדהימים. אנשים שמטפלים במגפות בעזרת שתי הידיים שלהם בלבד. בגלל שיש להם כמות מוגבלת בלבד של אנטיביוטיקה, המים בברזים שלהם מזוהמים וכדי לעשות צילום רנטגן צריך לנסוע לעיר אחרת, שלוש או ארבע שעות נסיעה משם ואפילו חשמל אין להם רוב הזמן – ובכל זאת הם עושים רפואה טובה ככל שהם יכולים, בתנאי השדה הכי גרועים שפגשתי בחיים.

איך מתפקדים שם?

"את עושה כמיטב יכולתך, מאבחנת רק בעזרת סטטוסקופ, כי זה מה שיש לך, ואחרי שאת עושה רשימת תרופות שאת חושבת שצריך לתת לחולה, והרופאים במקום אומרים לך 'יפה מאוד, אבל אין לנו שום דבר מזה פה', את נותנת טיפול תומך ומקווה לטוב".

המגפות הנפוצות באזורים האלה, מלריה, שחפת ואיידס, כולן מדבקות מאוד. "לא פחדתי", אומרת לנדסמן. "היה לי ברור שאני חייבת לעשות משהו ושכדאי שאעשה את זה במקום שבו המצב גרוע, כי שם יש לי סיכוי לשנות. אפריקה היא המקום שבו בכל פעם שמשהו משתפר, משהו אחר מתמוטט ונעשה יותר גרוע. בני הדור שלי, למשל, נמחקו כמעט לגמרי. אין שם אנשים בגילי. האיידס הרג אותם, והילדים שלהם גודלו על ידי הסבים והסבתות. האזור הזה, שמדרום לסהרה, סובל מכל מה שרק אפשר לדמיין – רעב, מגפות, תקופות בצורת, מלחמות בלתי פוסקות ושחיתות. תמיד חלמתי להגיע לשם, והיה לי ברור שזה יהיה כרופאה ולא כתיירת".

לא חששת להידבק?

"כשאת יודעת איך להיזהר, את לא פוחדת מזה אלא מתנהגת בתבונה. הכללים נורא פשוטים: את לא נוגעת בהפרשות של חולים בידיים חשופות, לא יוצאת החוצה בשרוולים קצרים כדי שיתושי מלריה לא יוכלו לעקוץ אותך, את מתמרחת ב"סנו די" כל היום, לא שוהה תקופה ממושכת בחברת חולי שחפת ולא נחשפת למצבים שבהם את יכולה להידבק ב – HIV. אחד הדברים היפים באפריקה זה שאת הסכנות את יכולה לראות בעיניים. את רואה את היתושים, את יכולה להיזהר מהם. זה לא כמו פה, שלוקח המון זמן את שאת מבינה למה משבר הדיור הוא סכנה גדולה".

זה נשמע מפחיד להשאיר בבית שני ילדים ולנסוע למקום מוכה מחלות…

"יואב השביע אותי שאני אחזור. שאם תפרוץ שם מהפכה או משהו, אמצא דרך לעלות על מטוס ולצאת משם ולא אשאר שם. היה לי חשוב שהילדים ידעו שאני אימא שלהם אבל עדיין בן אדם ושיש בחיים שלי דברים אחרים שמעניינים אותי ומשמעותיים בעיניי. היה להם נורא קשה, כי רוב הזמן הייתי במקום שבו אפילו לא יכולתי להתקשר, כי לא היו רשתות סלולאריות, ורק כשהגעתי לעיר הבירה יכולתי לטלפן או לדבר בסקייפ. אבל בעיני זה נורא מעצים שילד יכול לומר 'אימא שלי עושה דברים שנורא נורא חשובים לה'.

"היו אתי באפריקה רופאים מכל העולם שחיים ככה, נוסעים בין מקום מוכה אסון אחד לשני כדי לעזור, וחלקם לוקחים אתם את המשפחות שלהם. היו ביניהם אפילו רופאות שהביאו איתן תינוקות קטנטנים, שפשוט חיו אתן שם, כדי שהן יוכלו להיות שם תקופות ארוכות. השהות שם הבהירה לי שכדי לעשות שינוי אמתי צריך להיות שם תקופה ארוכה יותר, אז אני מהרהרת באפשרות… אבל לומר לך את האמת? אם מחר יתקשרו אלי מ"Isra-Aid", ארגון הסיוע שפעיל באפריקה, ויגידו לי שיש להם מקום בשבילי לחודש וחצי, אני מיד עולה על המטוס".

ולא שכשהיא פה, בארץ, היא לא עוסקת בפעילות התנדבותית שנועדה לתרום לבריאות הציבור. זה התחיל בפוסט שכתבה לפני כשש שנים בבלוג שלה, "סוף העולם, מבט מהיציע") המוקדש לענייני רפואה "כחלק מהרצון שלי לתרום להנחלת ההשכלה הרפואית של הציבור". היא עודדה את קוראיה לחסן את הילדים נגד פוליו, וזכתה לקבל מטר מכאיב ותוקפני של תגובות עוינות. "אני מבינה את הפחד שיש למתנגדי חיסונים. אומרים להם שהילדים לא יגדלו, יקבלו סוכרת וכל מיני דברים והם חוששים. אבל החשש הזה נובע מחוסר ידע, ואני משתדלת לספק להם מידע שיפוגג את הפחד הזה".

הרשת עדיין מוצפת מאמרים עוינים נגדך בנושא הזה

"המתנגדים האידיאולוגים לחיסונים הפכו אותי לשק חבטות, וזה בהחלט היה לא נעים, אבל יצא מזה דבר מצוין. פגשתי את אדוה לוטן והקמנו ביחד את "מדעת"  שהיא עמותה ללא כוונת רווח שפועלת לקידום בריאות הציבור בתחום הרפואה המונעת. אני המנהלת המקצועית של הארגון, ואני מקדישה המון זמן לתשובות על אינספור השאלות בנושא שבהן אנחנו מוצפים כל הזמן".

ובתוך כל זה את מוצאת זמן לכתוב?

"יש ילדים שאימא שלהם מכינה ארוחת ערב ומתיישבת לאכול אתם, ויש ילדים – כמו שלי – שרגילים שאימא יושבת בפינת הסלון, עם המחשב, וכותבת בלי הפסקה. לשמחתי, נורא טוב לי לכתב כשכל המשפחה מסביבי. אני ממש צריכה את הרעש שלהם כדי להתרכז. יש לנו תרגולת קבועה, לי ולילדים: אני אומרת שאני צריכה שקט כדי לכתוב, והם מרשים לעצמם לבוא ולשאול ולבקש כל מה שהם צריכים".

הכתיבה שלך היא לא בריחה מהמציאות?

"לא. היותי מדענית בהחלט מכתיב את האופן שבו אני מתכננת את הסיפור כמו שכל דבר בכתיבה שלי נובע מחיי וממי שאני, כל הדמויות שלי הן אני, בצורה זו או אחרת. חברים אומרים שאני האדם הכי שמח, שכותב סיפורים הכי עצובים. אני מניחה שזה נכון, אני כותבת כדי לטפל בכל הפחדים, שיקרה משהו לילדים, שיקרה משהו לאהובים וקרובים – אין לי דרך אחרת לטפל ברגשות האלה, אז אני כותבת".